אמץ לוחם

ישראל במלחמה

שחרור המילואימניקים מבלבל מאוד. אפשר לחשוב שכבר נגמרה המלחמה. וטוב שמהדורות החדשות נפתחות במילים "ישראל במלחמה", כדי להזכיר לנו. וחבל שגם חיילים שנופלים מזכירים לנו שכלום לא נגמר. שצריך להמשיך להגיד תהילים על כל חיילי הסדיר שנלחמים שם יום יום עם המילואימניקים שעדיין בפנים, להמשיך לבקר פצועים ולנחם אבלים. לשמור על הרוח האיתנה שאפיינה אותנו בתחילת הלחימה הזאת, לשמור על הרוח המחברת ועל ה"ביחד ננצח", ולהמשיך לתמוך במשפחות המגויסים שנושאות בנטל בשביל כולנו. לא לשכוח לרגע שעד שלא משחררים את החטופים המשימה לא הושלמה, ולא לתת לוויכוח איך נכון לשחרר אותם למנוע את החיבוק למשפחות שסובלות סבל רב מאוד. עניין אחד הוא צערם והמחיר הנורא שהן משלמות מאז שנחטפו בניהן, ועניין אחר הוא הדיון הלגיטימי על הדרך לגאולתם.

חיילי הסדיר

העובדה שזירת הלחימה השתנתה וכרגע עיקר הנטל מונח על כתפי חיילי הסדיר אולי צריכה לגרום לנו להעלות את המודעות לשליחות הגדולה שלהם, ולהגביר את התמיכה בהם. הם פחות באים לידי ביטוי בתקשורת, מפני שחיילי מילואים בהיותם אזרחים ופעמים רבות בעלי משפחות ובעלי עסקים מביעים את עצמם ביתר קלות, אבל חיילי סדיר זקוקים לאישור דובר צה"ל כדי להתראיין. תשומת לב נרחבת קיבלו חיילי המילואים בשל המחיר הכלכלי והמחיר הזוגי ששילמו, והעובדה שמדובר באנשים שעזבו הכול ובאו להציל את המדינה זיכתה אותם בצדק בתשואות.

עכשיו הגיע הזמן לחיילי הסדיר. הצעירים הללו נלחמים כבר ארבעה חודשים ברצף, יש מהם שראו רק עכשיו את הבית לראשונה מאז שמחת תורה. רבים מהם נחשפו בגיל הצעיר הזה למות חבריהם, לפציעות קשות ולזוועות של היום הנורא שבו הכול התחיל. הם מגלים גבורה אדירה יש מאין, נלחמים לפעמים בתנאים לא תנאים, ישנים שינה חטופה בישיבה בתוך הכלים ומוצאים עצמם הרחק מכל פינוק. החיילים היקרים האלה הם הסיבה לניצחון המוחץ בכל הקרבות.

תודה לכל אחד מהם. תודה להוריהם שחינכו אותם לזה, ושמחזיקים בגבורה חודשים ארוכים בתפילה ארוכה לשלום הבנים.

כשמכירים זה אחרת

בתחילת המלחמה נפצעו ארבעה חיילים מהפלוגה של אחד מבנינו. עם כל הכאב והקושי בפציעה היה מדובר בנס של ממש, בית ממולכד שכמעט נכנסו אליו אל מותם. נסענו כמה מהורי הפלוגה לבקר את ארבעת הפצועים. בדרך, ליד היישוב אלעד, ביקשו ממני לקנות ארבעה זרי פרחים מיוחדים. ביקשתי מהמוכרת בחנות ארבעה זרים יפים, זהים. כשהתחילה לסדר אמרתי לה שזה בשביל ארבעה חיילים שנפצעו. אמרה "רפואה שלמה" של נימוסין. אמרתי לה: אני רוצה להראות לך משהו, והראיתי לה תמונה של ארבעתם. שניים מהם חבושים בכל גופם ופניהם, רק את העיניים אפשר לראות, שני האחרים חבושים חלקית. פתאום הכול השתנה. היא התחילה לטפל בזרים בחרדת קודש, כמו מייחדת ייחודים על כל עלה ופרח. ככה זה כשמכירים, אפילו קצת, פתאום זה נוגע אחרת לגמרי.

