הגיע הזמן לשינוי תודעתי

בהרבה שיחות שלי עם חבריי שבמילואים, אני שומע את אותם הדברים בדיוק. אמונה תמימה ואפילו נאיבית ביכולת לתקן.

מסתבר שמי שבאמת היה בפנים, מנותק לחלוטין מתקשורת. בלי מהדורות, בלי אולפנים, אפילו בלי טלפון יכול לתחזק תקווה.

חודשים שלמים של עולם שבו הוא נלחם עם חבריו השונים כל-כך ודומים כל-כך מתוך מטרה להציל חיים.

ובשוחות המודרניות הללו, לצד לחימה קשה בלתי נפסקת, לצד פחד מוות ומוות, לצד ניתוק משפחתי, לצד טונה וערגליות תות, התחיל להיווצר חיבור מחודש. שיח נטול מסכים. שיח של "התורמים".

בעולם הדתי לאומי וגם בחלק מהעולם החילוני, יש תופעה נרחבת של לימוד ו/או התנדבות לפני השירות הצבאי. אלה שנים מדהימות שיש בהם לימוד וחברות ונעורים חד פעמיים. שנים בהם גם מי שבמשך כל שנות התיכון שלו שנא ללמוד וברח מהתנדבות, פתאום נפתח לשערי לימוד ולב. וזה לא קורה סתם.

ממש כמו במילואים העולם הזה של שנת השירות המכינה או הישיבה נקי מהסחות דעת. אינני יודע כמה מקפידים היום להרחיק טלפונים בזמני הלימוד, אבל אפילו העובדה שיש תקופה שבה התלמיד לא נבחן, לא צריך לעבוד (כי הוריו מפרנסים אותו בד"כ בשנה זו) לא מחויב לבית או זוגיות, נותנת את אפשרות הצמיחה הכל כך קריטית. תקופה שמולידה מתוכה רצון להיות חלק. תשוקה ללימוד ולנתינה וכניסה נכונה יותר לחיים.

זה לא קורה בכל מקום. זה קורה דווקא במקומות המחברים את תלמידיהם לעשייה, למעורבות, לתיקון השתלבות ובנייה.

הצד השני הוא עולם ישיבות מנותק, כמו גם מה שקורה פעמים רבות בצבא הקבע ארוך טווח אצל קצינים ששכחו מהאזרחות. מסגרות המגדלות אנשים ללא קשר למציאות רגילה, בתוך עולם בו הם תמיד צודקים והאחר טועה. וכשזה כך זה נורא ואיום. בעולם הצבא והישיבות. ובדרך זו נולד ניתוק.

היכולת שלנו לקום מהמצב בו אנו מצויים מחייבת את קבוצות התורמים הללו. היא מחייבת אותם לא רק בשל העובדה שהם פופולאריים, אלא בשל העובדה שהם נכונים לתיקון. הם עברו מעין תהליך צירוף המאפשר הסתכלות שונה ופרופורציונלית על המצב כולו

והייתי רוצה לראות את התורמים שבצבא ובמילואים, לצד תורמות ותורמים בכלל תחומי החיים נכנסים יחד לתהליך תיקון. מביאים לנו פוליטיקה מותאמת שאין בה את סיאוב האתמול, אין בה קונספציות ופחד, אין בה שנאה פנימית, ויש בה בשורה של התחדשות ותיקון.

הבסיס המשותף הוא אנשים הרוצים להעניק ולתת. המוכנים להסתכל לצדדים, להקשיב באמת. להתנדב. הקבוצה הזו צריכה להנהיג ולהוות דוגמא.

שנשאל את עצמנו - האם אני תורם כמותם? האם אני מתנדב? האם אני מצליח לצאת מהשמאל או מהימין, מהדתיים או החילוניים, ולהצטרף לקבוצת התורמים?

ואין כוונה שהם יקימו מגדל אחד ומפלגה אחת. שיקימו מפלגות שונות, אבל כשזה יבוא מתוך מקום של תרומה וענווה ולא מתוך מקום של לקיחה וגאוה, נוכל להיבנות מחדש.

וכל כך מגיע לנו.