הם קבוצה קטנה מכדי ללכוד את תשומת הלב הציבורית והפוליטית. אלפי אזרחים מעל גיל 67 מתדרדרים בימים אלו לחיים בעוני, אף על פי שנלחמו בשיניים כדי לא להגיע למצב הזה. המלחמה גרמה לכך שהם איבדו את עבודתם, ומחודש ינואר אין להם כל סיוע מהמדינה.
קחו לדוגמה את רות, בת 68, שעבדה בחנות בגדים קטנה שהמלחמה הביאה לסגירתה. או את דוד, בן 73, שעבד כנהג הסעות והיום, מה לעשות, אין תיירים. אף על פי שהם אחרי גיל הפרישה הם המשיכו לעבוד. כמו למבוגרים רבים אין להם חסכונות לפנסיה, וקצבת זקנה של 2,600 שקלים בחודש אינה יכולה להספיק למחייתם ולמחייתו של אף אחד.
בעקבות מאבק ציבורי המדינה נתנה להם מענקים חודשיים של עד 4,000 שקלים או 75 אחוזים משכרם (הנמוך מהשניים) על הפסד עבודתם בחודשים אוקטובר עד דצמבר. מחודש ינואר הם בלי כלום. ממה הם אמורים לחיות, לשלם שכר דירה או לקנות מזון ותרופות? בתוך כל הצער והכאב בגלל המלחמה ועוגמת הנפש ואיבוד המשמעות עקב הפיטורין מהעבודה, נוספה להם גם דאגה הישרדותית של ממש.
בממשלה אומרים ששוק העבודה חזר לעצמו, שיחפשו עבודה. אבל כולנו יודעים שיש קבוצות שתמיד יהיו פגיעות יותר, האחרונים בתור להחזרה לעבודה. במיוחד שאנו עדיין בתקופה של אי ודאות קשה שמשפיעה על שוק העבודה, ומספר המשרות הפנויות נמוך הרבה יותר מהרגיל.
מובטלים מעל גיל 67 מתמודדים עם קשיים נוספים. הם סובלים מאפליה על רקע גילנות, והם גם לא יכולים לקחת כל עבודה, מכיוון שלרוב אינם מסוגלים לעבוד בעבודות שכרוכות במאמץ פיזי או בשעות ארוכות. שילוב של כל הגורמים הללו מביא לכך שסיכוייהם למצוא עבודה חדשה כיום קלושים. אחרי המלחמה אולי, אבל עכשיו? תסכימו איתי שהסיכוי אפסי.
כדאי לשים את הדברים בפרספקטיבה נוספת: מפני שבעבר לא היה בישראל חוק פנסיה חובה, כיום למחצית מהאזרחים מעל גיל הפרישה אין כלל הכנסות מפנסיה. מכיוון שקצבת הזקנה היא כה נמוכה, רבים מהם נאבקים בשיניים וממשיכים לעבוד. כרבע מהאזרחים הוותיקים נשענים רק על קצבאות, ולכן הם סובלים בשיעורים גבוהים מאוד מעוני וממצוקה כלכלית.
האם זה הוגן או נכון לדרדר לעוני מיידי את מי שאיבד את עבודתו אך ורק בעקבות המלחמה? חייבים לתת להם תקווה ואפשרות להתאושש, ולהאריך את המענקים החודשיים לפחות לינואר ולפברואר. חשוב לציין גם שהעלות התקציבית של מהלך כזה אינה גבוהה, ותעמוד כנראה על 30-20 מיליון שקלים - שיעור מזערי מהוצאות הסיוע לנפגעי המלחמה.
בים הקשיים והכאבים שאנו הישראלים טובעים בהם מאז פרצה המלחמה, בואו לא נפקיר את האזרחים הוותיקים. חובת וזכות "אל תשליכני" חלה על כולנו. האם הפוליטיקאים ימצאו בתוך ים האג'נדות את תשומת הלב והקשב גם לקבוצה הקטנה הזאת? אנו מחפשים אתכם, הפוליטיקאים, שתיתנו לאזרחים הוותיקים שאיבדו את עבודתם רק בגלל המלחמה פתח לתקווה. כך גם תעניקו תחושה של ערבות הדדית וקצת שפיות לכולנו.
הכותבת היא עורכת דין, מנכ"לית עמותת 121
***