"אף סיוע לא עובר - עד שאחרון החטופים חוזר. לא נותנים פרס לחמאס", כך הכריזו לפני כשבוע חברי תנועת צו 9. מדובר בתנועה אזרחית חדשה הפועלת למנוע העברת משאיות סיוע דרך ישראל לעזה. רעות בן חיים, ממקימות צו 9, אם לשמונה ילדים מנתיבות וסטודנטית ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית, מקדישה עם בעלה ספי ימים ארוכים למאבק עיקש וסיזיפי לעצירת הסיוע המועבר לרצועה. מלאת אנרגיות היא מסתובבת בין המפגינים במעבר, כשבתה התינוקת בת החודשיים צמודה אליה, במנשא. היא כורזת לעבר החיילים הניצבים חוצץ בין המוחים ובין המשאיות, ועם המפגינים היא מנסה בגופה לעצור את העברת הדלק והמזון לחמאס.
מה הביא אתכם, זוג הורים למשפחה ברוכת ילדים מנתיבות, לקום בוקר אחד ולעשות מעשה?
"בהתחלה הייתה התארגנות למאבק של משפחות חטופים. הנושא הזה בוער בנו, ומיד כשקיבלנו הזמנה למחות התייצבנו ראשונים. באנו דרוכים למשימה ומוכנים לפעול", משתפת בן חיים. "אנחנו תושבי העוטף כבר 16 שנה. המציאות הזאת של ירי טילים וסבבים ושחמאס הוא אויב שיש לנו יחס אמביוולנטי אליו, כשמצד אחד מוקיעים אותו ומצד שני אנחנו בעיקר מתמגנים מפניו - היא מציאות לא סבירה. אין מדיניות ברורה להילחם בחמאס. וזה שעכשיו מדי יום נשלחות אליו מאות משאיות מלאות כל טוב - זה מטריף את הדעת", היא אומרת. "ולהבין שזה קורה ממש מתחת לאף שלנו - זה בלתי נתפס. זו טמינת ראש בחול. יש בעזה חטופים בקנה מידה שלא ידענו מעולם, חטפנו התקפת טרור נוראה ואיומה ואנחנו דקה אחרי. כמה זמן עבר מאז שכבר הספקנו לשכוח?", היא שואלת בכאב. "קבענו סיוע הומניטרי על פי אמות המידה של מדינות זרות, שלא מחילות את אמות המידה האלו על עצמן. אין תקדים לזה בעולם. וכשאנחנו לא עומדים בהן - אנחנו מקבלים מהן נזיפה חמורה בתוך יומיים. מה הצביעות הזאת? זו טמינת ראש בחול מצידנו להגיד: ניתן את הסיוע, והעולם יהיה בעדנו. אנחנו צריכים לדאוג רק לאינטרסים שלנו".
כבר מתחילת הדרך היה ברור לרעות ולבעלה ספי שהם לא מכוונים לפעולת מחאה בלבד, אלא לפעולה אקטיבית של חסימה. "להפגין זה חשוב וזה משפיע על דעת הקהל, אבל אנחנו התייצבנו לעשות פעולה אפקטיבית של חסימה. התכנסנו למען המטרה הזאת. בהתחלה באנו לבד, ספי ואני, עם התינוקת שלנו ועוד בחור מקסים ממשפחה של חטופים. היינו שם לבד וראינו את מספר המשאיות שעומדות שם ואת האספקה העצומה שמוטענת עליהן, ולא יכולנו להמשיך לשתוק. זה היה הרגע שבו הבנו שצריך לעשות מעשה. דיברתי עם כמה חברות שהזדהו עם התסכול והביקורת על הסיוע. המשכנו לעשות ולהגיע, וזה צבר תאוצה וקיבל תמיכה עצומה מכל כך הרבה אנשים. אומרים לנו: החזרתם לנו את התקווה. שבעה באוקטובר השאיר את כולנו חסרי אונים, חסרי שליטה, זה טלטל את העולם שלנו, והתחושה פתאום היא שאפשר לקום ולהיות אפקטיביים ולשנות".
זה לא קצת משחק חתול ועכבר מול כוחות המשטרה והצבא?
