משפטים מדויקים ונכונים, ללא שום טעות, ושום פיספוס – זו היתה המשימה שניסיתי לעמוד בה השבוע ממיטת-חוליי, בין שיעול לשיעול, עם דקסמול-הכל-יכול (אל תהרגו אותי, הטבעונים למיניהם), במאמץ לדייק את נוסח החלטת הממשלה שקיבלנו בראשית השבוע.
בחסדי ה', המאמץ נשא פרי. הנוסח דוייק, ההחלטה נחתמה, הבשורה החשובה גם לארץ, וגם לבניה-לוחמיה – פורסמה.
מסע של תשעה חודשים הגיע השבוע אל סיומו. יצאתי אל המסע הזה בראש חודש סיון. הממשלה התכנסה אז באופן חגיגי במנהרות הכותל, לציין מעט באיחור את יום ירושלים, ולאחר סדרת הצילומים, ההצהרות, וההחלטות החגיגיות הגיע גם תורן של החלטות אפורות מן המניין, כמו למשל ההחלטה על קביעת מפת העדיפות הלאומית של משרד השיכון.
זה היה הרגע בו בחרתי להפר את החגיגיות, ולדבר בתקיפות על מצבם הקריטי של הישובים הכפריים בגליל, שהולכים וקמלים, הולכים ומזדקנים, וקורסים אל תוך עצמם, ועל המשמעות המסוכנת של איבוד חבלי ארץ שלמים בשל מדיניות רבת-שנים שלא מכירה בערך ישוב הארץ, ומתייחסת אל האזורים הכפריים בהיבטי נדל"ן בלבד, ולא בהיבטי ציונות.
"אנו מאבדים שטח בלב הגליל, שהוא פשוט ימחק כי אנשים לא יחיו לנצח, ולזוגות צעירים, גם אם הם הכי אידאליסטים בעולם, אין שום אפשרות לבנות את ביתם במקום שהוא כל כך יקר" – הסברתי לחברי לממשלה, ולראש הממשלה עצמו אמרתי: "מדובר באזור התיישבות שהופך לנמק, ובמרחב שעלול בקלות להפוך ל"חבל דונבס" של ישראל. זה אירוע אסטרטגי, שמונח לפתחה של הממשלה כולה, ובמיוחד של ראש הממשלה".
לשמחתי, ראש הממשלה הבין את גודל השעה, ובו-במקום העלה להצבעה החלטה על הקמת צוות שרים מיוחד בראשותו, "במטרה להעמיק את סבסוד עלויות הקרקע בישובים הנמצאים באזורי עדיפות לאומית שיש בהם מצוקה דמוגרפית ו/או בטחונית".
ההחלטה החשובה הזו נכנסה כסעיף 15 (תזכרו את המספר הזה...) בתוך החלטת הממשלה הכללית, ובכך יצא לדרכו צוות שהתכנס שוב ושוב לאורך ארבעה חודשים, עד שהוציא תחת ידו מתווה מוסכם שאושר בישיבת מועצת רמ"י ביום כ"ז באלול, רגע לפני השנה החדשה.
הייתה זו בשורה של ממש להתיישבות הכפרית בגליל ובנגב, שכללה שומה אזורית ולא פרטנית, ביטול של מגבלת תקרת ההנחה בישובים שהוגדרו כ"סוציו אקונומי" גבוה (לאחר שהתברר עד כמה ההגדרה הזו מתעתעת ומייצרת הזדקנות של הישובים), וכן הנחות ניכרות לזוגות צעירים, למחוסרי דיור, וכמובן למשרתי מילואים, להם הובטחה אף הנחה גדולה יותר.
אלא שאליה וקוץ בה: התברר שההגדרות הקיימות של "חיילי מילואים" מותירות מחוץ לתחום חלק גדול ממשרתי המילואים: כל אלה שלא מלאו שש שנים לשחרורם (אלה ההגדרות שנקבעו כבר לפני שנים ע"י משרד הבטחון וע"י רמ"י, במטרה לעודד התמדה בשירות המילואים). ה"קוץ" הזה נעשה בולט וזועק עוד יותר, מהרגע שפרצה מלחמת חרבות ברזל, אשר רבים כל כך מבין משרתי המילואים המחרפים את נפשם במלחמה זו עדין לא הגיעו לשש שנות מילואים, אבל כבר מילאו ימי מילואים רבים במסירות נפש גדולה. ברור היה לי שאת המעוות הזה יש לתקן.
