בטור שפורסם כאן לפני שבועיים סיפרתי לכם אודות ביקורי המסעיר בבית הדין בהאג, אך לצערי התגובות של הקוראים נעו בין חוסר אמון לביטול המנוי לעיתון.
לא יהיה מוגזם לומר שהדבר יצר שבר ביני ובין הקוראים, שהרי אם אין בינינו אמון, מה יש בינינו?
לכן כשהעורכת ביקשה ממני השבוע לטוס לארצות הברית כדי לסקר את המרוץ הרפובליקני, הודעתי לה שעדיף שתשלח מישהו שהציבור יאמין לו.
"תבקשי מעמנואל שייסע, אני בטוח שהוא יוכל לעשות מטעמים ממה שישמע שם", הפצרתי.
"עמנואל ביקש שלא תזכיר אותו בטור שלך אף פעם", ענתה העורכת בקרירות.
"אז תשלחי את עפרה. נו, בואי לא ניתפס עכשיו לקטנות, העיקר שאני אשאר בארץ ואמשיך לספר על הילדים שלי סיפורים מופרכים שמשום מה דווקא בהם אף אחד לא מפקפק".
אבל ממש כמו משה רבנו, התחנונים שלי לא הועילו והעורכת התעקשה שאני האיש המתאים למשימה. וכך, אחרי 24 שעות, מצאתי את עצמי מחוץ לנמל התעופה ניוארק, ממתין למונית יחד עם חבורה של שלושה גברים ושלוש נשים שהחזיקו מטרייה תוך שהם מזנקים לתוך מזרקה סמוכה.
"אנחנו חברים", הם הציגו את עצמם, "אנחנו יפים, ציניים ומצחיקים".
"כולכם גם לבנים", ציינתי.
"טוב, אנחנו חברים משנות התשעים", הם התנצלו והלכו לשתות קפה ולא לעבוד אף פעם.
עכשיו קצת רקע על המרוץ הרפובליקני. לפני שניגשים לבחירות הכלליות באמריקה, כל מפלגה בוחרת את הנציג שלה בהליך ארוך ומפרך שגורם לך לתהות אם לא עדיף פשוט לתת את המפתחות של ארצות הברית לאייתוללה ח'מינאי וזהו.
בצד הדמוקרטי של המפה המועמד יהיה ככל הנראה הנשיא ג'ו ביידן, אדם שגורם לכולנו להרגיש רע עם זה ששמנו את סבא בבית האבות מונטיפיורי. סוף סוף אדם בגילו עוד יכול לעמוד בראש איזו מעצמה.
בצד הרפובליקני של המפה עומד דונלד טראמפ, אדם שבעבר נתן לכולנו תחושה של משיח אבל בהווה עושה קולות של חמור לבן. (תודו שזו השוואה מבריקה, בטח בהינתן העובדה שהחמור הוא סמלה של המפלגה הרפובליקנית). (אגב, החמור הוא דווקא סמלה של המפלגה הדמוקרטית. אבל אם לא ידעתם את זה לפני קריאת הסוגריים הנוכחיים אני מבקש להמשיך לחשוב שאני גאון).
בקיצור, טראמפ מוביל בסקרים על כל המתחרים הרפובליקנים האחרים, ובפער.
אחרי הניצחונות הראשונים שלו באייווה ובניו המפשייר לא נשארו לו למעשה מתחרים מלבד ניקי היילי, המושלת לשעבר של דרום קרוליינה ואוהדת ישראל גדולה.
אחת הבעיות של היילי היא העובדה שטראמפ, בחוכמתו, פשוט לא סופר אותה. הוא מסרב להגיע לעימותים ובכך משדר לציבור המצביעים שהיא פשוט לא ברמתו. ניקי היילי הפצירה בטראמפ "להפסיק להיות פחדן ולבוא לעימות". טראמפ בתגובה אמר, ואני מצטט: "יש לה מוח של ציפור". פתאום הפוליטיקה הישראלית נראית כמו ארמון בקינגהאם.
מפה לשם ניקי החליטה בצעד נואש לקיים עימות ויהי מה, ואם טראמפ לא מוכן להתעמת, אז היא תתעמת עם עצמה בלעדיו. אירוע שבאופן טבעי משך אליו אין־ספור עיתונאים מרחבי העולם.
