אמא יקרה לי

אתמול קמנו משבעת ימי אבלנו על אמא היקרה שלנו אינס סעדה ז"ל.

מאות סיפורים הושמעו באוזנינו על אמא. הדור המבוגר שבא לנחם את המשפחה סיפר על ימי התום והפשטות של משפחתה של אמא בימי הקמת המדינה, על תקופת הצנע, על גידול משפחה בימי מצוקה כלכלית, ועל היופי של המשפחה שנבנתה על ידי שני עולים צעירים שעלו מטריפולי שבלוב מיד לאחר הקמת המדינה.

הדור הצעיר ניחם בסיפורים על הכנסת האורחים של אמא, איך כל אחד הרגיש אצלה בבית והיה יכול לספר לה הכול ולשמוע ממנה תובנות שנרכשו רק מהחיים עצמם. גם אנו, האחים והאחיות, לא עצרנו לרגע מלספר על אמא, מילדותה בימי כניסת הנאצים הגרמנים ימ"ש לבית שבו הם הוסתרו על ידי השכנים הערבים, דרך עלייתה ארצה באוניית קזרטה לחוף עתלית ומשם למעברת בית ליד בשנת 1949.

את נערותה היא בילתה כבת בכורה אך צעירה לימים בסיוע להוריה בהקמת המושב עלמה שבמרום הגליל. לאחר נישואיה שמה פעמיה למושב שובה שבנגב, שם נולדו לזוג אליהו ואינס סעדה ששת ילדיהם הראשונים. בשנת 1964 הם העבירו את משכנם לשיכון ה' בעיר בני ברק, שכונת הפועל המזרחי שבימים ההם הייתה כור ההיתוך של הציבור הדתי־לאומי אוהב העם והארץ. שכונה שבה שמות הרחובות נשאו את שמותיהם של מבשרי הציונות - הרבנים קלישר, בר אילן, צירלזון, ריינס, גוטמכר והרב שפירא. לאחר נישואי רוב הילדים עברו ההורים לכפר סבא, שם התמקמו חברתית בגרעין של אוהל יעקב ולאה בבית הספר בר אילן והיו פעילים מאוד בחיי קהילת בית הכנסת ועל כך רבו הסיפורים.

את סוף ימיה אמא בילתה בבית הדיור המוגן עד 120 בהוד השרון כשהיא עטופה בטיפול סיעודי חם ומסור. את מסע הלווייתה רב הרושם ורב המשתתפים התחלנו בבית הכנסת, שם אבא מסר את נשמתו לפני 26 שנים בעומדו על בימת בית הכנסת כחזן מוסף של שבת. לא יכולנו לפתוח את ההספדים של אמא יקרה וצדקת שלא בבית הכנסת שעליו עמלה רבות.

***

יתומים נותרנו בלי אב ובלי אם.

אמא יקרה.

לביאה של ממש, גיבורת השבט, מנהיגה לדורות, מנהלת את מפעל החיים של המשפחה ביד רמה עד לרגעייך האחרונים, בנשימות הכבדות, בניסיון להתגבר על המחלה שלא הסכמת מעולם להגיד את שמה.

אמא, הביטי איזו משפחה ענפה גידלת וטיפחת. את הגזע וממך ענפים ופירות של בנות ובנים, עשרות של נכדות ונכדים, עשרות של נינות ונינים, כולם עומדים כאן היום ואומרים: סבתא מסו, תודה. תודה על שנים מלאות בחום ואהבה. תודה על בית שתמיד היה פתוח לרווחה, בית שהיה כיף לבוא אליו, כי בכל יום ובכל שעה הייתה בו קבלת פנים של אדם רצוי, קבלת פנים עם אוכל טרי וחם, גם אם הגענו עשרה אנשים בלי לעדכן, וזה לא משנה אם זה רק לארוחה או אפילו לשבת שלמה, בית פתוח שכל אחד הרגיש שהוא הבית שלו.

אמא, את היית המחנכת של כולנו. חינכת אותנו לכל הערכים שהחברה הישראלית זקוקה להם היום. אהבה והכלה. קבלת האחר. אין שיפוטיות, אין מחלוקת, יש רק חיבור והרבה כבוד הדדי.

אמא, גידלת את תשעת ילדייך לאהבת האדם, לאהבת העם והארץ. חינכת אותנו לאהוב את האדמה של הארץ הזאת, שהחל מבואך אליה כנערה צעירה לאחר ההכרזה על תקומתה של מדינת ישראל, נאחזת יחד עם הורייך באבני המושב עלמה שבמרום הגליל. נישאת וילדת את ששת הילדים הראשונים בחולות המושב שובה שבנגב, ולאחר הנגב הגיעו השנים של צמיחת המשפחה וחתונות הילדים שלכם בשכונה הדתית־לאומית שיכון ה' בבני ברק, שם חינכת אותנו לאהוב כל יהודי, דתי או חילוני. אצלך זה לא היה חשוב, העיקר שיהיה בן אדם טוב.

חינכת אותנו לאהוב את התורה המקיפה את היהדות כולה, בלי כפייה, רק מתוך אמונה בלב, אמונה תמימה שרק לך הייתה. ידעת תמיד לומר שאם זה מה שקורה זה מה שהשם רוצה, ואת המצוות קיימת בלי לשאול למה, בלי להבין תמיד את טעמה של המצווה. תמיד אמרת שהכול בידי שמיים. לכן כל כך אהבת את סיפור יוסף הצדיק בחומש בראשית, ובכל שנה כשהיינו לומדים יחד בשולחן שבת את פרשת השבוע, בסיפור יוסף ואחיו היית קשובה ומחכה לסוף הסיפור כאילו יהיה שונה מהשנה הקודמת, כי דברי התורה תמיד היו בעינייך כחדשים. את חלמת כמו יוסף שחולם חלומות. חלמת על משפחה גדולה ומאוחדת. חלמת והגשמת. את ממש כמו יוסף, חולמת, חומלת, לוחמת ומוחלת לכולם.

את נפרדת מהעולם הזה כדי לפגוש את אבא שם בשמיים. הוא בטח ישמח לפגוש אותך. הוא בטח יודע כמה קראת לו ב־26 השנים האחרונות. כמה שמו היה שגור על לשונך בלילה וביום, בכל קריאת כיוון... יאלילו, יאלילו, זו הייתה הקריאה. הנה עכשיו תיפגשו ונפשך תירגע מעצם המפגש. לנו תחסרו שניכם, אך לכם זו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.

אמא, בשנים האחרונות התגוררת בבית הדיור המוגן עד 120 בהוד השרון. שנים שבהן היית מוקפת בצוות מדהים ורגיש, צוות חומל ומחבק, דואג ואוהב, צוות יקר שכבר מרגיש בחסרונך. צוות עד 120 בהוד השרון הוא אוסף של נשמות טהורות. כל המטפלות, האחיות, הצוות הסיעודי לצד הצוות הסוציאלי והרפואי, כולם דאגו לך כמו אמא, כי גם שם היית האמא של המחלקה הסיעודית. מנהלת המחלקה ללא קבלת התואר. ידעת את מי באים לבקר במחלקה ואת מי לא באים מספיק לבקר, ומי שלא ביקרו אותו או אותה מספיק ביקשת מאיתנו לשבת לידם קצת, להעניק להם חברה, לשאול בשלומם, ואפילו אם צריך לסייע להם לאכול. כי לידך תמיד היינו, יום יום. מיום לכתו של אבא לפני 26 שנים הקפדנו לא לעזוב אותך ליום אחד. 26 שנים את לבד, אבל לא בבדידות.

בכל ערב במשך 26 שנים אחת הבנות או אחד הבנים שלך מבלים איתך את הערב לארוחה משותפת, לשיחה קצרה, לשיעור תורה שאירחת שנים בביתך, העיקר שיבואו. ידענו שאת אוהבת שאנחנו באים - ובאנו כל ערב. תדעי אמא, שהייתה לנו טבלה מסודרת שקיבלנו מדי חודש עם שיבוץ של זמן איכות עם אמא.

לא כל האימהות בעולם זוכות לזה. את זכית, אבל זה הכול ממך והכול שלך. כלום לא שלנו, הכול תוצאה של חינוך נכון שנטעת בנו למשפחתיות, נתינה ואהבה. לא ערב יום חול ולא שבת אחת שבה נותרת לבדך. תמיד עם בני המשפחה. את כל החגים חגגנו יחד איתך, עם המנהגים השמורים לך, ומבטיחים לך אמא שנמשיך לשמר אותם, כי כזו היית.

בחודשים האחרונים, לצערנו, המחלה התפשטה בך ולא הותירה לך את היכולת והכוחות להילחם ולנצח אותה, כמו בפעמים הקודמות. אבל תשעים שנות חיים, אמא, זו גבורה עילאית. זה חסד גדול מאת השם ואנחנו מודים לו בשמך כעת על כך.

אמא יקרה, את גדולה מהחיים. את סמל מופת ודוגמה לרעיה, אמא, סבתא, סבתא רבתא, חותנת, מחותנת, כל כותרת או כתר שנשזור לראשך יונח בגאווה. את ראויה לכל התארים שנשאת, ולכל התיאורים שידוברו עלייך, כי את אחת ויחידה.

נוחי בשלום על משכבך אמא, המשיכי להתפלל כמו שרק את יודעת למען משפחתך, למען חיילי צה"ל שכל כך אהבת. התפללת למענם ודאגת שיחזרו בשלום למשפחותיהם, התפללי לדרור לשבויות והשבויים שלנו הנמצאים במחשכים בשבי החמאס. אנחנו יודעים שאת דואגת להם.

אמרי קץ ודי לצרותינו, ושיבוא כבר שלום ואת תנוחי בשלום על משכבך תחת כנפי השכינה, כי את אשת חיל מי ימצא, והמרחם על כל בריותיו הוא יחוס וירחם עלייך, על משכבך יהא שלום.

היי שלום, אמא יקרה. עשינו כל שהיה לאל ידנו שלא תסבלי, בדיוק כמו שביקשת מאיתנו בצורה חדה וברורה בפתק המרגש בכתב ידך המקסים.

לכי לשלום, נוחי בשלום, תהא מנוחתך שלמה. אוהבים אותך, אמא.

מתוך דברים שאמרתי בהספד לכבודה ולזכרה

***

סבתא מסו שלנו היקרה והאהובה,

בנימה קצת אישית, הרי את ואני מכירות כבר ארבעים שנה, מאז דרכה כף רגלי בגיל 16 אצלכם בבית בשיכון ה'. תמיד הרגשתי את החיבוק החם של כולם, אך בעיקר את החיבוק החם שלך. החיבור בינינו היה מיידי, והלך והתחזק עם השנים.

אני זוכרת את הימים שהייתי תלמידת תיכון, ומאוחר יותר סטודנטית במכללה. היו פעמים לא מעטות שבהן הייתי יורדת מהאוטובוס בקו 567 בצומת גהה, ובמקום להמשיך ללימודים בתל אביב הייתי באה אליך הביתה, מקשיבה לסיפורי העלייה וההתיישבות שלך פה בארץ, גם על השנים והזיכרונות מלוב היית מספרת. ואני, רק הייתי לומדת מחוכמת החיים שלך ונהנית מכל רגע במחיצתך.

אך בעיקר למדתי ממך לבשל, הייתה לי מחברת כזו של פעם עם עטיפה חומה, עמדתי לידך כשבישלת, קרוב קרוב לסיר ולסינר, במטבח ההוא בשיכון ה' עם הארונות הירקרקים וכל מה שעשית, הראית והסברת, גם אם לא תמיד ידעת להגיד בדיוק את הכמויות המדויקות. אני הייתי לומדת בשקיקה ורצה מהר לחדר לכתוב הכול, כדי שחלילה לא אשכח. ברוך השם, בורכו ידייך וכל בישולייך! שתמיד ולאורך כל השנים התבשילים היו יוצאים כל כך טעימים ובדיוק באותו הטעם.

אכן למדתי מהטובה ביותר. בזכותך אני מבשלת ממיטב האוכל הטריפוליטאי, ואני כל כך גאה על כך. את היית אומרת בצחוק לכולם שהתגיירתי, שאני כבר טריפוליטאית מן המניין!

