ככל שהמלחמה עם חמאס נמשכת, מגביר הממשל האמריקני את הלחץ שלו להגיע להסכם שיוביל להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה. בד בבד מופעל לחץ נוסף לסיים באופן דיפלומטי את המצב בגבול לבנון, מחשש שגם שם תיפתח מלחמה.
בסוגייה השנייה הלחץ גדול עוד יותר. השבוע ביקר בישראל עמוס הוכשטיין, שליחו המיוחד של נשיא ארצות הברית, שהציע את ההסדר הבא: בשלב הראשון חיזבאללה ייסוג צפונה, התושבים הישראלים יחזרו לבתיהם ותהיה פריסה רחבה של צבא לבנון ויוניפי"ל לשמירה על היציבות בדרום לבנון ובגבול. בשלב השני יחל משא ומתן לקביעת הגבול היבשתי, ובה בעת ארצות הברית והקהילה הבין־לאומית יבחנו מתן "גזרים כלכליים" ללבנונים. לבנון כמובן שמחה להצעות מסוג זה, ישראל פחות, ואיש לא יודע אם חיזבאללה יציית להסכם, ואז אותן הבנות יהיו שוות כקליפת השום.
בצד העזתי האמריקנים לוחצים על ישראל להסכים לעסקת חטופים גם אם המחיר יהיה כבד, כי לדעתם הדבר יוביל להרגעת המתיחות בצפון וייתכן שגם לנורמליזציה בין סעודיה לישראל, שאליה חותרים האמריקנים. אלא שהם עצמם קיבלו מכה מורלית כשמשרד החוץ של סעודיה הודיע שיחסים עם ישראל יתקיימו רק כאשר תוקם מדינה פלשתינית והמלחמה בעזה תיפסק.
לצד כל נושא המלחמה, בשבוע שעבר הטילה ארצות הברית סנקציות נגד ארבעה מתיישבים בשל מה שהגדירה "אלימות נגד פלשתינים". הדבר הביא לפגיעה קשה באותם מתיישבים, כשבנקים בישראל הקפיאו את חשבונות הבנק שלהם, ולהכרזה של מדינות נוספות שילכו בכיוון האמריקני. בישראל מפרשים גם את המהלך הזה ואת כל קמפיין 'אלימות המתנחלים' כאמצעי נוסף של ממשל ביידן להפעיל לחץ כבד על ישראל ליישר קו עם הרצונות האמריקניים באשר לאופן סיום הלחימה בעזה.
וכאילו חסרים אפיקים במתיחות בין הצדדים, השבוע התראיין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לעיתון האמריקני 'וול סטריט ג'ורנל' וביקר בחריפות את נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. "במקום לתת לנו גיבוי מלא, הוא עסוק בלתת סיוע הומניטרי ודלק לעזה - שהולך לחמאס. אם טראמפ היה בשלטון, ההתנהגות של ארצות הברית הייתה שונה לחלוטין". אומנם לא צריך לייחס יותר מדי חשיבות להתבטאות הזאת, אבל בתקשורת הישראלית עשו ממנה מטעמים והשתמשו בה כדי לנגח את הממשלה.
מהלך שמנותק מהמציאות בשטח
השגריר לשעבר יורם אטינגר, ששימש קונסול וציר בשגרירות ישראל בארצות הברית, טוען שכל המאמצים האמריקניים מכוונים בעיקר לעניין אחד.
"המתיחות בין הנשיא לראש ממשלה, ההתמקדות בארבעה מתיישבים יהודים שמטילים עליהם חרמות ומתייחסים בצורה אלימה מאוד לחשבונות הבנק שלהם, כל זה משמש רק כלי להגברת הלחץ על ישראל לקבל את פתרון שתי המדינות", הוא מדגיש ומוסיף: "מחלקת המדינה רוצה לכפות על ישראל הקפאת בנייה, נסיגה לקווי 1967, והקמת מדינה פלשתינית. אני לא אתפלא אם ההכרזות של מדינות נוספות על סנקציות מתואמות עם מחלקת המדינה, ומקורן בבקשה או דרישה של מחלקת המדינה".
אבל האמריקנים מדברים על מדינה פלשתינית, ודי ברור על פי המצב בשטח שאין היתכנות למהלך כזה.
"נכון, הם מדברים על "שתי מדינות לשני עמים", מדינות שיחיו בדו־קיום, בשלום, ממש ימות המשיח. יש רק בעיה קטנה - זה לא ממש תואם למצב בשטח במזרח התיכון. הסיבה ללחצים האלה היא הדומיננטיות של מחלקת המדינה בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית, והיא בולטת עוד יותר נוכח העובדה שמזכיר המדינה הוא אנתוני בלינקן, שמוביל את תפיסת העולם הזאת בזירת יחסי ישראל ושכנותיה. הנטייה הטבעית היא להתייחס למזכיר מדינה כאל אורים ותומים. המציאות מצביעה על כך שמחלקת המדינה, בכל הקשור למזרח התיכון, מציגה רקורד של כישלון שיטתי".
