השבוע נסעתי עם חברה טובה לתל אביב לסידורים. על חלק מהגשרים בדרך ראיתי שלטים מדכאים למראה עם מילה אחת: "הופקרנו". וחשבתי לעצמי, כמה כיף שיש את מי להאשים.
בתור ילדה בבית הילדים היה לי קשה מאוד. בקבוצה היו הרבה בנים, לא היה אז ריטלין וכולנו גרנו יחד בבית אחד. בלי ההורים, עם מטפלות ומורות שאנחנו היינו העבודה שלהן וכנראה שלא תמיד היה להן כוח אלינו. הייתי ילדה דחויה שסבלה הרבה, ובמשך שנים התהלכתי בתחושה ברורה של "עשו לי, פגעו בי, הציקו לי", עם התקרבנות עוצמתית וחלוקה ברורה לרעים (כל הילדים האחרים) וטובים (אני כמובן). את המנגנון הזה סחבתי לעוד הרבה מקומות בחיים. בכל קושי או בעיה שהתעוררו תמיד הרגשתי איזו מסכנה אני ואיזה רע מי שעשה לי. במשך שנים הייתי טלית שכולה תכלת, ומסביבה האנשים מתחלקים לשניים – הטובים שלא עושים רע לאיש, והרעים. כמה נוח וקל ופשוט לחיות כך את החיים. להיות תמיד בסדר, תמיד הטובה, תמיד הצודקת, ולזרוק את כל הרגשות הרעים לפח הזבל של האשם התורן.
ואז התחתנתי. עם בן זוג הכי לא צפוי. לא אחד אשכנזי שמאלני מאולף כזה כמו אלו מהמחוזות בהם גדלתי, לא אחד שיסכים לקבל על עצמו את כל האשמה ויבקש יפה סליחה. לא אחד שיאשר כמה שאני נפלאה והוא האשם. וזה היה בית ספר אולי הכי עוצמתי שקיבלתי בחיים. ואיזה נס, איזה מזל. בעזרתו הצלחתי לגלות את מנגנון הארס וההרס של ההאשמה. למדתי לעומק איך במקום להתמודד עם הכאבים שלי, עם הקשיים שלי, במקום להילחם על הטוב שלי, אני מאשימה. למשל, עם הילדים בכיתה. האמנתי להם, פשוט האמנתי להם שבאמת צריך לצחוק עליי ושאני ראויה ללעג ובוז, בתוך תוכי הסכמתי לזה. אז הפכתי אותם לרעים ואותי לטובה, אבל בפנים, במקומות הכי חבויים שלי, למדתי שמשהו כנראה לא בסדר איתי. ולא התנגדתי. לא נלחמתי על עצמי. רק התמסכנתי. ובזכות בעלי למדתי שמי שמתמסכן נכנס למהלך של צדק. בתפיסה הפנימית שלו יש צודקים ויש טועים. הבעיה שבמאזניים של הצדק רק אחד יכול להיות צודק, והשני חייב להיות טועה. כך נוצרות מערכות יחסים שלמות שמבוססות על מאבקי כוחות סמויים של האשמה והצטדקות, כאשר המסכן שבטוח שהוא שיה תמימה שלא עשתה רעה לאיש הופך להיות פוגעני ותוקפני בלי שאפילו הוא ידע את זה.
להילחם על הטוב שבי
השיא של התופעה הזאת היה בעיניי בזמן הקורונה, כאשר התחילה תנועת המאבק למען השחורים (BLM), ובשם המסכנות אפשר היה להוריד אנשים לבנים לרצפה, לשדוד חנויות ולהשתמש בכל אלימות מילולית שרוצים – כי הרי אנחנו מסכנים. שם האלימות של המסכן הייתה כל כך בולטת. אבל לא צריך ללכת רחוק, אצל כל אחד מאיתנו המנגנון הזה זמין וקיים. מספיק לבדוק מה עובר לנו בראש כשאנחנו נמצאים בחברה של אנשים. יש איזה קול פנימי כזה שמסמן את כולם: "הוא מתלבש מוזר", "היא לא משלנו", "איזה ילד יש להם, הם ממש לא יודעים לחנך", וכן הלאה. אותו מנגנון של מאבק כוחות סמוי שמאשר רק את מי שדומה לי יוצר כל הזמן מאבקי כוחות אין־סופיים.
