עמדותיו של העיתונאי אהרן בכר בנוגע ליהדות ומייצגיה היו מסוימות מאוד, עד לאותו ראיון טלוויזיוני בשחור־לבן. בכר, אחד מהבולטים בסוללת הכותבים של 'ידיעות אחרונות' בשנות השבעים והשמונים, היה איש שמאל רדיקלי, מלב ליבה של הבוהמה התל-אביבית.
אבל הופעתה הפשוטה והאצילית כאחד של הרבנית ד"ר שרה דרוקמן על המסך סדקה אצלו משהו בחומת הקור. בשנת 1974 התארחה הרבנית בתוכנית הראיונות של ירון לונדון 'טנדו' בערוץ הראשון המיתולוגי, לאחר שזכתה בתואר 'אם השנה', שאותו קיבלה מידי רעיית הנשיא דאז נינה קציר בעקבות המלצת מועצת ארגוני הנשים בישראל. היא הייתה אז בת 40 בלבד, והשילוב הנדיר של היותה רופאה ואם לשבעה ילדים, מתוכם אחת מאומצת, הפך אותה לדמות מסקרנת ולא פחות מכך מוערכת.
תחת הכותרת "היהדות כסיפור אהבה לאדם" השתפך העיתונאי, שכתיבתו הייתה לא פעם בוטה וחסרת גבולות, אודות הדמות המרשימה שפגש דרך המרקע. "ד"ר שרה דרוקמן לא הטיפה מוסר, לא דיברה גבוהה גבוהה, ולא הציגה לראווה את ערכי החיים שלה כדי לטעון שהם עולים על אלה של הזולת. היא סיפרה פשוט על עצמה, על ביתה, על עבודתה, על שבעת ילדיה, בתוכם ילדתה המאומצת, והסיפור הצטרף לפסיפס אנושי נוגע ללב", תיאר בטור ביקורת הטלוויזיה ב'ידיעות', ובהמשך הרעיף עליה מילות הערצה של ממש: "איזו אמונה נוסכת השראה יש באישה הנפלאה הזאת, כמה אהבה לאדם שנברא בצלם. איזו רגישות אנושית ואופטימיות בהסתכלות על החיים... ד"ר דרוקמן הציגה לדעתי בענווה ובפשטות כובשת לבבות את ערכי החיים והמוסר האנושי של היהדות כפי שאף אדם אחר לא זכה להציגם עד כה על המסך הקטן".
האור שקרן מדמותה של הרבנית נחשף בחרך הצצה נדיר לצופי התוכנית באותה שנה רחוקה, אולם רוב ככל שנותיה של הרבנית דרוקמן הוא היה גנוז ונסתר מעיני הציבור והתקשורת. מי שזכו ליהנות ממנו היו חלכאים ונדכאים לאין מספר, אלה שהתדפקו על דלתות ביתה בלי מגבלות זמן ומקום, ביקשו את עזרתה בכל תחום – כספי, רפואי או נפשי - ונענו באהבה וברוחב לב שאין כמוהו.
חסד, תורה ותפילה
ביום שלישי השבוע הובאה למנוחות הרבנית שרה דרוקמן, רעייתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, ממנו נפרדה לפני מעט יותר משנה לאחר קרוב לשבעה עשורים של זוגיות פורחת ומשפיעה לכלל ישראל. כשהיא בת 90, ליוו אותה מאות בני השבט הפרטי שלה – משפחת דרוקמן הענפה, לצד מאות אחרים שהרגישו כילדיה, אותם הצמיחה וליוותה באותה אהבה, כל אחד על פי דרכו וצרכיו, גם היותר מורכבים ומאתגרים.
היא נולדה בירושלים. אביה היה חוקר התלמוד פרופ' יעקב נחום אפשטיין. את הוריה חיתן הראי"ה קוק, והם גרו בשכנות לש"י עגנון בשכונת תלפיות. למדה בבית הספר 'מעלה' ולאחר מכן יצאה לשדה אליהו במסגרת גרעין נח"ל של בני עקיבא. בעבודתה בהנהלה הארצית של בני עקיבא הכירה את מי שלימים יהיה בעלה, הרב חיים דרוקמן. בהגיעה לפרק בחירת המקצוע בחרה במסלול פורץ דרך בתקופתה: לימודי רפואה באוניברסיטה העברית. היא הייתה אישה אחת מתוך שתיים בכל המסלול, ודתייה יחידה. "מאז ומתמיד ידעתי שלא אהיה מורה, האמנתי שכרופאה אוכל לעזור לאנשים", הסבירה את החלטתה הנחושה בריאיון שהעניקה ל'בשבע' לפני כשבע שנים.