לדברי אטינגר, ניתן להבין את הבעיה בגישה האמריקנית, כשבוחנים מה עשו ועושים בכירי הממשל בעניינה של איראן. "בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן היו בצוות הראשון שהכין את הסכם הגרעין של 2015. הם מנהלים את מדיניות ארצות הברית כלפי איראן מתוך הנחה שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית, יכולה לשכנע את האייתוללות בטהרן לקבל על עצמם דו־קיום בשלום עם השכנות הסוניות. כמובן ההנחה הזאת מנותקת מהמציאות המזרח־תיכונית ושייכת למציאות וירטואלית שמחלקת המדינה בונה לעצמה מזה עשרות שנים. הם גם מתעלמים או מקילים ראש באידיאולוגיה, בחזון של האייתוללות, וההנחה שלהם היא שניתן לקנות אותם בכסף. זה לא רלוונטי לאיראן, וכפי שראינו גם לא לחמאס או לרשות הפלשתינית ולחיזבאללה".
עד כמה מציק לאמריקנים שישראל עומדת על דעתה ולא מסכימה לכל גחמה שהממשל בארצות הברית מעוניין בה?
"יש פה תופעה בהחלט לא נעימה, מכבידה, שמקשה על כושר התמרון הישראלי. אבל אחת הסיבות העיקריות שישראל נהנית משיתוף פעולה פורה מאוד עם ארצות הברית גם בזירה הביטחונית וגם בזירה האזרחית, היא היכולת לעמוד בלחצים. כי בסיכומו של דבר, ביום סגריר, האמריקני לא זקוק לבעלת ברית שהיא עלה נידף ברוח, שלא מסוגלת לעמוד מול לחצים. לעומת זאת, בעלת ברית שמכבידה על ארצות הברית ועומדת בלחצים, מכבדת אותה מאוד.
"הרי עכשיו הם לוחצים שישראל תוריד את הרגל מהדוושה במלחמה נגד חמאס, כי גם היא מנוגדת לתפיסת בלינקן ומחלקת המדינה. הם מאמינים באופציות דיפלומטיות, ופתאום בישראל מנסים להוכיח שיש אויבים שאין דרך לדבר איתם אלא מכים בהם, מביסים אותם ומשמידים אותם".
לדעתך הממשל באמת נפגע מהריאיון של השר בן גביר, או שמייחסים לו חשיבות גבוהה מדי?
"עשו מזה כותרות בארץ. אני לא מאמין שבארצות הברית זה זכה לתשומת לב רבה, להוציא אותם בודדים או חוגים שכל הזמן חופרים בנושא שלנו, אבל הם מיעוט. לחשוב שהקורא האמריקני מחפש מה אמר בן גביר על ביידן, וגם אם קרא את הכתבה שהוא יזכור אותה בעוד שעה - זו לדעתי אשליה גדולה. כמו שניפחו את הנושא של הרפורמה המשפטית, שטענו שביידן ובלינקן מוטרדים ממנה - ואני אפול מהכיסא אם יבוא לידי מידע אמין שהם קראו או הבינו את הרפורמה. הם פשוט הבינו שיש כאן אמצעי נוסף להפעיל לחץ על ממשלת ישראל בנוגע להקמת מדינה פלשתינית".
יכול להיות שכל זה גם קשור לבחירות לנשיאות ולעובדה שביידן צריך לקרוץ לציבור הרדיקלי יותר?
"יש טענה שמה שקורה בעזה מקשה על ביידן בבחירות, והוא חייב לפייס את האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית כדי לזכות בבחירות בנובמבר 2024. מי שאומר את זה לדעתי מתעלם מסדר העדיפויות של הבוחר האמריקני. הבוחר שבא לבחור את ציר בית הנבחרים שלו, את הסנטור שלו, את הנשיא שלו, פועל לפי סדר העדיפויות. נושאי חוץ וביטחון פחות מדאיגים אותו, והם נמצאים בתחתית סדר העדיפויות".
מהלך אמריקני מוטעה
רות פינס־פלדמן, עמיתת מחקר במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית ודוקטורנטית בבית הספר למדע המדינה, יחסים בין־לאומיים וממשל באוניברסיטת תל אביב, דווקא מעריכה שהתנהלותו של ביידן נובעת בעיקר ממצבו הבעייתי בבחירות לנשיאות.