"זה החלק העצוב, כי אני יודעת שכוחות הביטחון שנמצאים מולנו הם לגמרי איתנו. הם איתנו בלב, ואנחנו רואים את זה בעיניים שלהם, וכשאנחנו עומדים ומדברים איתם בצד אנחנו שומעים את זה מפורשות מהם. הם בעצמם רוצים לחורר ולפורר את השקים שעל המשאיות. הדבר האחרון שהם רוצים זה שהמשאיות ייסעו לתוככי עזה, אבל הם מבצעים את התפקיד שלהם. ומה שקורה בימים האחרונים של הגדרת האזור שטח צבאי סגור והוצאת צו אלוף והפעלת הסנקציות כלפינו הופך את המאבק למלחמה בינינו, אבל אנחנו לא נלחמים בכוחות הביטחון", היא אומרת בהדגשה.
פורצי המחסומים
החל מהשבוע שעבר חסמו פעילי תנועת צו 9, הכוללים אזרחים, משפחות לוחמים ומשפחות חטופים, במשך שעות את המשאיות במעבר כרם שלום, דרכו נכנס הסיוע לרצועה. כתוצאה מכך, חלק מהמשאיות הסתובבו ונסעו משם. לאחר כמה ימים של הפגנות סוערות וחסימת הציר, הכריז צה"ל השבוע (ראשון) על מעבר כרם שלום שטח צבאי סגור. עשרות המפגינים, שמתייצבים במקום מדי יום, נבלמו על ידי המשטרה וצה"ל.
ההחלטה על מעבר משאיות הסיוע לעזה דרך כרם שלום התקבלה לפני כחודשיים על ידי הקבינט המדיני־ביטחוני. זאת בעקבות לחץ בין־לאומי ובפרט אמריקני לאפשר את הגדלת מספר המשאיות הנכנסות לרצועה מדי יום. עד אז הוכנס הסיוע ההומניטרי לעזה רק דרך מעבר רפיח. רבים במדינה מתחו ביקורת על העברת הסיוע דרך ישראל לעזה, בה בשעה שברצועה מוחזקים חטופים ישראלים.
חסימת המשאיות בידי המפגינים עוררה הדים רבים בעולם. האמריקנים אף הביעו את דאגתם מכך ודרשו לאפשר את המשך המעבר. בניסיון להתמודד עם ניסיונות החסימה, החל מהשבוע הוכרז האזור שטח צבאי סגור. למרות זאת, המפגינים נחושים להמשיך במאבקם. בדרך לא דרך עקפו רבים מהם (יום שני) את המחסומים שהוצבו בשטח והגיעו סמוך למעבר כרם שלום, אך כוחות צבא ומשטרה מנעו מהם להתקדם, וניסיונם לחסום את המשאיות לא צלח. כמה פעילים אף עוכבו בתחנת המשטרה בנתיבות, ובהם מייסד וראש תנועת צו 9, ספי בן חיים, בעלה של רעות.
בהמשך השבוע (שלישי), בעקבות ההכרזה על מעבר כרם שלום שטח צבאי סגור, צעדו מאות המפגינים ברגל כברת דרך עד למעבר ניצנה, המקום שממנו נכנסות המשאיות משטח מצרים. המפגינים חסמו את המקום למעבר. "ביום שלישי ראינו את כמות האנשים שהתייצבה, ואנחנו כבר יודעים שהשוטרים מכוונים עלינו", משחזרת רעות, "נסענו בשיירה, תוך כדי שניידות המשטרה עוקפות אותנו ומתחילות לבצע חסימות לאורך הדרך. פרצנו אותם בהרבה מעקפים. היו שם אנשים עם נחישות שלא ראיתי כמותה. נחישות שמתאימה רק ליהודים שמאמינים בצדקת דרכם", היא אומרת בהערכה. "אבל במקביל עשינו עבודת מטה חוקית מול החסימות האלה. לבסוף עשינו את דרכנו היישר לניצנה".
והצלחתם לעצור את מעבר המשאיות?
"לגמרי. בשלישי לידיעתנו לא עברו משאיות. מהרגע שהגענו עד סגירת המקום לא עברו משאיות".
ומה התחושה?