זו לא הייתה פריצת הדרך היחידה שלה כאישה בכלל וכאישה שומרת מצוות בפרט ביחס למקובל בתקופתה. אישה שמחזיקה ברישיון ונוהגת ברכב הייתה גם היא חיזיון נדיר באותם ימים בנוף הדתי, אולם עבודתה כרופאה באזור חייבה אותה להיות ניידת. תקופה מסוימת היא שימשה גם כנהגת של בעלה הרב, לאחר שהפסיק לנהוג בעקבות תאונה קלה שביצע. על אף היותה מטופלת בבית ובילדים, ועסוקה גם בעבודתה, מצאה את הזמן להיות הנהגת שלו גם בתקופות עמוסות, והסיעה אותו לכל מקום שאליו נצרך להגיע.
הרבנית דרוקמן גם הקדימה את דור הנשים הלמדניות, אלא שהקפידה לעשות זאת בדממה מוחלטת, בלי רעש תקשורתי ויחסי ציבור, הכול בתוך הבית פנימה. בתה, הרבנית ברוריה ביננפלד, ראש מדרשת אורות עציון, מספרת על האם החכמה והלמדנית שהייתה לומדת בעצמה דף יומי. לימוד התורה ליווה אותה, ושוב – לצד סדר יומה העמוס והבלתי אפשרי. היא הייתה יושבת מאחור ושומעת את השיעורים שהעביר בעלה בבית, "ויודעת אותם בעל פה". כשיצאה לפנסיה הגיעה ליותר ויותר שיעורים במדרשה של בתה וחתנה, הרב עוזי וברוריה ביננפלד, וישבה לשמוע שיעורים כאחת התלמידות - מנהג שהמשיכה בו עד אלול האחרון.
ולא רק תורה אלא גם תפילה: כמעט עד יומה האחרון הקפידה על שלוש תפילות ביום - קבלה שבה החזיקה עוד מילדות. בגיל מבוגר יותר אף הגיעה לתפילת ותיקין בישיבת אור עציון. תינוקות, חסדים, מרפאה - כל אלה לא הפריעו לשחרית, מנחה וערבית כסדרן, שגם נאמרו בריכוז ובכוונה לא מצויים. "הייתה לה מחויבות טוטאלית לתפילות", מספרת הבת, "שאלתי אותה פעם איך היא מספיקה, אז היא אמרה: אם צריך אז עושים, קמים חצי שעה קודם". "אני הייתי פשוט מביטה בה מתפללת", נזכרת השרה אורית סטרוק, שהייתה במשך שנים בת בית אצל משפחת דרוקמן, לאחר שחזרה בתשובה. "רק לראות אותה מתפללת היה יותר חזק מכל השיעורים ששמעתי על תפילה. פשוט ראית את הדבקות שלה בה', זה היה בשבילי שיעור מאוד גדול. גם כשבירכה, כל פנייה שלה לה' הייתה מלאה תעצומות. כמובן הכול היה בשקט, בלי קולות ובלי תנועות, אבל ראית על הפנים את הריכוז שלה, היא לגמרי דיברה אל ה' ברגעים הללו".
לאחר שקבעה המשפחה את מושבה במרכז שפירא, כשהרב נרתם להקמת ישיבת אור עציון, החלה הרבנית את עבודתה כרופאת משפחה באשקלון. במקביל לגידול הילדים שנולדו בזה אחר זה – כאמור, תשעה במספר ומתוכם אחת מאומצת - היא נסעה מדי יום למרפאה באשקלון, בשכונה שבה גרו עולים חדשים רבים. "נאלצתי לטפל בעשרות רבות של פציינטים מדי יום. עם הזמן, שאבתי כוח מהמפגש היומיומי עם החולים", סיפרה ל'בשבע'. בהמשך עברה לעבוד במרפאות ביישובי הסביבה. "יצרתי קשר חם עם המשפחות מהאזור, קשר שנמשך עד היום". לאורך השנים הקפידה לא לעבוד בשעות אחר הצהריים. "כך הצלחתי לשלב עבודה וגידול משפחה ברוכת ילדים. כשהייתי במרפאה הייתי כל כולי שם, וכשהייתי בבית הייתי עם הילדים".
גידול הילדים בבית הקטן במרכז שפירא, שהיו בו שלושה חדרים בלבד - להורים, לבנים ולבנות - היה גם הוא משימה מאתגרת, שהיוותה עיקר חייה והייתה מוטלת עליה בלעדית. בהסכם בלתי כתוב ביניהם היא שחררה את בעלה הרב לכל משימות הרוח וההנהגה הציבורית, "כך שהוא לא ידע כמעט כלום ממה שקורה בבית", מספרת הבת ברוריה. "כל הבית היה עליה. היא החליפה פנצ'ר בחודש תשיעי, כיסחה את הדשא, תיקנה מה שצריך, אפשרה לאבא להיות כולו ברוח. והמיוחד היה שהיא מעולם לא התלוננה, היא חיה עם זה בשלמות מופלאה".
