קצת אחרי שמחת תורה, חבר מילואימניק כתב שהמלחמה הולכת להיות ארוכה ושהוא כבר מתכונן להדליק נרות חנוכה במדים.
"רק שתדע", כתב לו מישהו, "שהרבנות הצבאית כבר התחילה להיערך לפסח".
"אז מה", כתב מישהו אחר, "ההערכה היא שהמלחמה תימשך עד פסח?"
"לפחות", הוא נענה.
הרגשתי שהגיע הזמן שלי לתרום את חלקי המרגיע.
"אני רק מוצא לנכון להזכיר", כתבתי, "שהשנה היא שנה מעוברת".
אדר א' הוא כמו קרוב המשפחה הזה שמגיע לבקר בדיוק כשאתה מצפה למישהו אחר. כמו ה"שיחתך חשובה לנו" שחברות למיניהן משמיעות לנו בזמן ההמתנה בטלפון. כמו ה"איך אני נוהג?" שהן מדביקות על הפגושים האחוריים של רכב חברה. כולנו יודעים שדעתנו על הנהגים הפרועים שלהם לא מעניינת להם את הסבתא, שאילו היינו חשובים בעיניהם הם היו טורחים לענות, ושמיליוני ילדים מגלים באכזבה שאכן נכנס אדר, אבל פורים לא באופק. הגיע אורח, ולא הביא מתנה.
כולנו יודעים שאדר הוא חודש מיותר, אחרת לא היו קוראים לו אדר א' אלא משקיעים ונותנים לו שם יצירתי משלו. אבל כולנו גם יודעים שחייבים אותו פעם בשנתיים־שלוש, אחרת יהיה לנו חתיכת בלגן בלוח השנה.
ודווקא השנה אנחנו כל כך צריכים את השמחה של אדר, אבל האמיתי, לא המתחזה. צריכים שמשהו טוב יקרה כבר. שצה"ל יודיע שהוא הצליח לשחרר את כל החטופים. שסינוואר יצא מהמחילה עם דגל לבן ובלי מחילה. שפתאום נראה את המשיח עומד על צריח של טנק או כף של 9D ואומר ענווים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם.
אז כן, אנחנו יודעים, צריך סבלנות. צריך השנה עוד אדר, בלי חגים ובלי עדלאידות. אבל בסתר ליבנו אנחנו כבר רוצים להגיע ליעד, להרגיש אורה ושמחה וששון ויקר, לראות את המן תלוי על עץ ואת כל ממשיכי דרכו מתנדנדים לידו ברוח. הוריקן, אם אפשר.
בינתיים משתדלים לנשום עמוק, ושואלים את עצמנו אם זה באמת יסתיים בפסח, או שרגע אחרי שהרבנות תסיים לחלק מצות היא תצטרך להתחיל לארגן טונות של תפוח בדבש וסוכות עם רשת הסוואה במקום דופן.
מבחוץ כורש, מבפנים אחשוורוש
מצד שני האדר הראשון מעניק הזדמנות נוספת לישיבות ולאולפנות שעוד לא החליטו מה לעשות עם פורים. ולמילואימניקים שמגויסים מאז שמחת תורה ובזכות השנה המעוברת אולי יזכו לקבל משלוח מנות כאזרחים מן השורה. ולרשלנים כמוני שעדיין לא התחילו לנקות לפסח למרות שחנוכה עבר מזמן. ולנשיא ארצות הברית שיכול עכשיו לעשות תשובה שלמה, להפסיק לקשור לנו את הידיים ולהניח לנו להגיע לפורים עם ניצחון מובהק ומוחץ. אם כי במקרה שלו נראה שהוא כבר מזמן עמוק בתוך מסיבת תחפושות: כלפי חוץ משדר אהדה ותמיכה כמו כורש, בפועל מאפשר לאחשדרפנים שלו להתעלל בנו כמו אחשוורוש.
ובואו לא נשכח שבצירוף מקרים נדיר ראש חודש אדר א' יוצא השנה בשבת, ולא סתם שבת אלא בפרשת משפטים בושה. כזכור, בשבת פרשת משפטים לפני ארבע שנים הלכה עורכת דין פתח תקוואית ברחוב, ראתה מולה את היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט ואמרה לו: "פרשת משפטים, בושה". ומכיוון שאנחנו מדינה דמוקרטית שבה לכל אזרח מותר להביע את דעתו בחופשיות, היא נעצרה עוד באותו יום לעיני ילדיה ונלקחה לחקירה במשטרה.
מה שמלמד שגם הנושא המשפטי הוא קצת כמו שנה מעוברת – יום אחד יהיה פה צדק, שופטינו הבכירים ידירו את עצמם מניגודי אינטרסים, לא יתחזו לעציצים ואולי (רק אולי) אפילו יפסקו על פי החוק ולא לפי נטיית ליבם. עד אז נצטרך לעבור פה תקופה משמימה ולא פשוטה, ממש כמו אדר א'. אבל כמו שאומרים, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גם אם הוא נאלץ לפגוש את מנדלבליט בדרך.
מה יש לכם עם פורים
נשאלת השאלה למה בעצם אנחנו כל כך מחכים לפורים. כלומר לא כולנו. אני למשל לא מתחבר לחג הזה, אבל אני סתם ליצן אז זה לא נחשב. למה אתם אוהבים את פורים? טוב, ברור: כי מצווה לשמוח, להשתולל ולשתות המון יין. למה מצווה להשתולל ולשתות המון יין? כי פעם ניסו להשמיד אותנו, אבל קרה נס ומנהיג האימפריה החזקה בעולם נתן לנו רשות להיקהל ולעמוד על נפשנו. בניגוד גמור לימינו, שבהם מנסים להשמיד אותנו אבל מנהיג האימפריה החזקה מרשה לנו להיקהל ולעמוד על נפשנו, אם כי לא יותר מדי. פעם זה נחשב לנס אדיר כי היינו עם מפוזר ומפורד בין העמים. אבל היום אנחנו עם חופשי בארצנו – טוב, סוג של – וזה נראה לנו הכי טבעי וברור בעולם שנרדוף את אויבינו ונשיגם ולא נשוב עד כלותם, או עד שביידן יגיד לנו די.
אבל אם ככה, למה אין לנו פורים מודרני? זאת אומרת יש את יום העצמאות, שאנחנו חוגגים בנפנופי שמחה מעל המנגל, אוכלים בשר חרוך, מתווכחים על פוליטיקה ודנים בסיכויי הישרדותה של המדינה. שזה די דומה לפורים, שאותו אנחנו חוגגים בקפצוצי שמחה, אוכלים בשר חרוך ודנים בסיכויי הישרדותם של השיכורים הצעירים ששתו יותר מדי יין על בטן ריקה.
סמוך ליום העצמאות יש לנו שני ימי זיכרון, שלא נשכח מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. צמוד לפורים יש לנו את תענית אסתר, מאותה סיבה. אבל אנחנו רוצים רק לשמוח, לא לזכור (פורים לנו נשכח את הכול, כן?), אז מבחינתנו התענית והזיכרון הם כמו אדר א', ימים קשים כאלה שצריך לעבור איכשהו בדרך לדבר האמיתי. חוץ מהמשפחות השכולות, שבשבילן כל יום הוא יום זיכרון וכל שעה היא תענית, וגם אם הם שמחים בפורים ומחייכים ביום העצמאות, עמוק בפנים הנשמה שלהם בוכה.
אז מה עושים עם אדר א' הזה? איך עוברים אותו, במיוחד השנה, כשמצד אחד נורא רוצים להגיע כבר לפורים, אבל מצד שני אין לנו מושג איך נחגוג, אם בכלל?
מה, נרקוד ונצהל כאילו דבר לא קרה?
או אולי להפך, דווקא השנה ננסה עוד יותר להידבק בשמחה ובתקווה?
נתרפק שוב על הוורט שיום הכיפורים הוא כפורים, למרות שהשנה הכול מקבל משמעות מצמררת עם הטראומה החוזרת של יום הכיפורים ההוא מלפני חמישים שנה? ומה נעשה ביום העצמאות?
מה עושים עם אדר א'? מחכים. לוקחים את הזמן וחושבים מה הלאה. בינינו, טוב שיש אדר א'. אם כי קצת אירוני שהשנה מעוברת, אבל אי אפשר לדעת מה ילד יום.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***