בחלוף השנים עברתם לגור בכפר סבא, עיר הולדתי. אחרי שנה התחתנתי עם דודו ונולדו לנו ב"ה הילדים. אליעד שלנו קרוי על שמו של סבא לילו, ואביה שלנו שחוגגת היום את יום הולדתה ה־31 קיבלה את שמך והיא קרויה אביה־אינס ומאוד גאה על זה, ואדיר שלנו, לא אשכח כמה היה לך חשוב שהיא לא תפסיק להניק את גפן. ברוך השם זכית לראות אותם ועוד רבים מנכדייך מתחתנים ומקימים משפחות. בלי עין הרע, את הנינים אמרת שאסור לנו לספור.

את תמיד היית לי לאוזן קשבת, ואני הייתי מחכה לשבתות אצלכם לשמוע שוב ושוב את הסיפורים שלך, ויותר מכול להקשיב וללמוד מהעצות המחכימות שלך.

לאחר שסבא לילו נפטר היית את מתארחת אצלנו בקדומים. אהבתי שהיית תופסת פיקוד במטבח ומכינה לנו את כל השבת. כשהייתי חוזרת מהעבודה בגן הייתי עייפה רק מלחשוב מה כבר הספקת לבשל. הייתי מריחה מבחוץ את ניחוחות התבשילים, ובבית על הגז היו עומדים במסדר כל הסירים. אילו שבתות של כיף הן היו.

יש לי אמא שתיבדל לחיים ארוכים, אך את גם שימשת לי לאורך כל השנים כאמא שנייה. ידעת לנתח ולהבין סיטואציות טוב ממני, ובעיקר ידעת להקשיב. תמיד היית לצידי ולטובתי בעניינים שהיו ביני ובינו.

סבתא מסו, כך אני קוראת לך, אולי מפני הכבוד, אולי כי התביישתי לקרוא לך בשמך הפרטי, כפי שמעולם לא קראתי לסבא לילו בשמו. היית יקרה לי מאוד והרגשתי קרובה לליבך, תחסרי מאוד לי ולכולנו.

נותר לי רק להצדיע לך על ששימשת כראש לכל שבט סעדה, למשפחה המופלאה שגידלת. אני גאה להיות בת למשפחה הזאת, וילדיי ונכדיי גם הם זכו. כולנו זכינו.

נוחי עכשיו בשלום על משכבך ברוגע ובשלווה, וכשתפגשי את סבא לילו, חבקי אותו ומסרי לו את געגועינו. גם אלייך כבר מתגעגעים.

אוהבת מאוד, כלתך חגית

***

במהלך ימי השבעה זכינו לביקורי ניחומים ממעגלי היכרות מגוונים ומזמנים שונים, אנשים בעלי דעות שונות, אך כולם בחיבוק ובאיחוד ידעו כי כל מה שהיה חשוב לאמא הוא האחדות בעם.

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר בביקור התנחומים: אינס ז"ל הייתה בת לדור שהקים את המדינה. במו ידיה ממש היא סיקלה אבנים וסלעים בהקמת המושב עלמה ואחר כך במושב שובה, ויחד עם בעלה ע"ה הקימה משפחת למופת. אשת חסד ועשיית הטוב. יהי זכרה ברוך.

בשיחת טלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הביע את הערכתו הרבה לאמא שלנו, אותה הוא הכיר במפגשיו בכנס ירושלים שאנו מקיימים מדי שנה, ואמר: אינס סעדה הניחה אבן מאבני היסוד של תקומת מדינת ישראל.

כמי שאיבד את שני הוריו בפטירתם אני חש כי לעולם לא אוכל לשלם להוריי את החוב על תרומתם לבניין העם והארץ.

בסיום ימי השבעה הבעתי את הערכתי ותודתי הכנה לנשיא המדינה ולראש הממשלה יחד עם שרי המדינה ויועציה, למשפחה, לחברות ולחברים ולאלפי המכרים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאמא שלנו היקרה.

יהי זכרה ברוך.