"אני חושבת שזה מתחבר בסופו של דבר למצב שביידן נמצא בו בבחירות בארצות הברית. השבוע פורסם סקר חדש שמעיד על נפילה דרמטית שלו, ולראשונה טראמפ מוביל עליו בחמישה אחוזים, וזה לא היה המצב לפני המלחמה. ביידן מנסה להתחבר מחדש לבייס שלו ולהראות שהוא נוקט צעדים שלא רק שיש בהם סיוע לישראל, אלא שהם גם רואים את הצד של הפלשתינים. זה צעד נואש כדי ליצור את המצג הזה".
הסנקציות שהוטלו על המתיישבים נתפסו כהתערבות מיותרת בעניינים שהם פנים־ישראליים לחלוטין.
"זה צעד לא טוב שארצות הברית עשתה. הוא עדיין מצומצם ולא גורף, אבל האמריקנים טעו פה. בתוך הממשל יש גורמים שונים וגם קיצוניים, שמנסים למשוך גם את הנשיא ביידן למקומות אחרים. אבל עדיין, צריך להסתכל על זה בפרספקטיבה רחבה ולא לשבור את הכלים ולהתרגש יתר על המידה. המלחמה עדיין נמשכת, וכדאי שנדע על מה לריב עם האמריקנים ועל מה להתעקש, והיכן להבין שלפעמים צריך לספוג חלק מה'מקלות' של האמריקנים".
בינתיים נראה שהתמיכה הבלתי מסויגת של ביידן מתחילת המלחמה הולכת והופכת למתונה מאוד.
"ככל שנלך ונתקרב לבחירות בארצות הברית נראה את התמיכה של ביידן הולכת ופוחתת. זה תלוי מאוד במה שיהיה בצפון, כי אם נראה שם חזית משמעותית, התמיכה תחזור להיכן שהייתה בתחילת המלחמה".
"אנחנו עכשיו בשגרת מלחמה, וכשאנחנו הצד החזק והמנצח בעזה, הטון בארצות הברית מנסה לאזן. הם עדיין תומכים בנו ובמהלכים שלנו, אבל אנחנו רואים לחץ הולך וגובר לנסות לסיים את המערכה בתנאים שארצות הברית מעדיפה. ישראל צריכה לנסות לשמור על האינטרסים שלה מול ארצות הברית, והיכן שצריך להיאבק ולהיות נחרצים".
ואחד מהתנאים הללו הוא הקמת מדינה פלשתינית.
"ארצות הברית תמיד רצתה שתהיה מדינה פלשתינית, השאלה היא אם ואיך ישראל תצליח לנתב את אותן דרישות, ובינתיים אנחנו מצליחים. ברור לכולם שאם זה אכן יקרה, ואנחנו לוחצים נגד, זו תהיה רשות פלשתינית אחרת, והשחקנים ששולטים בשטחי הרשות ובעזה לא יהיו חלק מהפתרון. אני לא רואה שהסיפור מסתיים בקרוב, ולזהות של הממשל האמריקני תהיה השפעה גם על המציאות שלנו במזרח התיכון".
הציניות של המחנה הממלכתי
במערכת המדינית בישראל ממשיכים לפעול מול האמריקנים במטרה להבהיר שישראל אינה מתנגדת לכל פתרון שהממשל מציע ומוכנה להקשיב מחד גיסא, אבל מאידך גיסא לא תהיה מוכנה לוותר בנושאים שיפגעו בביטחונה בכל צורה שהיא.
המלחמה נגד חמאס צריכה להסתיים באופן שבו ישראל רוצה לסיים אותה ולא באופן שאליו מכוונת ארצות הברית. הסיבה פשוטה מאוד: האמריקנים נתנו במלחמה סיוע נרחב מאוד לישראל, וזה כמובן שיקול חשוב, אבל לא הם אלה שיצטרכו להישאר כאן לאורך שנים ולהתמודד עם המצב שבו תסתיים הלחימה.
כשממשל ביידן ביקש, אי שם באזור דצמבר, שישראל תפסיק את מה שהוגדר 'המלחמה העצימה' בעזה - נתניהו השיב בשלילה. הוא גם הסביר שיש נקודות שבהן אי אפשר לעצור. בממשל יש מי שמפרשים (כמו גם גורמי אופוזיציה בישראל) את הרצון להילחם כרצון פוליטי, שמסייע לנתניהו באיזה אופן. עם כל הציניות כלפי ראש הממשלה, בסופו של דבר, המלחמה הזאת אמורה להסתיים כשתושבי הדרום זוכים לשקט מוחלט, וכשבעזה אין ישות טרור. את זה צריכים להבין גם האמריקנים וגם האירופים. נתניהו צריך לנהל את כל זה, ובמקום לשים לו רגליים כדאי שהאופוזיציה, המאוד לא ממלכתית בשבועות האחרונים, תתמקד בלסייע לו לקדם את מטרות הלחימה, במקום להתלונן שהוא עומד מול לא מעט לחצים אמריקניים שהיו יכולים לשנות לרעה את פני המערכה.
***