"זה וואו. ממש וואו. עמדנו מול טור המשאיות ושרנו התקווה. אני חושבת שהיינו שם 300 אנשים, שקמו מהשגרה שלהם לעשות מעשה. זה מהמם. אנשים נוסעים אחרינו שעות בלי לדעת לאן, באש ובמים. בו בזמן היו עוד עשרות בכרם שלום. הגיעו מטרים ספורים מהמשאיות. זו נחישות עוצמתית של אנשים", היא מדגישה. "במאבק הזה יש לנו כמה ניצחונות. נכון שהיעד שהגדרנו לעצמנו הוא עצירת משאיות הסיוע לאויב, אבל יעד לא פחות חשוב מזה הוא האחדות. מה שאנחנו רואים בשטח זה מגוון מטורף של אנשים, שבאים למען המשימה הזאת יחד. כולם מגויסים לאותה מטרה, ואני חושבת שזה ניצחון ענק. זו מחאה של כולם".
את לא חוששת שאת ובעלך תשלמו מחיר אישי כבד על המחאה?
"את המחיר האישי אנחנו כבר משלמים", היא מודה. "היום בחסימה היו שניים מכוחות הביטחון שדחפו אותי כשאני עם התינוקת ביד. הם דחפו אותי כך שאם לא הייתי מספיק שמה לב לזה - הייתי נופלת בעוצמה. וזה מחיר. אני ישבתי אחרי זה ברכב, והיו לי רגעי שבירה, כי אמרתי: לזה לא ייחלתי. מבחינתי זה מחיר כבד מאוד. גם המעוכבים השבוע במשטרה זה מחיר כבד", היא מודה. "ואם יקרו דברים חמורים יותר, אני ארגיש שזה עליי. מצד שני, התחושה היא שזה בוער, שזה בנפשנו ושאי אפשר לתת לזה לקרות בשום אופן. שעם ישראל מייחל לזה. זה היגיון בסיסי של עם חפץ חיים. מצאנו כאן נקודה של קונצנזוס לאומי, וזה הדלק שלנו".
ביום השמיני למחאת פעילי צו 9 במעבר כרם שלום (רביעי) המאבק עלה שלב, כאשר המשטרה הגיעה בכוחות גדולים מאוד ועם פרשים לחסום את המפגינים ואף הפעילה כוח לא מידתי נגדם. יותר מעשרה מפגינים נעצרו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר יהודה די, בנה של לאה (לוסי) די ואחיהן של רינה ומאיה הי"ד, שנרצחו בפיגוע ירי בפסח האחרון.
למרות תסכולה הרב על המשך מעבר המשאיות והפעלת כוח וסנקציות נגד המפגינים, בן חיים נחושה להמשיך במאבק. "אנחנו מתכננים לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי למחות על ההחלטה להעניק לאויב סיוע בזמן מלחמה", היא מצהירה. "אני יודעת שאנשים בסתר ליבם או בגלוי רוצים שהדבר הזה ייעצר. אבל צריך להעביר את המחשבה הזאת למעשה. יש לנו כלים, יש לנו יכולות, אנחנו מבקשים מכולם להצטרף אלינו כדי שנגיע למסה של אנשים ונצליח לשנות את המציאות. זה בידיים שלנו".
בן חיים מלינה על ההכרזה על האזור שטח צבאי סגור: "להשתמש בצו שטח צבאי סגור - זה כלי של מלחמה. זה לא כלי לפיזור מחאות. להשתמש בכלי הזה בקפלן? זה לא היה קורה. אבל בכרם שלום ובניצנה זה קורה", היא קובלת. "אני אומרת לראש הממשלה ולקבינט הביטחוני: אתם אנשים חכמים, אתם אנשים חזקים, אתם לא סתם מובילים את המדינה שלנו, בבקשה קחו את ההנהגה בידיים ותנצחו. תעזרו לנו לנצח, אנחנו מייחלים לניצחון".
"הלחץ על חמאס הוכיח את עצמו"
בין המוחים נמצאת גם יהודית מבורך, אחותו של החטוף אבינתן אור. מבורך, בת 27, היא אם לשלושה, מחנכת באולפנת צביה בחיפה ותושבת חיפה. "הרבה דובר על העובדה שנכנסות משאיות סיוע לעזה ועל כמה שזה הזוי. בתחילת המלחמה משאיות הסיוע היו חלק מההסכם לשחרור חטופים. זה היה מנוף לחץ על חמאס. ופתאום יום אחד הבנתי שבכל יום נכנסות מאות משאיות לעזה. מאות משאיות שנכנסות מתחת לאף שלנו", היא מזדעקת. "העובדה שמדינת ישראל בעצם פותחת את מעבר כרם שלום זה משום שהמעברים האחרים לא מספיקים. זאת אומרת, אנחנו כמדינה דואגים שלא נכנסת מספיק אספקה לעזה, ולכן מאפשרים לה להיכנס דרך המדינה שלנו. זה לא יאומן", היא מתקשה לקבל זאת.
