אתמול, ליווינו למנוחת עולמים את אמא היקרה. כבר כמה ימים בהם אני מביט בעיניה כלות, ובנר הניצב לראשה דועך והדמעות שלי זולגות כמים.
איך נשימותיה נעשות כבדות ואפילו את ידיה אמא לא יכולה להניע, היא שוכבת במיטתה, עיניה עצומות והיא דואבת. בימי השבעה על אמא אינני יכול לעסוק בדברי תורה, כי התורה משמחת ואסור לי לשמוח, אך בדברי הספד על אמא מותר לעסוק כי זה לכבודה, ומגיע לה מלא כבוד.
בפרשת יתרו שנקרא השבת נקבל את התורה עם עשרת הדיברות הכתובות על לוחות אבן במעמד הר סיני.
מעמד מרומם נפש.
כך חשתי אתמול ברגעי ההספד שלי על אמא. ההלוויה יצאה מבית הכנסת שהורי היו בין היוזמים לבנייתו, בין הטורחים לקיימו. עמדתי על בימת בית הכנסת שאבא כל כך אהב כחזן ועליה הוא סיים את חייו עם דום לב פתאומי. נפל ומת. שבת קשה זו הייתה, מוות פתאומי של אבא צעיר.
מאז היה מאוד כואב לאמא לבוא לבית הכנסת ולחזות בי כחזן שעומד על אותה תיבה שאבא מסר את נשמתו עליה, כי איך נוכל לדרוך על המקום הזה? את מסע הלוויה של אמא פתחנו בבית הכנסת. את מיטתה הנחנו במרכז בית הכנסת לדברי פרידה והספד, כדי לפתוח לנשמתה את שערי השמים. ראיתי את אבא מקבל אותה באהבה לאחר ציפייה של שנים.
בני ישראל מקבלים את התורה עם ביטוי נפלא השגור בפיהם:
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. בעקבות דברי חז"ל, הפך ביטוי זה לסמל מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים.
ממש אמא שלי. מעולם לא שאלה את טעמן של המצוות, לא שאלה למה או מדוע, אלא רק כיצד. קודם נעשה אחר כך נשמע. אמא ראתה בביטוי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע סמל לקשר בין קבלת עול מצוות לקבלת עול מלכות שמיים.
במעמד מתן תורה, מצוטטים בני ישראל אומרים "נעשה" בלבד: ויָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.
ובהמשך הדברים וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. זו הייתה דרכה התמימה של אמא לאהוב את התורה, תמימות מוחלטת בקבלת עול מלכות שמים, קבלת החלטותיו של בורא עולם בלי לשאול שאלות. אמונה פשוטה ובסיסית של אישה גדולה שלא חסכה מאיתנו, תשעת ילדיה מאומה.
מעולם לא חסר דבר בבית שבו אבא פועל בניין, ואמא עקרת בית המגדלת ומחנכת תשעה ילדים. בימים של מחסור וקשיים, לנו היה את הכל.
לא בית פאר, אך בית עם חום ואהבה וחינוך מכיל ומקבל. לא נסיעות לחופשה בחו"ל, אך בהחלט נסיעה לקניות עם אבא ואמא בשוק, או הליכה רגלית של שעה כדי לקנות את שלושת קילו הסולת לקוסקוס במחיר נמוך יותר, כי גם כל כלכלת הבית הייתה על כתפיה. היא ניהלה את משק הבית על כל צדדיו ביד רמה ותמיד האמינה שהיא סומכת על בורא עולם שלא יחסר לה, והכל מתוך נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
לפני כשלושה שבועות הנכד, אליה זיטמן, אב לחמישה ילדים שלחם בעזה חודשים רבים, הגיע לבקר את הסבתא שלו בדיור המוגן בו היא שכנה בשנים האחרונות. אמא מאוד דאגה לו, התפללה עליו, ביקשה מריבונו של עולם שישיב אותו לחיק משפחתו יחד עם כל חיילי צה''ל. אמא סיעודית ולא יכולה לקום מהכיסא הגלגלים וכשראתה את אליה נכנס היא רצתה לקום לכבודו, לרקוד בפניו, אבל רגליה יבשות במקומן, חסרות כל תנועה ומסרבות לזוז, אך ליבה התרונן בחיוך, ידיה הושטו לחיבוק באהבה, והלב פעם בשמחה.
זו היתה אמא שלנו.
אוהבת את התורה, שרופה על העם הזה כל השנה ואהבתה למדינה אינה יודעת גבול. כמה קילומטרים הלכה בה ברגל כנערה לשאוב מים וכמה אבנים סיקלה במרום הגליל כדי לפרוץ עוד שביל הגעה למושב עלמה המוקם. כמה לילות לא עצמה עין בגלל מסתננים שחדרו מעזה לכיוון המושב שובה בדרום כשהם זוג צעיר עם שישה ילדים ראשונים.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האמא הזו? איפה ישנם עוד גיבורי חיל, אוהבי השם, רודפי אמת, שונאי בצע, לא ריגלה על לשונה ברכילות, פשוט אהבה כל אדם בגלל שנברא בצלם אלוקים.
לא משנה איך האדם נראה מבחוץ אלא רק מבפנים.
לכן כל כך יאה היה לה להיפטר מהעולם בפרשת השבוע של יתרו שהוא לא חלק מהעם היהודי הקלאסי, ודווקא בפרשה שעל שמו קיבלנו תורה.
כי זו בדיוק אמא! את התורה נוכל לקבל אם נדרוש מי האדם, מה מעשהו ותכונותיו ולא רק אם דעותיו מתאימות לדעותינו.
אמא, המשיכי להתפלל כמו שרק את יודעת עבור חיילי צה"ל שכל כך אהבת, התפללת למענם ודאגת שיחזרו בשלום למשפחתם, התפללי לדרור לשבויות והשבויים שלנו הנמצאים במחשכים בשבי החמאס,
אימרי קץ ודי לצרותינו, ושיבוא כבר שלום ואת תנוחי בשלום על משכבך תחת כנפי השכינה.