חיים במזוודה

חודש אחרי פרוץ המלחמה חגגה משפחת חיוט, שפונתה מקריית שמונה, בר מצווה לבנם. מובן שכל התוכניות המקוריות השתבשו.

החגיגה נערכה בבית המלון בטירת הכרמל שבו הם שהו, ובעלי המלון פתחו את ליבם והרימו הפקה מכובדת. לקראת האירוע הייתה צריכה הודיה, אם המשפחה, לערוך סידורים לכבוד בר המצווה. "מצאתי את עצמי מסתובבת בקניון, ורואה שעולם כמנהגו נוהג. רציתי לעמוד באמצע הקניון ופשוט לצרוח: 'יש אנשים שמפונים מהבית. לו רק ידעתם!'", היא משתפת בגילוי לב.

הנתונים על עשרות אלפי תושבי הדרום שפונו מביתם בעקבות המלחמה, גלויים וידועים לכול. הלחימה שמתרחשת סמוך לביתם משאירה אותם בכותרות ובמודעות הציבורית לאורך החודשים האחרונים. הרחק מאור הזרקורים נמצאים תושבי הצפון. החלטת הממשלה, שהתקבלה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, הובילה לפינוי כ־51,700 תושבים מאזור הצפון, מיישובים הסמוכים לגבול לבנון עד למרחק של 3.5 קילומטרים מהגבול. בתוכניות הפינוי נכללו העיר קריית שמונה, שלוש מועצות מקומיות: מטולה, שלומי וע'ג'ר, וכן עשרות יישובים בחמש מועצות אזוריות.

"זאת לא חופשה ארוכה במלון"

"בשבעה באוקטובר, כשפרצה המלחמה, הגזרה אצלנו התחילה להתחמם במקביל. היה ברור שלא נוכל להישאר", כך מתארת הודיה חיוט (38), תושבת קריית שמונה, מרצה במכללת תל חי ובמכללת שאנן, נשואה לעמי שמנהל את האולפנית בקריית שמונה, ואם לארבעה ילדים. "כבר למחרת, עוד לפני שהוכרז הפינוי הרשמי - עזבתי עם הילדים. עמי נשאר בחמ"ל. היינו אצל חברים בחיפה. בהמשך עמי הצטרף אלינו. היינו שם שבועיים עד שעברנו למלון. ברגע שהחל הפינוי הרשמי, הצטרפנו לתושבי קריית שמונה שפונו למלון קדם בטירת הכרמל. שם נכנסו הילדים למסגרות חינוכיות. היינו שם כמעט שלושה חודשים. בהתחלה זה נסבל, אבל לחיות במלון בשני חדרים נפרדים שיש ביניהם פער של כמה חדרים, לא היה שייך. הילדים שלנו ישנו בחדר בסוף המסדרון, ואנחנו היינו בתחילתו. בגלל העומס, לא הייתה אפשרות לחדרים צמודים. לחיות ככה תקופה כל כך ארוכה, זה לא בריא. אני לא מאחלת לאף אחד להתנסות בזה".

חיוט מתארת שהחיים בבית המלון קשים ומאתגרים מכל כיוון אפשרי. "כמובן בדברים הגדולים – כמו חיי משפחה, חינוך ילדים, בריאות נפשית, שפיות, פרנסה, הצבת גבולות וזוגיות. אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים הם אלו שיכולים לשבור אותך. למשל, היה לילה אחד שהתינוק שלנו היה חולה והקיא במיטה, ולא היו לי מצעים להחליף לו. הסתובבתי במסדרון של המלון בשלוש בלילה לחפש מצעים חדשים. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה. או למשל כשהתחיל החורף ולא היו לנו בגדי חורף, המעילים שלנו היו בבית. אנחנו לא מסכנים, ברוך ה' הסתדרנו", היא מבהירה. "אבל לפעמים לאנשים יש תחושה שאצלנו הכול סבבה, אנחנו בבית מלון ומתפנקים. מישהי אמרה לי 'חופשה ארוכה, איזה כיף'. היו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהיא לא מבינה כלום.

"זאת לא חופשה ארוכה, אלא תלישות מהמקום שלך", מחדדת חיוט. "ברגע אחד הקב"ה זימן לנו אירוע כזה שאנחנו נאלצים לנדוד הרחק מהבית. זאת הרגשה של חוסר שייכות ותלישות מהקרקע היציבה, כשכל החיים נשארו מאחור. הבית זה כל ההקשר שמסביב. זה השכונה, המשפחה, הקהילה, בית הכנסת, החוגים של הילדים, העבודה שלנו ואפילו המכולת והספרייה העירונית. לא רק הדברים הגרנדיוזיים. הדברים הקטנים שנותנים לך הרגשה של בית, שאתה נמצא במקום שלך. הנדודים האלה מערערים את הנפש כל כך, במיוחד כשאנחנו לא יודעים איך ומתי נחזור ומה יהיה המצב כשנחזור. הרי כל המפה שם משתנה. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו חוזרים בסופו של דבר".