אני נכנס לאולם העימותים חצי שעה לפני תחילת האירוע כדי להתמקם ולאסוף רשמים מאזרחים בקהל. לידי מתיישב בחור חביב בשם אורוקו סאקי, אמריקאי ממוצא יפני. אורוקו הוא טיפוס מעניין. בצעירותו למד נינג'יטסו ביפן, עד שעבר לארצות הברית והקים ארגון נינג'ה משלו בשם "שבט הרגל". במשך היום הוא מכשיר חניכים חדשים ובזמנו הפנוי הוא מחפש נקמה בעכברוש גדול שמתגורר בביוב.
"אני התגשמות החלום האמריקאי", הוא אומר בגאווה ואני נאלץ להסכים, "אגב, אם אתה רואה פה צב ענקי בשם דונטלו תמסור לו שאני אמעך אותו גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה".
"בסדר גמור", אני מסכים, "אבל מה דעתך על ניקי היילי?" אני שואל.
"אני תומך גדול של טראמפ", הוא לא מפתיע, "הגיע הזמן שהמדינה שלנו תחזור להיות מעצמה עולמית ושתופעות כמו מיסוי גבוה ומוטציות חובבות פיצה ייעלמו מן העולם".
אני לא יכול שלא לתהות האם האג'נדה של סאקי אכן משקפת את רצונו של המצביע הקלאסי, אבל לפני שאני מספיק לשאול אותו על כך ניקי היילי עולה לבמה לקול תשואות הקהל.
"אני לא פורשת מהמרוץ הזה!" היא פותחת באמירה חזקה שמשקפת הווה אמינא בעייתית, "אני מאמינה שאני יכולה להביא את המדינה שלנו לשגשוג כלכלי, לעוצמה בין־לאומית ולחוסן חברתי".
היא מסיימת את נאום הפתיחה ואז עוברת לפודיום השני ומניחה על עצמה פאה בלונדינית. "אני דונלד טראמפ ואני מעליב אנשים כי אני חסר ביטחון או כישורים", היא צורחת בחיקוי לא רע בכלל.
"זה המנהיג שלי", סאקי מוחה דמעה, "תראה איך הוא מכניס לה".
ניקי בינתיים מסירה את הפאה וחוזרת לפודיום הראשון כדי להעביר את השרביט לעיתונאים שמבקשים לשאול שאלות. אובייסלי, אני קופץ על המציאה.
"האם את אותה ניקי מסתורית מהמתכונים באינטרנט, ניקי ב?" אני שואל את מה שכולנו חושבים.
"אני לא יודעת מי זו ניקי ב, אבל זו לא אני", היא מאשרת.
"נו נו, זה בדיוק מה שניקי ב הייתה אומרת..." אני לא מוותר, "מה אני יכול להכין לילד שלא אוהב ירקות בשגרה?"
ניקי נאנחת, עוברת לפודיום השני ומניחה את הפאה.
"הילד שלך גרוע ואתה מכוער", היא עונה כטראמפ וסותמת לי את הפה. סאקי מבסוט.
"אפריל אוניל, חדשות ערוץ 6!" צועקת עיתונאית ג'ינג'ית מהצד האחר של האולם והמזג של סאקי משתנה לחלוטין, "איך את מסבירה את העובדה שאפילו בדרום קרוליינה, שבה שימשת כמושלת, את מפסידה?"
"אני מפגרת בסקרים רק בכמה אחוזים בודדים, בגבולות הטעות הסטטיסטית", מסבירה היילי.
"את בעצמך טעות סטטיסטית", היא רצה לענות לעצמה מהפודיום השני והקהל מתחיל להשתגע.
חולפות ארבעים דקות ועושה רושם שהיילי התאהבה ברטוריקה הטראמפית והיא כעת מבלה את כל זמנה בפודיום השני, חבושה בפאה ומעליבה כל מה שזז.
"המטבח האיטלקי הוא אוברייטד!" היא צורחת לקול שאגות הקהל, "פיצה, פסטות, הכול חלבי! מה עם איזו פרגית?!"
הקהל משולהב ומועמדותו של טראמפ נראית בטוחה מתמיד.
בשלב הזה אני מחליט שראיתי מספיק מהאמריקאים המשוגעים הללו ושהגיע הזמן לחזור הביתה. בדרכי החוצה אני פוגש את אחד החברים מהמזרקה.
"למה אתה לא יחד עם שאר החברים שלך?" אני שואל.
"אנחנו בהפסקה", הוא עונה לי.
שקרן.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***