ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטןצילום: יפעת צדוק ליאור

רחוק מהזרקורים. היא הייתה אולי הרבנית דוקטור הראשונה, אחת בדורה. היא פרצה דרך. אבל מעל כל התכונות העילאיות שלה עמדה הענווה, היכולת לזוז הצידה, לפנות את הבמה לאיש שלצידה ולתת לו מרחב לגדול. חשבתי על כך שהיא עשתה זאת אפילו במותה. היא חיכתה שתעבור שנת האבל על בעלה, הרב חיים דרוקמן זצ"ל, כדי לתת לכולנו להספיד אותו, להתאבל עליו ולהתחבר לדמותו, ורק אז היא הצטרפה אליו בגן עדן, כפי שעשתה במשך כל שנותיה כרעיה. איך בעצם הכול התחיל?

שרה הסטודנטית פגשה בחור ישיבה צעיר, רכוב על אופניו, מלא מרץ נעורים. היא, רווקה לא צעירה, בת של פרופסור איש אשכולות, אישה נעימה ורצינית בטבעה, קיבלה על עצמה נועם עול תורה. לאט לאט היא גידלה את האברך הצעיר, השקתה את גן הירק שבו הוא צמח והכול בשקט ובענווה, כשהיא רחוקה מאור הזרקורים. היא הייתה הנהגת שלו, היא הבריגה וקדחה ופתחה סתימות, והעמידה ארונות, וכיסחה את הדשא, ותיקנה את המכונית. כך היא נשאה על כתפיה את נועם עול הבית, שהלך וגדל והתמלא בצחוקם של ילדים. אבל לא די בכך. ביתה של שרה היה כביתה של שרה אימנו, עם ארבעה פתחים, פתוח תמיד לאורחים מכל הסוגים ובכל שעות היום והלילה. עם אוכל חם ואוזן קשבת ומיטה מוצעת ולב אוהב. את הכול נטלה עליה הרבנית דרוקמן בשמחה ובתחושת שותפות אמיתית. היא שימשה כרופאה אזורית שנים רבות במועצה האזורית שפיר, כאשר במרפאה הביתית היא טיפלה בתושבי האזור בשעות העבודה וגם מחוץ להן. מי כמוני יודעת עד כמה המקצוע הזה תובעני.

האהבה הגבוהה ביותר. הרבנית הייתה יד ימינו של בעלה בכל פעולותיו, בתוך הבית ומחוצה לו. היא אירחה אין־ספור אנשי ציבור ונערי בני עקיבא, חוזרים וחוזרות בתשובה ומתקרבים ברמות שונות. היא הייתה מרכז סיוע לקשי יום שהגיעו אליה מכל הארץ, והיא סייעה להם פיזית וכלכלית ונפשית ורגשית ורוחנית. ועוד היה לה זמן ללימוד תורה, לטיולים בכל רחבי הארץ, להפגנות בעד עם ישראל ותורת ישראל וארץ ישראל ועוד. אבל מה שהכי מרשים בעיניי הוא עצם זה שהיא ניהלה בית פתוח של מחנך ואיש ציבור וראש ישיבה, כשהכול מתקתק והיא שומרת על מקומה בירכתי ביתה, משאירה לו את כל הפרונט. הרבנית דוקטור הייתה אישיות בפני עצמה, עם כישרונות רבים ויכולות אנושיות ושכליות גבוהות, אבל היא בחרה להניח לבעלה להיות באור הזרקורים.

הרבנית הגשימה בחיי הזוגיות שלה את האהבה הגבוהה מכל האהבות. יש רמות שונות ושפות שונות וסוגים שונים של אהבה, והגבוהה מכולן היא אהבה של חזון משותף. לרב ולרבנית זצ"ל לא היה הרבה זמן פרטי משלהם, הם חיו חיים של פעילות ציבורית אינטנסיבית. אבל הקשר הרגשי והזוגי שלהם היה מושלם ובא לידי ביטוי בלי מילים. השותפות המלאה הייתה נוכחת כל הזמן, גם אם על פניו הם בקושי נפגשו.