הודיה היא ילידת העיר שגדלה בקריית שמונה, והיא מכירה היטב את ההיסטוריה המקומית ועוקבת אחרי המתרחש בעיר בדריכות. "אנחנו מקבלים דיווחים מהשטח. מתרחשת שם מלחמה, חד־משמעית. אי אפשר להתעלם מזה. רק היום נפל טיל נ"ט בתוך קריית שמונה. בתחילת המלחמה נפל טיל בתוך האולפנית. נכון שגזרת הדרום בערה ראשונה והרבה יותר, לכן הפוקוס היה שם. אני לא יודעת מה האינטרס של צה"ל והתקשורת לא לדבר על זה יותר מדי. אני משאירה את זה לאנשי המקצוע. אני רוצה להאמין שהם יודעים מה הם עושים. אבל כן חשוב לי שהציבור ידע שהגזרה הצפונית לא יציבה. לא נוכל לחזור כל עוד האיום לא הוסר, כל עוד חיזבאללה על הגדר וכוח רדואן שם. אנחנו גרים בבית שהחצר שלו היא על ההר, שמאחוריו נמצא חיזבאללה במרחק של פחות משני קילומטרים. מישהו יכול לקחת אחריות שלא יחזור בצפון מה שקרה בדרום בשבעה באוקטובר?!", היא תוהה.

לדבריה, קריית שמונה ידעה שנים קשות והצליחה לשקם את עצמה רק אחרי מלחמת לבנון השנייה. רק אז, כשהאיום הביטחוני פחת, התחילה הפריחה של העיר. "כזוג וכמשפחה עבדנו קשה מאוד כדי להקים קהילה צעירה בעיר, של שמונה מאות משפחות. הצלחנו להביא הגירה חיובית גדולה. פתאום הצפון הפך להיות אטרקטיבי. הבינו את היתרונות והמתנות שיש במקום הזה. זה היה הבייבי שלנו, טיפחנו אותו ודאגנו שיגיעו משפחות. המשימה של יישוב הגליל, והגליל העליון בפרט – היא משימה לאומית. זה לא צריך להדאיג רק אותי בלילה".

הסולידריות דועכת

אחרי שלושה חודשים בבית המלון, הגיעו מים עד נפש, והמשפחה החליטה למצוא פתרון מגורים חלופי. "ברגע שהתחילו דיבורים ושר החינוך הכריז ששנת הלימודים תסתיים מחוץ לעיר, הבנו שהפינוי הוא ארוך טווח והחלטנו לשכור דירה. השיקולים בבחירת המיקום היו בעיקר ביטחוניים, איפה יש פחות אזעקות, ומצד שני – קהילה חמה שנוכל להיקלט אליה".

כך הגיעה משפחת חיוט לחריש. "החיפוש אחרי דירה היה מתיש", משתפת הודיה. "חיפשנו דירה שלושה חודשים אחרי שהתחילה המלחמה. רמת הסולידריות כבר דעכה, לצערי. זה לא היה כמו בהתחלה שאנשים פינו את הבתים כדי לארח. בעלי דירות לא רצו מפונים, או שהקפיצו את המחיר באלפיים שקל, או שלא רצו לחתום על חוזה לטווח הקצר. בסוף חתמנו עד הקיץ. זה הצעד הכי מפחיד שעשיתי בחיים שלי. לעקור את החיים שלי ולהחליט שאני במקום אחר שאני לא מכירה בו אף אחד. התחלנו כאן מאפס. יש לנו קצת חברים שהגיעו איתנו, אבל זה עדיין קשה ויש הרגשה של תלישות. למזלנו מצאנו בעל דירה שהיה מוכן להכניס סעיף לחוזה, שנוכל להשתחרר ממנו בהתראה של חודש מראש. כמעט שאי אפשר למצוא דירות כאלה".

