מכתב מחייל בחאן יונס

לא רוצה להתבכיין, רוצה לצעוק. רוצה לזעוק. לא את זעקתי, אלא את זעקת רבים, המושתקים, הנדרכים לרגלי אנשים גסים.

רוצה להודות לכם על הזכות להיות בשר התותחים שלכם רונן צור, חיות והחברים. מודה על הזכות להיהרג בשביל שתוכלו להמשיך עם המדינה שלכם.

מודה על הזכות להיות רחוק מאשתי השפחה ומילדיי הלא חשובים כמו ילדכם, כמו הדם שלכם, כדי שתוכלו להמשיך ללכלך עלי בלי שאפריע לכם. האמת אני בכל מקרה לא אפריע לכם, אתם במילא לא סופרים אותו ושכמותי, אין חשש. כאבק דק שלא נחשב, הנחשבים בעיני עצמם.

תמשיכו, בבקשה, אל תעצרו. תמשיכו, תקרעו אותנו לגזרים אלופים שלי, אל תפסיקו לדקה. תדאגו בבקשה שאריב עם חברים שלי בבית חשוך בעזה. תברברו בחדשות, בפריים טיים, תסבירו עד כמה אני בבון מושחת שמוצץ את הקופה הציבורית. תמשיכו.

אני אמשיך לבוסס בבוץ של חאן יונס. בכיף, אני מת עליו, אין עליו, על הבוץ הזה. להכין פק"ל קפה בחמש בבוקר לפני עלות השחר, בטרם שמירה בבית של פעיל נוחב'ה, אין משהו שחיכיתי לו יותר מזה. בשמונה, כשאשתי תצטרך לעשות עוד פעם סודוקו איך לחלק את הילדים בזמן לכל המסגרות אחרי לילה בלי שינה בגלל דאגה וחום של אחד הילדים אי שם בצפון, אני כבר אהיה בדרך ליעד הבא וסביר שאחטוף שם RPG או שניים לידי ואשמור על הטנק שישמור עלי שישמור עלינו אלוהים.

ואתם תמשיכו לשחק בחיים שלנו, כי במילא הם לא שווים הרבה. תלחצו על הממשלה לעשות איזו עסקה נוראית. תפעילו את כל הריגשי שיש, ובסוף כמו מלכים כל החלטה שלא תתקבל תדעו להפוך אותה על הראש שלהם ולצייר אותם כאפסים, מנותקים, חסרי לב, חסרי הבנה, כמנותקים מהעם וכך את הציבור שבחר בהם, את ההמון. ההמון הנבער. כי אתם הרי נסכי אלוהים.

אם רק היו נותנים לכם לנהל את המדינה, איזו מדינה זו הייתה. אם רזי ברקאי ורינו צרור היו שר הפנים ושר החוץ, אם כרמלה הייתה שרת הביטחון ואהוד יערי השר לענייני ערבים, איזו מדינה, איזו מדינה, סינגפור קטנה לידה. בלי בעיות כלכליות, עם אהדת העולם, ועם ביטחון לכל יושביה. משיח – ממש משיח. רק חבל שהקיצוניים משני הצדדים תמיד הורסים. סליחה. סליחה שאנחנו הורסים לכם את שלוות העולמים, את שלוות הנפש, בזה שאנחנו קיימים. סליחה, ומתנצל שאנחנו הרוב, ההמון.

אני יודע שבאמת אנחנו לא הרוב. כי הסקרים אומרים אחרת. תמיד הסקרים אומרים אחרת. אנחנו הפנמנו. בשישים – שישים אתם הרוב כי ככה המשחק הדמוקרטי אומר. גם אם ביניכם יש כאלה שהבטיחו לבוחרים שלהם לא לשבת איתכם. ולעומת זאת, גם בשבעים – חמישים אנחנו לא נהיה הרוב. כי הרוב זה הרוב הערכי, המוסרי, הנאור, המתקדם, האשכנזי, החילוני, החכם – סליחה על הגזענות, אבל היא כאן לא כדי ללכת.

אתם בעד שכבות מוחלשות ספציפיות מאוד. תדברו גבוהה גבוהה על מוביליות ושאר חרטות. מאוד את אוהבים את הסיפור המזרחי והדיכוי כמו שמספר אותו אלי עמיר, לא כמו מכלוף דרעי, שלא להגיד כמו אמסלם. תשתקי ותהיי יפה. ספרדיות של מימונה, ספרדיות של פולקלור. אולי. בטח לא כמהות לאומית, יהודית, שורשית, מהותית, חלילה. לי, הספרדי מהעיירה בצפון, בעשירון גם לא הממוצע, וגם לאסייג הד"ר הנכבדה האישה, אתם בזים לנו. ונמשיך למות באהבה, רק שתמשיכו לדברר עצמכם לדעת.

אני מודה לכם על הזכות שלשמה חזרתי אחרי אלפיים שנה לארצנו, על מנת שתוכלו להשתדל להקים פה מדינה אירופאית עם ערכים שהמיתו את אירופה, ואולי תצליחו איתם גם להרוג את מדינת ישראל. ערכים שמייצרים אצלכם יותר אמפטיה למחבלי חמאס ולהרגיש את הכאב שלהם, אבל המתנחלים הם לא אחים, ומי שמעוניין בשינוי סדרי הממשל הוא כבר לא אח. והימין הוא גזעני, שותה דם. אחלה של בחירה. מי אני שאתערב לכם בנרטיב.

חולה עליכם אבירי החופש. לא אכתוב את שמי, מת מפחד מכם. יש סיכוי שתגיעו אלי דרך 8200 בכל מקרה. אלופים אתם, יודעים לעבוד. תמצאו דרך להחריב לי את החיים, לא לוקחים שבויים. בהצלחה.

חייל בין עזה לרפיח.