פחות מחודש ימים עבר, עד שהתברר ביתר שאת עד כמה עידוד וחיזוק ההתיישבות בגליל ובנגב הולך להיות נושא לאומי מספר אחת, לאורך תקופה לא מבוטלת. מתקפת החמאס והחיזבאללה על ישראל הסירה באחת את הערפל והמסכות גם יחד.
עכשיו ברור לכל מדוע ההתיישבות באזורים האלה היא משימה לאומית, ועד כמה חובה על המדינה, בצד החזרת הבטחון (בטחון אמיתי! אני לא משלה את עצמי ולא אתכם שאפשר בלי זה) בגליל ובנגב, גם להשקיע בעידוד ובחיזוק המתיישבים.
בתפקידי כשרת ההתיישבות נפגשתי בחודשים האחרונים עם מתיישבים מגבול הצפון שהפכו לפליטים בארצם, ולמדתי עד כמה לא פשוט יהיה עבורם לחזור לבית שהיה ביתם. אם חפצים אנו להביא מתיישבים חדשים רבים לגליל ולנגב, ודאי חובה על המדינה לתעדף אזורים אלה ביתר שאת, בכל הכלים העומדים לרשותה.
תשעה חודשים עברו והנה הגיעה ישיבת הממשלה של יום ראשון האחרון, ובסעיף הכמעט-אחרון עולה החלטת ממשלה שהיא הפתח לתיקון הנדרש כל כך. החלטת ממשלה לתמרוץ והאצה של ענף הנדל"ן, עם דגש על אזורי עדיפות לאומית, ואפילו על ישובי גבול הצפון (0-9 ק"מ), אבל... ללא הטבות למילואימניקים. זה הרגע לתקן – אני אומרת לעצמי, ומיד אחר כך לחברי השרים, ומסבירה את התיקון הנדרש, והם נרתמים בשמחה ובהסכמה.
שלושה תיקונים הוספנו בהחלטה: גם הטבות לחיילי מילואים בבניה העירונית הרוויה (20-25% הנחה במכרזי מחיר מטרה), גם הרחבת ההגדרה של חיילי מילואים כך שתחול על כל מי ששירת למעלה מ 45 יום במלחמת "חרבות ברזל", וגם החלת ההגדרה החדשה הזו על אותה החלטה קודמת מערב ראש השנה, ההחלטה של ההתיישבות הכפרית. וכל התיקונים המבורכים הללו נכנסו להחלטה כסעיף... 15! (אל תשאלו אותי מה זה אומר, פעמיים 15, אין לי מושג, אבל מעניין שכך יצא).
"מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" – אומר לנו רש"י בראשית הפרשה, כשאנו צוללים מרום המעמד הנשגב של מתן תורה, אל שפע פרטים ופרטי-פרטים של מצוות ועוד מצוות. "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות, בכלל עשרת הדברות הן" – הוא חוזר ומטעים לנו לקראת סופה.
כאומר: יש קשר הדוק בין המעמד המרומם של מתן תורה, ובין העיסוק היומיומי במצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן. לא נתק יש כאן, אלא אדרבא חיבור מתבקש.
חיזוק ההתיישבות בגליל ובנגב היתה אחת המטרות הראשיות שהצבנו לעצמנו עוד במהלך הבחירות, הבנו כבר אז עד כמה זה יעד לאומי ממדרגה ראשונה, ועם הקמת הממשלה הכנסנו את הנושא חזק לתוך ההסכמים הקואליציוניים. ועדין, בסופו של יום, כדי שהדברים באמת יצאו אל הפועל יש צורך בעבודה ממושכת, עיקשת ומדויקת, בלימוד של פרטים ופרטי-פרטים, בשכנוע ובצירוף שותפים רבים ככל הניתן, בסבלנות מצד אחד ודחיפה קדימה מצד שני, בנוכחות בצמתים הנכונים ברגעים הנכונים, וגם בהרבה סיעתא דשמיא. תשעה חודשים, ממש כתשעה ירחי לידה, תהליך לא פשוט שבסופו, ברוך ה', בשורה גדולה.
אשרינו שזכינו, להיטיב גם עם הארץ וגם עם בניה-בוניה ולוחמיה.
חודש טוב ומבורך, יהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו.