אפתח בווידוי: אתר החדשות שבו אני משוטט הכי הרבה הוא ynet, וברדיו אני שומע בדרך כלל רשת ב' (ולא רק את ליבסקינד וליברמן). לא שאני לא משתמש גם במקורות מידע נוספים, חלקם סקטוריאליים, אבל הם בשימוש משני אצלי.
הסיבה היא שאני אוהב לשמוע מה שכולם שומעים. אני לא נהנה מזה, הרבה פעמים אני סובל ואף כועס, אבל כך אני נשאר מחובר לעולם הגדול שיש בו, מה לעשות, גם אנשים מעצבנים, אפילו מעצבנים מאוד.
לפני כמה ימים שמעתי תוכנית אקטואליה ברשת ב'. המילה המנחה בתוכנית הייתה "זעם". המנחה החביבה דיווחה על הזעם של תושבי הצפון שאינם יודעים מתי יגיע תקציב השיקום המיוחל ובכלל מה עם הביטחון שהובטח להם; על זעמם של תושבי עוטף עזה שמועד יציאתם מבתי המלון הוקדם ללא תיאום עמם (מאז הבנתי שהעניין סודר – אם כי, לך תדע, אולי אפשר לדווח שהם זועמים עכשיו על משהו אחר); ולקינוח דווח על זעמם של הלוחמים ממלחמת ששת הימים שכבשו את גבעת התחמושת ועתה, בגיל מתקדם, לא נשאר להם אלא לזעום על כך שהמוזיאון בגבעת התחמושת נפל קורבן לאיזה קיצוץ רוחבי. עם של זועמים אנחנו, כך לפחות לפי המסגור של התוכנית.
בהמשך רואיינו שם נציגי שלוש הקבוצות הנזכרות – תושבי הצפון, תושבי עוטף עזה ולוחמי גבעת התחמושת. הם העלו אי אלו טענות, בהן אכן גם מחאה על החלטות (או חוסר החלטות) הממשלה – אולם זעם לא שמעתי אצלם, לא בתוכן דבריהם וגם לא בקולם.
ברפרטואר הרגשות זעם הוא משהו קיצוני מאוד. אינני מכיר מושג קיצוני יותר על רצף הרגשות השליליים כלפי מאן דהוא. זה מתחיל באי נוחות וחוסר שביעות רצון ומגיע לבסוף עד לדרגה האחרונה בסולם הרגשות השליליים: זעם.
אם אני זוכר נכון, אופנת הזעם המתוקשר התחילה לפני כמה עשורים באי אלו ימי זעם של הערבים בנושא כלשהו, כאשר ההקשר הכללי היה, כך אני חושד, חוסר שביעות רצונם מעצם קיומה של המדינה היהודית. הייתה להם אמתלא כלשהי – יום האדמה או אחת האינתיפאדות, לא כל כך משנה – שגרמה להם לזעום מאוד על מדינת ישראל ועל יהודיה. הם זרקו אבנים, הבעירו צמיגים וזעמם בער בהם עד כדי סכנת חיים ליהודים שנקלעו לקרבתם. זה זעם! את זה אני מבין. הערבים זועמים על היהודים. זה ספורט לאומי אצלם. הם טובים בזה.
אבל אז, כנראה כדי ליצור שוויון – כי שוויון זה דבר חשוב – התחילו לקדם בחלק מהתקשורת גם את הזעם היהודי. לא נגד הערבים חלילה. זעם כלפי ערבים קיים רק בשולי החברה, אצל אנשים פרימיטיביים, נערי גבעות וכאלה. הזעם היהודי שמקדמים בתקשורת הוא זעם של יהודים על יהודים אחרים. כך יאה וכך נאה.
לפני כמה שנים שמעתי במו אוזניי כתבת ששואלת מרואיין, שאכן התלונן על משהו אבל חוץ מזה היה רגוע למדי, על מי הוא זועם. הבחור הנחמד אומנם לא זעם כלל, אבל הוא שיתף פעולה והחל לאט לאט לזעום, כאמור, אני כבר לא זוכר על מי, אולי על איזו קופת חולים או על הביטוח הלאומי שלא סיפקו את מה שהוא ציפה מהם. וכך אנחנו הולכים וזועמים, אליבא דתקשורת.
אף על פי שבעקבות 7 באוקטובר נשמעים בתקשורת פה ושם גם קולות על הצורך בשיח אחר, פחות מתלהם, בחברה הישראלית, נראה שבנקודת הזמן הנוכחית המיינסטרים התקשורתי הוא עדיין חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון – והזעם של יהודים על יהודים אחרים שאותו היא ממשיכה לטפח הוא דוגמה בולטת לכך.
לתקשורת הממלכתית שממומנת מכספי ציבור וכן לאתרים גדולים (כמו ynet) יש, או ראוי שתהיה להם, אחריות ציבורית. מן הראוי שהשיח האחר, הפחות מתלהם, יתחיל אצלם. כצעד התחלתי צנוע, אני מציע למחוק את המילה זעם מהלקסיקון התקשורתי בנוגע למחלוקות בחברה היהודית. אנא, שמרו את הזעם היהודי לראוי לו: לאויבי העם היהודי ובראשם לאותם חמאס-נאצים ועוזריהם הרבים בסביבתנו המידית ובעולם כולו. חודש אדר הוא הזמן המתאים לכך.
הכותב הוא ד"ר ומרצה בכיר באוניברסיטת אריאל