בתזמון מפתיע, בדיוק בימים בהם חוזר הלחץ האמריקאי והאירופי לקידום הקמתה של מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, יוצא לאור התרגום לעברית של ספרו של פרופ' אברהם ציון 'למי הובטחה הארץ המובטחת' ובו הוא מציג את הנתונים ההיסטוריים המלמדים על עמדת המשפט הבינלאומי באשר לשייכותה של ארץ ישראל לעם היהודי.
בראיון לערוץ 7 מספר פרופ' ציון על עיקרי המחקר המקיף אותו ביצע וכעת זוכה לתרגום עברי ולפיו חד משמעית "לערבים בכלל, ולערבים שניכסו לעצמם את השם פלשתינים אין זכויות ממערב לירדן ובוודאי בירושלים". המחקר מציג את המסמכים המשפטיים בינלאומיים המובילים לקביעה זו ועיקרם בהצהרת בלפור, ועידת סן רמו והלאה לאמנת האו"ם.
לשאלתנו אודות ארץ ישראל שממזרח לירדן, אזור שגם הוא אמור היה להיות מיועד להקמת בית לאומי לעם היהודי על פי כתב המנדט, אומר פרופ' ציון כי הדברים היו נכונים לשעתם, אך מאז חתמה ישראל הסכם שלום עם ירדן היא הכירה למעשה בגבול הירדני ובכך ביטלה בפועל את מסקנות המסמכים המשפטיים שהעניקו לה זכויות גם בשטח זה. משום כך, אומר ציון, נכון להתמקד כעת בשיח על ארץ ישראל המערבית.
"ראשית זכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל בהיבט המשפט הבינלאומי לפני כמאה שנה כאשר החליטו הבריטים לחלק את ארץ ישראל בין היהודים לבין הערבים בשל תחושת המחויבות שלהם כלפי מי שעזרו להם במלחמת העולם הראשונה במאבק עם מדינות הציר גרמניה וטורקיה. המחויבות שחשו הבריטים הייתה לעם הערבי ולא לעם הפלשתינאי", מדגיש פרופ' ציון.
"הזכויות במשפט הבינלאומי מורכבות מהצהרת בלפור, הצהרת סן רמו והמנדט הבריטי שקבע שפלשתינה תוקם רק כבית לאומי לעם היהודי והזכויות שניתנו לערבים היו זכויות אזרחיות ודתיות בלבד", הוא מסכם ואנחנו שואלים אם פרסום הספרים הלבנים בידי ממשלת המנדט לא עיקרו את הכוונה הראשונית להקים בית לאומי לעם היהודי. פרופ' ציון מזכיר כי במשך 4-5 שנים הבריטים נקטו בעמדה פרו ישראלית ובשל כך נתנו את הצהרת בלפור, את הצהרת החלוקה בסן רמו ואת כתב המנדט, אך "אחרי שבלפור הלך לעולמו ולויד ג'ורג' התפטר דברים השתנו, אבל הבריטים לא יכולים היו להתכחש להצהרה שלהם אלא רק לתת לה פרשנות אחרת, אנטי יהודית".
הצהרת בלפור קיבלה לימים תוקף כאשר התקבלה על ידי חבר הלאומים ששימש אז מעין או"ם בשלבי התהוות.
עוד שאלנו את פרופ' ציון אם לא ניתן לראות את ההסכמים השונים שעליהם חתמה מדינת ישראל לאורך השנים כסכמה לקיומו של העם הפלשתיני וקבלת זכויותיו הלאומיות, מה שאולי פוגע בקביעת המשפט הבינלאומי, והוא קובע במענה כי דבר לא השתנה מאז 1920. "מגילת האו"ם קבעה בסעיף שמונים שכל הזכויות שנקבעו ימשיכו להתקיים".
לדבריו גם הסכמי אוסלו לא שינו דבר, גם משום שלא נקבע שם שתוקם מדינה פלשתינית, אלא רק תקופת ניסיון של חמש שנים שבהן ינסו הצדדים להגיע להסכמות בדרכי שלום, וגם משום שהערבים עצמם סיכלו את ההסכמים הללו כאשר פעלו בניגוד להסכמים בדרכי טרור.
ומה לגבי ימינו אלה? האם הכרה בינלאומית חד צדדית במדינה פלשתינית יכולה לעמעם את הזכות המשפטית של העם היהודי על יהודה ושומרון? פרופ' ציון משיב גם על כך בשלילה ומזכיר כי "מדינה לא מוקמת על ידי החלטות סתם. בהסכמי אוסלו לא דובר על מדינה פלשתינית אלא על תקופת ניסיון של חמש שנים". עם זאת הוא מציין כי להכרה חד צדדית שכזו יכולות להיות השלכות משמעותיו בהיבט הכלל עולמי, אך לא בהיבט המשפטי. שם, בזירת התוקף המשפטי של הדברים, דברים לא ישתנו כלל ועיקר.
אם כן, מדוע ישראל נראית כחוששת בכל פעם שעולה סוגיית זכויותיה ביהודה ושומרון בטריבונל בינלאומי כזה או אחר ואינה מציגה את הנתונים והמסמכים שמציג פרופ' ציון בספרו ותובעת מהעולם להכיר בהסכמות ובאמנות שעליהן הוא כבר חתום ומבהירות את השייכות החד משמעית של ארץ ישראל לעם היהודי? "זו טעות דרסטית ואסטרטגית", משיב פרופ' ציון הסבור כי לאחר שנים בהן לא הציגה ישראל עמדה נחושה וברורה בסוגיה זו, העולם אינו בשל להכיל את הדברים באופן מיידי ולכן לא ניתן להוביל לשינוי דרמטי בבת אחת, אך חובתה של ישראל היא לטפטף את הנושא ללא הרף על מנת לקרב את הקהילייה הבינלאומית לקבל את הדברים.
"כיום הקהילייה הבינלאומית לא מכירה בפרטי המנדט הבריטי ובמסמכים שקדמו לו", הוא אומר ובאשר למשפטנים בכירים ומובילים בעולם, כאלה שללא ספק מכירים את ההיסטוריה הרלוונטית ואת המידע הפתוח לעין כל, הוא אומר כי "הם מכירים את הנתונים, אבל מתעלמים מהם. הם לא יכולים להתכחש לדברים אז הם מתעלמים כאילו הדברים לא באו לעולם. צריך לומר את הדברים כל יום וכל היום כדי שהדברים ייקלטו בעולם ובהמשך להפוך את זה לקו הרשמי של ישראל. המציאות כעת דומה למי שיש לו בעלות על בית והוא חושש להראות את שטר הבעלות".
כבר בדפיו הראשונים של הספר מציין פרופ' ציון כי גם אנשי משרד החוץ, אותם האמונים על הצגת עמדתה של ישראל, אינם מודעים לפרטים ולאמת ההיסטורית. לשאלתנו מדוע במשרד החוץ לא הופכים המסמכים שעליהם הוא כותב ארוכות לחלק בלתי נפרד מקורס צוערי משרד החוץ, והוא משיב ומספר: "כשהייתי יו"ר המרכז למשפט ותקשורת באוניברסיטת אריאל ניסיתי לעניין את משרד החוץ לקיים קורס כזה לצוערים, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם בחשיבותו והם התעלמו. נפגשתי עם נציג משרד החוץ לפני כשנתיים והוא אמר שכבר מאוחר מדי. אמרתי שאין דבר כזה מאוחר מדי וצריך לעסוק בכך עכשיו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו לעשות זאת".