ביידן איננו טרומן

לא רחוק מביתי ברמת גן נמצא רחוב טרומן, על שם הארי טרומן, הנשיא ה-33 של ארה"ב. טרומן זכה לכבוד רב בישראל, ויש עוד כמה רחובות ואף ישוב שלם (כפר טרומן) הקרויים על שמו.

זאת לאור העובדה שבניגוד לעמדת כל יועצי ומומחי מחלקת המדינה האמריקאית, טרומן הכיר במדינת ישראל 11 דקות בלבד לאחר הקמתה. מעניין לראות כיצד פעל טרומן, לעומת דרך הפעולה של הנשיא הנוכחי ביידן.

למה האמריקאים לא רצו להקים מדינה יהודית

כפי שכתב אברהם בן-צבי בספרו "מטרומן ועד אובמה", ב-1948-1947 שררה אחדות דעים מוחלטת בקרב הבירוקרטיה האמריקאית שאסור להקים מדינה יהודית. מלבד האנטישמיות המסורתית שהייתה נפוצה בקרב אנשיה, היו להם עוד כמה שיקולים אסטרטגיים חשובים.

ראשית, לאחר מלחמת העולם השניה ארה"ב נכנסה לנעליה של בריטניה בתור המעצמה העולמית החדשה. האיום הראשי עליה היה העימות עם הגוש הסובייטי שהלך והתרחב, וכל מעייניה היו נתונים לבלימתו. כדי להגדיל את השפעתה באירופה יצאה ארה"ב בתוכנית שיקום נרחבת ("תוכנית מרשל"), ולשם כך נדרש נפט - והרבה. ואיפה היה נפט? במזרח התיכון, במדינות ערב, מה שחייב שמירה על יחסים טובים איתן.

מלבד זאת, מיתון הסכסוך היהודי-ערבי היה מרכיב חשוב במדיניות האמריקאית בגלל החשש הסביר מפני מלחמת עולם נוספת שעלולה להתלקח בין רגע, ממש כמו בימים אלה. גם חששם של האמריקאים שתמיכה בישראל תעורר פונדמנטליזם אסלאמי שיופנה כלפי ארה"ב היה לו על מה לסמוך.

בינואר 1948 כתב ג'ורג' קנאן, ראש האגף לתכנון מדיני במחלקת המדינה, מסמך אסטרטגי שבו הציג את השיקולים העמוקים כנגד תמיכה במדינה יהודית. המסמך הופץ בקרב פקידים בכירים, והפך למדיניות הכמעט רשמית של הממשל. עיקרו היה כי הקמת מדינה יהודית פשוט תפגע באינטרס הלאומי האמריקאי.

רק אדם אחד לא קיבל את האסטרטגיה הזו - הנשיא טרומן עצמו. החלטתו לתמוך במדינת ישראל שזה עתה קמה נבעה מכמה גורמים. קודם כל, היועצים האישיים של טרומן בבית הלבן סברו אחרת מאנשי מחלקת המדינה, וגייסו למשימת השכנוע מנהיגים ציוניים בעבר ובהווה, וכן ידידים אישיים של הנשיא.

אחד הבולטים שבהם היה אדי ג'ייקובסון, שותפו היהודי של טרומן בחנות הסדקית שלהם שלושים שנה קודם לכן. מלבד זאת הציגו התומכים שיקולים אחרים שגם בהם היה היגיון רב, אולם שורש הטיעונים התבסס על שיקול מוסרי וערכי, לא צבאי-מדיני. זכותם של היהודים למדינה והחובה המוסרית לתמוך בה היא זו שעמדה בלב ההחלטה של טרומן, בניגוד מוחלט לעמדתם של אנשי הממשל שסבבו אותו. גם הצורך שלו בקול היהודי (היתה זו שנת בחירות) וההתעוררות של יהודי ארה"ב לתמוך במדינה הצעירה לאחר השואה היוו גורם תומך להחלטה.

אז והיום

לפחות על פי הנראה לעין, מצבו של הנשיא ביידן כיום דומה למדי לזה של טרומן אז. גם הוא נמצא בשנת בחירות, וגם כיום רובו ככולו של הממשל האמריקאי סמוך ובטוח כי יש למתן את המדיניות הישראלית, לאזן את התמיכה האמריקאית בישראל על ידי הקמת מדינה פלסטינית ולהציג את הסכסוך הישראלי-ערבי כ"הדדי", וזאת על מנת להשיג את האינטרס האמריקאי ארוך הטווח - העימות המתקרב בצעדי ענק מול סין.

יתכן כי שיקולי האינטרס האמריקאים ה'קרים' אכן מורים להעדיף את כפיית סיום המלחמה במזרח התיכון, ללחוץ על עסקת חילופי שבויים-מחבלים וליצור ברית אסטרטגית מישראל עד סעודיה. אך להחלטה כזו יהיה מחיר מוסרי אדיר, שכן כל עוד ישראל תהיה תחת איום ערבי-פלסטיני-איראני, לא ישרור שלום.

לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם המערבי כולו. מה שברור לישראלים - שאם המלחמה הנוכחית לא תסתיים בהכרעה מוחצת המערב כולו יפול, לא ברור כלל לאמריקאים. ביידן מסתמן כרגע כמובל בעקבות גורמי הממשל. האם יהיה לו אומץ מוסרי ורוחני להתייצב נגדם, ולקבל את ההחלטה ההיסטורית הנכונה - לאפשר לישראל לסיים את המלאכה?

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה ליהדות בת-זמננו באוניברסיטת בר-אילן ומנהל התוכן ב'רגע של חכמה'