בתה השמינית שולמית נולדה עם תסמונת דאון, וגם את האתגר הזה קיבלה הרבנית באהבה ובשלמות, עד שהכניסה את הבת אל מתחת לחופה. הרב והרבנית גם אימצו אל ביתם המבורך בילדים בת בשם נילי. בשנת 1974 פורסמה בעיתונות כתבה על ילדה בת חמש שכל חייה גדלה במוסד ויצו בתל אביב ואין לרשויות פתרון ממשי להמשך חייה. "חשבנו שאם ילדה כזאת תגדל בבית נורמטיבי יהיה לה סיכוי לחיים טובים והגשנו בקשה לאימוץ", סיפרה הרבנית. לאחר תהליך מיון ממושך אושר האימוץ ונילי התקבלה באהבה בבית משפחת דרוקמן. ההתחלה לא הייתה קלה כלל. "בתקופה הראשונה נילי עשתה תעלולים לבדוק אותנו ואת הגבולות שלנו. היה לה צימאון גדול לאהבה. ברוך ה', היא גדלה לתפארת ונכנסה לגמרי למשפחה. היום היא נשואה ויש לה משפחה משלה".
בית פתוח לכל מבקש
יש מי שהיו מסתפקים בחסדים הללו שבתוך המשפחה, ומסכמים לעצמם פרויקט חיים מפואר. אבל מבחינת הרבנית דרוקמן זה היה רק קצה הקרחון בחיים שלמים של חסד. וממש כמו קרחון – מתגלים גם הם אט אט לאוזני ילדיה ובני משפחתה, שלא מפסיקים לשמוע מאנשים מכל הסוגים והגוונים על החסד שהרעיפה עליהם הרבנית ללא גבול, ובעיקר – בשקט ובצניעות גמורה.
באופן בסיסי הבית היה תמיד מלא ועמוס באורחים מכל הסוגים, משתפת הבת ברוריה בזיכרונות הילדות שלה. לעיתים הייתה חוזרת הביתה וצריכה למצוא לעצמה מיטה, שכן חדרה היה תפוס באורחים הרבים. אבל גם הוריה היו הראשונים לפנות את חדרם לאורחים ולהציע לעצמם מיטה זמנית במקום אחר. האורחים היו בסקאלה רחבה שנעה מחוזרים בתשובה שמצאו לעצמם בית יהודי חם ומלווה אצל משפחת דרוקמן, ועד לאנשים מוכי גורל משלל סיבות – משפחות שהתפרקו, נפגעי נפש, עניים, נוער בסיכון, וכל מי שחיפש פינה חמה להרגיש בה אהוב ורצוי. ואת כל זה העניקה הרבנית ביד רחבה, ברכות, ותוך מתן יחס אישי שאפשר לכל אחד לחוש בן יחיד בבית, שהיה מלא בו בזמן בעוד רבים אחרים כמוהו שזקוקים לאותה תשומת לב.
פינה חמה במיוחד הקדישה למתמודדי נפש, תחום שבאותן שנים היה כמעט טאבו. "הייתה לה סבלנות תהומית לאנשים", מספרת ברוריה, "גם מי שלא היו בריאים בנפשם – היא הייתה רואה את הנפש שלהם". אורית סטרוק מספרת כי הרבנית עבדה כרופאה כללית בבתי חולים למתמודדי נפש, שם הייתה מאתרת חולים שהיו גבוליים מבחינת התפקוד, אוספת אותם לביתה ומשקמת אותם. "פגשתי בביתה אנשים מהנדכאים והדחויים ביותר בחברה, ששם היו הכי מחובקים ורצויים. הם הרגישו שם בבית ממש, ועלו על דרך המלך בזכותה. היא הייתה אשת חסד בהיבטים שקשה להאמין".
כחוזרת בתשובה טרייה התבוננה סטרוק רבות בזרימת החיים בבית דרוקמן, וספגה אל תוכה רשמים המלווים אותה עד היום, אחרי עשרות שנים. כך למשל בתחום הזוגיות: "בעולם שממנו באתי אנשים הקדישו הרבה זמן לטיפוח הזוגיות. חשבתי שאם לא משקיעים בזה – אין זוגיות. אבל אצל הרב והרבנית הקשר היה כל כך בולט וברור לעין בלי כל זה, וזה הפליא אותי. הם הביטו זה בזה בהערכה, בהערצה. הייתה שם הרבה אהבה, בלי רומנטיקה. אותי זה הקסים".
משפט נדיר ששמעה סטרוק מפי הרבנית, שלא הרבתה בדיבורים אלא במעשים, מעניק לה קריאת כיוון בצמתים רבים בחייה האישיים והציבוריים. "הרבנית הייתה בהיריון עם בת הזקונים, ואני שאלתי אותה: איך יש לך אומץ לעוד היריון? הרי יש לך עוד שתי בנות מאתגרות לטפל בהן בבית. הרבנית השיבה: אני מאמינה שעם כל ילד שבא לעולם, ה' מביא איתו את כל מה שהוא צריך – את הכסף, את כוחות הנפש, כל מה שצריך בשביל הילד הזה. המשפט הזה נחרת לי בראש, שתמיד ה' מנהל את העניינים והכוחות לכל דבר קיימים, צריך רק למצוא אותם".
במשך השנים הציבה לעצמה סטרוק קנה מידה שהיא קוראת לו "מדד שרה דרוקמן". "כשיש מולי משהו קשה, אני שואלת איפה הוא עומד במדד שרה דרוקמן. אף פעם לא הגעתי ליותר מארבע או חמש בסולם הזה", היא צוחקת, "אז תמיד המשכתי. כך שהיא בעצם מלווה אותי כל השנים, גם כשלא נפגשנו".
הבת ברוריה שבה ומתארת את הכנסת האורחים הנדירה שאליה הרגילה אותם האם. "אצלנו היה כל דכפין כפשוטו. כל מי שצריך - היה לו פה מקום. היו פה סדרי פסח של מאות אנשים. אני זוכרת איך מילאנו גיגיות בתפוחי אדמה, איך דאגנו למצוא לכולם מקומות לינה. היו פה הוצאות על יין ומצות הכי מהודרים בעשרות אלפי שקלים". גם סוג האורחים שבחרה הרבנית להשקיע בו היה כאמור דווקא אלו שדלתות אחרות לא נפתחו בפניהם. "אמא אמרה שלא חוכמה להכניס אורחים שקל לארח אותם, אלא דווקא אלו שזה קשה ומורכב יותר. היא אמרה שכל אחד הוא אדם וכל אחד ראוי לכך, כולם יכלו לבוא לכאן".
על דלתות הבית התדפקו בכל שעה אנשים שהיו זקוקים לעזרה רפואית והרבנית נפנתה לעזור להם מיד, בלי כל תגמול כספי. פעם, נזכרת הבת, היא אף הלכה ברגל למרחק גדול כדי לתת מענה רפואי בעיצומו של יום הכיפורים. ברוריה זוכרת גם טלפונים אלמוניים מרחבי הארץ שסיפרו על חשמל שנותק מחוסר אמצעי תשלום, או על עגלת קניות לחגים שאין איך לממן אותה, "וההורים שלי פשוט שילמו מה שצריך".
לנצרים, חמושה באקדח
ואחרי שתוארה אהבת התורה ואהבת העם של הרבנית, נותר לשאת את הדגל השלישי והלא פחות חשוב מבחינתה – הדגל של ארץ ישראל. המאבק לעצירת הנסיגה בסיני הביא את המשפחה לרדת לימית בלי היסוס. "זה היה ממש מהיום למחר", נזכרת הבת ברוריה, "עברנו בחג הסוכות וגרנו שם במשך כחצי שנה. אמא נסעה משם יום יום לעבודה במרפאה, מרחק של שעה וחצי נסיעה. אבא נסע משם לעבודה בכנסת. אחותי הקטנה הייתה בת חמש ולא היה קל, אבל אמא אמרה: צריך לחזק את ההתיישבות, אז זה מה שעושים". גם לפני הגירוש מגוש קטיף, כשיישובי החבל היו נתונים תחת טרור בלתי פוסק וכמעט מצור, התגייסה הרבנית בתפקידה כרופאה להגיש סיוע לאנשי הגוש. "אמא נסעה פעם בשבוע לכפר דרום ולנצרים, עם אקדח, כי לא היה שם רופא. היא הייתה אמיצה מאוד, ולמרות הסכנה הביטחונית המשיכה לנסוע לשם בקביעות ואמרה: אם יהודים גרים פה, גם אני יכולה לנסוע לכאן".
בתקופת הפיגועים שאחרי הסכמי אוסלו, שבה נרצח בין השאר נהגו האישי של הרב דרוקמן, אפי איובי הי"ד, הצטרפה הרבנית לקבוצה של מטיילים ביהודה ושומרון שהחליטו לחזק באופן הזה את האחיזה באזור. "אמא שינתה את זמני העבודה שלה ונסעה כל יום שישי לטיולים ביהודה ושומרון. הבית אומנם היה מלא בילדים ובמשימות, אבל היא לא ויתרה גם על המשימה הזאת". אהבת הארץ שלה גם נסכה בה כוחות שאפשרו לה בגיל 75 לצעוד את שביל ישראל.
"ראיתי המון חסדים שהיא עשתה בבית", מסכמת ברוריה, "אבל אני שומעת על עוד ועוד חסדים לא הגיוניים. אשת חיל זה פרק שנכתב לגמרי עליה".
לתגובות: [email protected]