במלחמה הזו אנו נדרשים להרבה כוחות וסבלנות. אורכה של המלחמה והמורכבות שלה גורמים לשחיקה גדולה. משפחות רבות מתמודדות עם דאגה לבני משפחה מגויסים, חוות דאגה קיומית, חלקן לצערנו, חוו פציעות ואבדן, משפחות רבות מפונות מהבתים.
אנו בעיצומה של מערכה שלא ידוע מתי היא תסתיים. ויחד עם זאת, אחת המשימות ההוריות שלנו היא "להחזיק לילדים את התקווה" גם בתקופות של עייפות ושחיקה. להיות מגדלור שמשדר להם 'שבסוף יהיה טוב, גם אם יש עוד דרך לעבור'.
אנו יודעים שהבריאות והחוסן הרגשי של הילדים מושפע מתחושת המסוגלות והתקווה. ולכן אנחנו צריכים למצוא את סדקי האור ולהרחיב אותם. ברור לכל שהדאגה והעייפות, הכאב והחששות הם טבעיים ומובנים, ויחד עם זאת, לתקווה יש תפקיד מכריע במערכה על החוסן הנפשי של הילדים.
אז מה אפשר לעשות?
- מלבד הדאגה והכאב לספר להם על העצמה והכבוד שמתגלים מידי יום. להראות ולדבר איתם על תמונות הניצחון שלנו. לשתף בגבורת הלוחמים, בהתגייסות הציבור, לציין את הישגי המלחמה.
- להיות כנים ואמיתיים. הילדים מצליחים לקרוא אותנו בלי מילים. לדבר על הקושי אך גם לדבר על התקווה. 'לומר קשה לי כרגע אבל אני מאמין ומתפלל שיהיה טוב' ילד יכול לראות הורה בוכה, אך באותה מידה תדאגו שיראה אתכם אופטימיים ומחזיקי- תקווה.
- להתנדב, להיות בעשייה. כל פעולה למען מישהו אחר מעלה את מפלס האופטימיות החיוניות והתקווה. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות גדולה, זה הזמן להמשיך ולעשות: לטובת הלוחמים, לבני המשפחות לפצועים. למצוא עשייה בקהילה שלכם או מחוצה לה ולהתנדב.
- להתפלל. התפילה מקשרת אותנו אל התקווה. תפילת יחיד, ציבור, או אמירת תהילים, כל דבר שיחזק את האחיזה והאמונה בהקב"ה חשובה. הילדים שלנו יכולים לראות שאנו מתמידים בפעולה ומאמינים שיהיה טוב.
- לתכנן תוכניות ולהגשים אותם. גם אם קשה, לא לוותר על חגיגת ימי הולדת, על קניית חפצים או יציאה מתוכננת. לחלום על הבת מצווה, על טיול רקפות, על הדברים שרצינו ואפשר לעשות.
וכמו שמישהו חכם אמר: תקווה היא לא סתם מילה, תקווה היא תוכנית פעולה.
הכותב היא יועצת חינוכית ומנחת סדנאות