אילו היה אפשר הייתי מציע לכל אזרח במדינה הזאת לאמץ אל ליבו מישהו אחד, משפחה שכולה, פצוע מהקרב, משפחת חטופים, או חייל בודד שאין לו כאן מי שילווה מקרוב. מישהו אחד לתת לו, לשמוע אותו, להיות בשבילו. כשמכירים זה אחרת. לגמרי אחרת.

בימוי אויב

אין צורך להתנצל על הכיתוב המעליב, הוא מדויק ביותר. זה בדיוק מה שזה: בימוי אויב. זה מה שעושים גורמים מסוימים, מתברר שגם בצבא, לאנשי היישובים. יושבים על כיסא הבימאי ומלהקים אותם לתפקיד האויב. לא צריך באמת להיות אויב כדי לעבור את האודישן לתפקיד, בימאי עם מעוף כבר יארגן לך את הטקסט הנכון במקום הנכון וזה ישב עליך בול. ואם באת מצויד מהבית עם גוזמבות וכיפת צמר גדולה אז אפילו חסכת עבודה למלבישה ולמאפרת. מושלם. ואם לא חטפת אף פעם ערבי ואתה לא באמת כזה? זה לא באמת משנה.

ומי שמביים את האויב בכישרון כה גדול, ביים שנים בהצלחה לא מועטה את האוהב. לא צריך באמת להיות אוהב כדי לעבור את האודישן לתפקיד, בימאי עם מעוף כבר יאמין לטקסט הנכון שתאמר בעברית ולא יטרח לחפש את הטקסט בערבית. וגם אם באת מצויד בזיפים על הפנים ובמדי טרוריסט זה לא יפריע למלבישה ולמאפרת לתת עבודה. עם קצת מזל תצליח לרצוח המון יהודים ולקבל פרס נובל לשלום. תחייך חיוך צמא דם ותצחק על כולם. ואם לא חשקת בשלום מימיך, ואתה לא באמת כזה? זה לא באמת משנה.

בטוח איש אחד?

הייתה לי הזכות להשתתף באזכרה במלאות שש שנים להירצחו של הרב איתמר בן גל הי"ד, ושם נחשפתי לעשרות מגנטים קטנים שהוציאה המשפחה לזכרו ובהם תכונות טובות והנהגות שלו שאפשר לאמץ. "הריני מקבל על עצמי" כתוב בראש כל מגנט, ומתחתיו הנהגה: לחזק אנשים ברגעים קשים; ליהנות מהחיים; להקשיב באמת לילדים שלי; לדעת שגם אם עבר עליי יום קשה, גם אשתי עייפה וצריכה עזרה והקשבה; ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל; לאכול ארוחת בוקר עם חמי וחמותי; לשמוח בעצמי, להיות מי שאני; לנקות את הבית ביסודיות; ללמוד תורה בשקידה; לחיות בהכרה אמיתית שכל דבר נעשה בהשגחת ה'; לעדכן הורים של תלמידים בדברים טובים.

יש עוד כאלה עשרות. כשחמיו, הרב שלומי בדש, הביא לי את המגנטים וקראתי אותם לראשונה, הרגשתי שאני עומד מול "אשת חיל" בגרסה הגברית, מין שיר הלל לדמות מושלמת. שאלתי אם הוא בטוח שמדובר באדם אחד. ענה לי שיש לו סיפור על כל מגנט ומגנט, שדבר לא הומצא לאחר הירצחו. כבר יותר משבוע עבר מאז האזכרה ואני לא מצליח למצוא מגנט אחד שאני יכול בלב שלם להתחייב לו. הצמדתי את המגנטים כולם למקרר בבית, ומכל אורח שמגיע אני מבקש לבחור מגנט אחד ולאמץ אותו אל ליבו. זה מחייב אותי להזדרז, אחרת אשאר עם "לנקות אבנית מהמקלחון, הקומקום והמיחם".

לתגובות: [email protected]

**************************************************************************