ושתי בעיות קשות יש למהלך הזה. האחת – מי שמסכן כל הזמן צריך למצוא אשמים במסכנות שלו, במקום להתמודד עם הרגשות הקשים שיש לו בתוך הלב. והשנייה – הוא לא באמת נלחם בשביל עצמו אף פעם, רק זורק את הבעיות שלו על מישהו אחר. וזה ממש כואב, כי מגיע לי שאני אלחם בשביל עצמי! אפילו כילדה בבית הילדים הייתי יכולה לעמוד מול הילדים ולהתנגד, לא לאפשר להם לפגוע בי, ולכל הפחות להגיב לכאב שלי לא בהורדה שלהם אלא פשוט על ידי מילים טובות ועידוד לעצמי. ברגע שלא עשיתי את זה והאשמתי אותם - בעצם נשארתי עם אישור פנימי שמשהו לא בסדר איתי, ועם כאב שהלך איתי הלאה לכל החיים.
כך גם קורה שאדם הופך מישהו אחר לאשם במצב, מתמסכן ומחליש את עצמו, ויחד איתו גם את כל האחרים שמסביבו, במקום להתנגד לרע האמיתי שניצב מולו. הרבה יותר פשוט להחליט שהכול קרה בגלל אדם אחד, ובטוח אם נביא לכאן מישהו אחר הכול ישתנה. יותר קשה לעמוד על הרגליים ולהילחם בשביל הטוב של עצמך. והכי מצחיק שהאנשים האלה כל הזמן צועקים שמה שהם הכי רוצים זה שלום. ברגע שאתה מאשים – אתה נמצא הכי רחוק שאפשר משלום. כי שלום זו מציאות שבה יש מקום לשניים, ושני הפכים מצליחים להתקיים יחד זה לצד זה. כמו שכתוב "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו": השם עושה שלום בשמיים בין שני כוחות שמתנגדים זה לזה – אש ומים. הדרך היחידה שהם יוכלו לחיות בשלום היא המציאות שבה אף אחד לא ינסה לגבור על השני, אלא כל אחד יהיה קיים אחד לצד השני, עם הטוב והרע שבו. אבל ברגע שאתה מאשים אתה נמצא במהלך של צדק, מהלך שבו אין מקום לשניים אלא רק לאחד - אני, הצודק.
הדרך היחידה שבה העם שלנו יוכל להתקיים היא מציאות שבה נפסיק לחפש אשמים, נפסיק להצטדק ולהיאבק זה בזה, ונסכים לחיות בשלום קודם כול עם עצמנו, על הטוב והרע והמורכב שבנו, ואחר כך גם עם כל האחים שלנו, אפילו אם הם לא תמיד חושבים, מדברים ומתנהגים בדיוק כמונו. או אז, בקרוב ממש, יגור זאב עם כבש.
פרוסות חזה עוף בתיבול שווארמה
זאת לא בדיוק שווארמה, אבל הטעמים הם מהמחוז הזה, וחזה העוף כאן פשוט הופך למעדן. חמש דקות של הכנה, השריה של שעה או אפילו כל הלילה, ומתקבלת מנה שכולם מתענגים עליה ורוצים עוד. אפשר גם לעשות אותה מפרגיות אם רוצים עוד יותר קרוב למקור, או מהודו, אבל אז זמן האפייה הוא -40 דקות.
זמן השריה:
שעה או לילה
דרגת קושי:
קלה
זמן אפייה:
20 דקות
4 מנות
מצרכים:
4 חצאי חזה עוף שלמים
לציפוי:
2 כפות פפריקה מתוקה בשמן
חצי כף פפריקה מעושנת
כף חוואייג' למרק
כפית כמון
כפית כורכום
כפית תבלין לשווארמה
מלח ופלפל
לרוטב:
חצי כוס טחינה גולמית
מיץ מחצי לימון
שן שום כתושה
2 כפות שמן זית
מלח ופלפל
פטרוזיליה קצוצה
מנקים היטב את חצאי חזות העוף מכל שומן וסחוס. מערבבים את כל חומרי הציפוי, מורחים על החזות מכל כיוון ומשרים לשעה במקרר או יותר, אפשר גם לילה.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות, מעבירים את החזות לתבנית בינונית וצולים 20 דקות.
בינתיים מערבבים את כל חומרי הרוטב יחד עם חצי כוס מים לקבלת רוטב טחינה.
כשהחזות צלויים, פורסים אותם לפרוסות דקות, מגישים יחד עם הרוטב, מפזרים קצת פטרוזיליה ומגישים.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***