השראה ללא מילים. גם אני הגעתי אליה לפני שהחלטתי ללמוד רפואה, ואחרי שהקשיבה לי בתשומת לב עודדה אותי לקפוץ למים. ואני חייבת לה המון - גם את הבית שבניתי, בית של תורה, גם את לימודי הרפואה שהיא דחפה אותי להמשיך בהם, וגם את המשפחה הברוכה שבחרנו להקים, בסייעתא דשמיא כמובן. היא הייתה דמות מופת, דמות דיוקנה עמדה בחלון ליבי לאורך השנים.

זה היה לפני מעט יותר מארבעים שנה. עמלתי קשות כדי לתאם את הפגישה הזאת עם אישה עסוקה כל כך. הנסיעה באוטובוסים הייתה מתישה והחום היה כבד, אבל לאחר הדפיקה בדלת הרגשתי שכל המאמץ היה כדאי. נכנסתי לסלון עמוס בספרים ובילדים ובשמחת חיים. פגשה אותי אישה עם מראה פשוט ועיניים חכמות, כשהיא מנצחת על מקהלת הילדים בצורה עניינית, מג'נגלת ביצירתיות מופלאה בין משימה למשימה ופותחת את חדרי ליבה הענקי לכבודי, נותנת לי תחושה כאילו אין לה דבר בעולמה חוץ ממני.

היא הכניסה אותי פנימה אל תוך חדר הספרים, שם ישבנו לשוחח על התהיות שהיו לי לגבי לימודי רפואה. מאוד התלבטתי האם להמשיך בלימודים בבית הספר לרפואה של הדסה עין כרם, או לחזור ללימודי היהדות והמחשבים במכללה לבנות בירושלים. מצד אחד לימודי הרפואה אז היו שליחות של ממש. לא היו כמעט רופאות ובוודאי לא רופאות נשים, ודתיות - קומץ מזערי. מצד שני - היה לי קשה מבחינה רוחנית. למדתי באוניברסיטת תל אביב והיו חסר לי לימוד התורה, ובעיקר - חששתי שלא אוכל להקים כך בית של תורה. איך אסתדר עם מקצוע תובעני כל כך? איזה בן תורה ירצה להתחתן עם סטודנטית? והאם החלום של משפחה גדולה יוכל להתגשם?

התואר המרשים מכולם. על כל החששות האלה ועוד ענתה הרבנית דרוקמן בנחת ובסבר פנים יפות. היא סיפרה לי שהיא התחתנה בגיל יחסית מאוחר, כשהייתה לקראת סוף הלימודים. בסיום לימודי הרפואה היא התחילה התמחות ברפואת ילדים, אך בחרה לאחר זמן לא ארוך לעבור לעבודה מרפאתית בקופות החולים ביישובים שבסביבת אזור מגוריה. היא לא עברה את המסלול התובעני של שש שנות התמחות. אז זה היה אפשרי, בזמני כבר לא. ובכל מקרה, דבריה הניחו את דעתי. ראיתי בית שמח, הספרים שעטפו את הקירות בחום הביטו בי, יודעי סוד, והרבנית הקרינה שלוות נפש וביטחון בצדקת הדרך. ראיתי אישה שנמצאת על מקומה בדיוק מופלא. אך את עיקר ההשראה קיבלתי לא מהדיבורים, כי אם מהדוגמה האישית המופלאה שהיא נתנה לי. בזכות האור שבו היה הבית מואר, בזכות חיוכי הילדים וההתנהלות האצילית והרגועה של אם הבית, קיבלתי כוחות לחלום על בית של תורה, על בעל תלמיד חכם, על משפחה ברוכה ועל חיי שליחות.

לכל אחד יש שם שנתנו לו הוריו, ולכל אחד יש תארים שרכש בחייו. הרבנית דוקטור שרה נשאה תארים שונים, אבל התואר שהכי מרשים בעיניי הוא תואר הרבנית. משמעות התואר הוא להיות אשת רב - שהתורה של האיש יקרה לך מפז. הוא הנותן כוח. אולי זה הלימוד הגדול ביותר מדמותה הפלאית של הרבנית דוקטור דרוקמן. שלו ושלנו - שלה הוא.

לתגובות: [email protected]

***