בהתחלה ניסתה הודיה למצוא דירה מרוהטת, אך זה לא עלה בידם – והם נאלצו לשכור דירה ריקה. "אנשים לא מבינים מה זה אומר. יש חברים שהתחילו לקבץ רהיטים מכאן ומשם, אבל הצורך לקבל תרומות וחסדים שם אותך במקום מורכב כל כך. ברגע אחד אתה הופך לנזקק. זה דמעות בלילה. יש לנו הכול, רק שזה נשאר בבית בקריית שמונה. כדי להרגיש בבית, בחרנו להעלות חלק מהריהוט והחפצים על משאית. לא הובלנו את כל הבית, אלא בעיקר ריהוט בסיסי. מיטות וארונות למשל לא יכולנו להעביר. אני שמחה שעשינו את זה, כי זה נותן הרגשה של בית. פתאום החפצים שלנו קצת איתנו". לצד ההתאקלמות, היא מבקשת להבהיר ש"לא עזבנו את העיר, אנחנו מפונים שכרגע נמצאים בדירה זמנית".

אחד האתגרים הגדולים שבני הזוג חיוט מתמודדים איתם, הוא תחזוק העבודה. "אנחנו מתחזקים את העבודה מהרגע הראשון. כשהייתי במלון פתחתי את השנה האקדמית במכללת שאנן. יותר מחודש לימדתי בזום מהמלון. זאת הייתה סיטואציה הזויה. כל הזמן הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שזה אכן מה שקורה איתי כרגע. זה עוד לפני שהייתה מסגרת חינוכית נורמלית לילדים. הייתה רק שמרטפייה כמה שעות ביום. בשאר הזמן הייתי צריכה למצוא מישהו שיהיה איתם. המנקה הייתה נכנסת מאחוריי בזום ומעבירה סמרטוט. מציאות הזויה", היא נזכרת.

על אף ההבנה שהציבור הישראלי צריך להמשיך לחיות את חייו כבשגרה, הודיה מצפה שלצד זאת לא ישכחו לדאוג למפונים. "אני לא רוצה שהמדינה תיעצר, אבל הייתי שמחה שאנשים יבינו ויגלו אמפתיה. זה קצת חסר לי. אנשים חושבים שרק עברנו דירה והכול בסדר. זה ממש קשוח. יש בקרים שאני מתעוררת ותוהה לעצמי 'מה אני עושה פה?'. כשאתה עושה רילוקיישן, אתה בוחר בזה ועושה את הסוויץ' בראש. כאן הלב חצוי. הכול נעשה באילוץ, אתה מוצא את עצמך מתחיל חיים חדשים במקום חדש. גם הילדים עוברים טלטלות, ובאומץ ובגבורה רוכשים חברים חדשים ונכנסים למסגרות. זאת טלטלה גדולה".

"אנחנו סבלניים. אנחנו לא רוצים להפעיל לחץ", היא מבהירה. "אנחנו מוכנים לספוג את הטלטלה הזאת כל עוד נדע שזה למען מטרה ראויה, שהמדינה עושה את מה שהיא צריכה כדי להגן עלינו ומשמרת את המחויבות שלה לאזרחים. אני לא יודעת מה השיקולים שלהם, יכול להיות שהם רוצים לסיים קודם את המערכה בעזה ואז לעבור צפונה. גם תוואי השטח בצפון מורכב יותר. זה שטח הררי, עם הרבה יערות. מזג האוויר החורפי גם הוא פחות מתאים ללחימה. גם כמות החיילים מוגבלת, וצריך לחדש את הכוחות. אולי מחכים לרגע הנכון או לתנאים הנכונים. אני רק יודעת שעם כל האידיאלים וכל הרצון הטוב, לא נוכל לחזור כל עוד האיום הביטחוני לא מוסר".

לדבריה, ההתיישבות בגבול הצפוני צריכה להיות משימה לאומית. "אנחנו צריכים להרגיש שזה משהו שבוער בעצמות של כולם. לא לוותר על חבל הארץ הזה ולתת לו לדשדש. אני לא יודעת מה יהיה עם קריית שמונה, כמה אנשים יחזרו. אף אחד לא יודע לדבר על היום שאחרי, אבל אנחנו רוצים להרגיש שזה אכפת גם למקבלי ההחלטות. ברמה האישית, שאנשים יגלו רגישות ויתפללו יחד איתנו. זה לא צריך להיות רק על הכתפיים שלי כמפונה, אלא כולם צריכים להיות מאחוריי".