"היו הרבה ניסיונות מטעם משפחות החטופים למנוע את הסיוע ההומניטרי, וזה לא צלח. היו ניסיונות של אימהות ונשות לוחמים, ואז לפני חודש בערך אבא של החטוף עומר ונקרט החליט שהוא פשוט הולך, ומי שרוצה להצטרף שיצטרף. הצטרפו אליו כמה משפחות, אבל לא הצליחו להגיע למחסום, כי עצרו אותם עוד קודם, אלא שהיה לזה הד תקשורתי, זה עורר את האנשים בבית להבין שמה שקורה כאן הוא לא הגיוני", היא מציינת.
מאז מבורך הצטרפה למחאה שמובילה תנועת צו 9. "אני הצטרפתי לחסימה שלהם, ולא הצלחנו להגיע ממש עד למעבר. כשהיינו עשרות הצלחנו להתקדם יותר. כמאות גם נצליח לחסום את השיירות. לכל המדינה ברור שהמציאות הזאת היא מחדל", מבהירה מבורך. "זה להעניק סיוע לאויב. איפה רואים כזה דבר שמדינה מחזקת במו ידיה אויב רצחני שאין לו ולו טיפת הומניות?".
הטענה היא שהענקת הסיוע לתושבים בעזה מאפשרת לישראל אורך נשימה להמשך הלחימה.
"למדינת ישראל יש כל מיני מנופי לחץ מול העולם וארצות הברית, והכמויות הבלתי נתפסות של הסיוע שנכנס הן לא הכרחיות אל מול העולם. זה לא שכל מה שארצות הברית אומרת אנחנו חייבים מיד למלא. זו צריכה להיות דרישה שמדינת ישראל אומרת עליה: עד כאן. הרי לאמריקנים יש אינטרס שהמלחמה הזאת תיגמר. צריך להסביר להם שככל שאנחנו מכניסים את הסיוע - המלחמה הזאת רק תלך ותתארך. אם לחמאס לא היה כל כך הרבה סיוע, מזמן הוא היה צריך להרים ידיים ולהוריד את הנשק. אנחנו נותנים להם חמצן. במקום לתת להם לגווע בעצמם, אנחנו נותנים להם עוד תחמושת שמופנית אלינו. אם היינו סוגרים את כל הברזים ולא נותנים לאף משאית להיכנס ואומרים: עד שהחטופים שלנו לא חוזרים, אנחנו לא נותנים לכם כלום - חמאס כבר מזמן היה נכנע".
את אחות לחטוף. את לא חוששת שהפעלת לחץ כזה על חמאס יסכן את חיי אחיך? שלא יהיה לו אוכל, או שהלחץ של חמאס יופנה כלפיו והם יפגעו בו חלילה?
"מאז תחילת המלחמה קבינט המלחמה אומר שהלחץ על חמאס הוא זה שיחזיר לנו את החטופים, וראינו את זה בעסקה הקודמת. זה הוכיח את עצמו. וגם עכשיו זה קורה. רק לפני שבועיים חמאס אמר שהוא מגיע לשולחן הדיונים אך ורק אם צה"ל יוצא מעזה לחלוטין. תפסיקו את הלחימה ורק אז נתחיל לדבר. הדרישה הזאת היום כבר לא קיימת. אין דרישה להפסיק את הלחימה לגמרי אלא רק דרישה להפוגה", היא מציינת. "ככל שהלחץ הצבאי גובר, וככל שאנחנו מגיעים למקומות רגישים יותר, חמאס מוריד את הדרישות שלו באופן דרסטי. אם כן הלחץ על חמאס הוא קריטי, והוא בעצם הדאגה לאחי אבינתן שיחזור הביתה. הנשק הכי יקר לחמאס לצערנו אלו החטופים. הם ישמרו עליהם מכל משמר, ואין לי ספק שהדבר האחרון שחמאס רוצה זה לפגוע בחטופים", היא משוכנעת.
כבר חלפו יותר ממאה ימים, קיבלתם איזה אות חיים ממנו?
"לא. הסרטון שלו משבעה באוקטובר זה הדבר האחרון שראינו ממנו. אנחנו דואגים לו מאוד, אבל אנחנו גם מלאים באמונה ובתקווה שאחי יחזור הביתה בריא ושלם".
את מתכוונת להשתתף בעוד חסימות?
"בטח. בתחילת המאבק היינו כמה עשרות, ואחר כך הגיעו כמה מאות בני אדם והצלחנו בחסימה. עכשיו צריכים להגיע כמה אלפים. אנחנו ממש קוראים לאנשים להצטרף. כל האנשים שיושבים בבית ומצקצקים מול החדשות ומול ההזיה הזאת - אנחנו קוראים להם לארוז תיק ופשוט לבוא לדרום. זה חשוב כל כך. אני חושבת שזו היוזמה האזרחית הכי חשובה שיש. אם למדינת ישראל אין כוח לעמוד מול לחצים בין־לאומיים, אנחנו האזרחים צריכים לדאוג לביטחון המדינה שלנו, לביטחון הילדים שלנו ולביטחון החטופים, וגם לכך שהמלחמה הזאת תיגמר מתישהו. על ידי הענקת סיוע הומניטרי אנחנו מאריכים אותה עוד ועוד", היא קובלת. "צריך להבין, יש סיוע הומניטרי שכולל תרופות ויש סיוע של דלק, וזה לספק תחמושת לחמאס. אין דרך אחרת לראות את זה. אנחנו צריכים להגיד: הומניטרי תמורת הומניטרי. אם אתם רוצים שאנחנו נדאג לכם הומניטרית - תנו לנו גם, העברה של תרופות מצילות חיים, מידע על חטופים. דלק לא צריך להיכנס בכלל, אלא אם אנחנו מקבלים עליו תמורה מאוד מאוד גדולה", היא מדגישה. "אני רואה הרבה אנשים שתומכים במחאה נגד מתן סיוע הומניטרי, ואני אומרת: צריך לראות אתכם שם, ברגליים. פשוט להגיע ולחסום את המשאיות. אם אנחנו נתאחד כעם - למדינה לא תהיה אפשרות אלא להכיר במציאות שהסיוע לא עובר לאויב, נקודה".
גם דוד, פעיל צו 9, מתייצב מדי יום במחאה: "אנחנו שמים את כל הוויכוחים בצד, מי אשם במצב, מה אנחנו רוצים ברצועת עזה ביום שאחרי, ואומרים דבר שהוא נורא פשוט - אף משאית לא אמורה לעבור לרצועה עד שאחרון החטופים יחזור. זה מסר ששותף לו חלק אדיר מהעם. אפשר לראות את השיחות המאוד מיוחדות שנרקמות פה בין אנשים, ששונים לחלוטין בהשקפת העולם שלהם, אבל מאוחדים בדרישה לחסימת המשאיות", הוא אומר. "הצלחנו במשך כמה ימים למנוע כניסה, אבל לצערי הביאו כוחות אדירים של צבא ומשטרה, ואיך שהגענו למקום דרך כל צירי הגישה החסומים, עצרו את ספי, מיוזמי המחאה הזאת, ועוד כמה מפגינים. החיילים עמדו בטבעת סביבנו, ואחרי חמישה ימים של הצלחה חווינו כישלון", הוא נאנח. "קשה לראות את המשאיות עם דגל מצרים עליהן עושות את הדרך היישר לידיים של חמאס".
אולי המאבק שלכם הוא בסוף חסר סיכוי?
"ממש לא. אני מאמין שזה תלוי בכל אחד מאיתנו, כי ברגע שיהיו שם אלפים אז המסר החד־משמעי יעבור. אם הצלחנו במשך חמישה ימים לשנות מדיניות של ממשלה, זה מראה שיש בידינו הכוח לחולל שינוי. זה לא היה פשוט, אבל בשורה התחתונה זה עשה את שלו. ואם יגיעו אלפים, נוכל לשנות מציאות".
***