שבת עם המשפחה פעם בשבועיים

דודי שיין (51), נשוי לשלומית ואב לחמישה ילדים, מתגורר עם משפחתו במושב שתולה ב־13 השנים האחרונות. "אשתי היא במקור מקריית שמונה, מאז ומתמיד היינו צפוניים", הוא מחייך. בשבעה באוקטובר שהתה המשפחה בקריית שמונה, בבית הוריה של שלומית. "כמו כולם, התבשרנו בבשורות הקשות. אל בית הכנסת הגיעו שמועות. במוצאי החג התמונה כבר הייתה ברורה יותר. חזרנו הביתה לשתולה, אך בתוך שלושה ימים עדכנו אותנו שמדינת ישראל קיבלה החלטה לפנות את היישובים צמודי הגדר, ובהתאם לכך התפנינו".

מבחינתו כתושב שתולה, לא השתנה דבר בין השישה לבין השבעה והשמונה באוקטובר. "תרחיש האימים שהיה ידוע ומוכן בעבור יישובי הצפון צמודי הגדר, ליווה אותנו במהלך השנים. ידענו עליו והכרנו אותנו", הוא מציין.

היישוב שתולה כולו פונה למלון בנוף הגליל, ולשם עברה גם משפחתו עם שאר התושבים. הוא עצמו, מתוקף היותו חבר כיתת הכוננות, נשאר ביישוב. אחרי כמה שבועות, השהייה במלון הייתה קשה מדי למשפחה, והתקבלה החלטה לעבור להתגורר זמנית בקצרין, סמוך לאחותה של שלומית. "אחת לשבועיים אנחנו יוצאים שבת, ואני נוסע אליהם לקצרין", הוא מתאר את שגרת חייו בחודשים האחרונים.

איך התחושה להיות בבית, כשאין אף אחד והיישוב ריק?

"זה אפילו לא מרגיש בבית. זה רק קירות, זה לא הבית. מעולם לא קראתי לאשתי – אשתי, אלא ביתי. הבית שלי הוא היכן שאשתי והילדים נמצאים. הילדים הקטנים כבר נכנסו למוסדות החינוך בקצרין והשתלבו בבית הספר המקומי, בן נוסף נוסע כל יום לבית הספר שלו בעכו. זה לא פשוט".

שיין הוא עצמאי שמחזיק עסק של ציוד לגינון. מובן שמתחילת המלחמה הוא לא עובד. "מכיוון שאני בכיתת הכוננות, למעשה אני מגויס בצו שמונה. המדינה משלמת את ימי המילואים, ויש גם פיצוי על אובדן ההכנסה מהעסק. אומנם יש המון הוצאות, אבל זה בסדר, אני לא מצפה שהדברים יהיו טובים ונחמדים. אנחנו במלחמה, וכל אחד צריך קצת להקריב. זה סביר לחלוטין להרגיש קצת לא נוח.

"אנחנו מגבים את הממשלה, ונחזיק מעמד כמה שנוכל וכמה שיידרש", מצהיר שיין, "המצב הוא לא סטטי, יום יום יש ירי של טילים ופצצות מרגמה, וכמובן תגובה יום־יומית של צה"ל. כך שיש לחימה, אומנם לא עצימה לגמרי – אבל יש מאבק. אנחנו משלמים את המחיר של לחיות במדינה מוקפת באויבים שמנסים לפגוע בנו. קטונתי מלהציע מה צריך לעשות. אני יודע בוודאות שמדינת ישראל עושה כמה שהיא יכולה כדי להחזיר את הביטחון לתושבים בצפון ובדרום. יש לי ביטחון מלא שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו. המציאות היא שחיזבאללה לא הולך לשום מקום, וגם אם ילך – הוא ינסה לחזור. בדיוק כמו שני מיליון העזתים. זה מחיר שאנשים צריכים להיות מודעים אליו מעצם החיים כאן במדינת ישראל".

טרי אקריש (43), נשואה לאבי ואם לארבעה ילדים, היא דור חמישי במטולה, נצר למייסדי המושבה. בעשרים השנים האחרונות היא מנהלת מתחם צימרים בשם 'אחוזה במטולה'. נוסף על כך היא מחנכת בבית ספר יסודי בקריית שמונה. בשמחת תורה האחרון הייתה אקריש באירוע שיא של אורחים שחגגו שמחת תורה בצימרים, משפחה וחברים שהגיעו להתארח וקישוטי סוכה מתנופפים באוויר. "התעוררנו לבוקר הזוי עם תמונות מחרידות בתקשורת של מה שקורה בדרום, ואז קיבלנו הודעות מראש המועצה שבשל המצב הביטחוני - הצבא משתלט על הגזרה. חיילים התחילו להיכנס לתוך הבתים, חלקם חיפשו מרחב מוגן. זה האות שקיבלנו כדי להתרחק מהמקום", היא משחזרת.

אף שבפועל בצפון עדיין לא קרה דבר.

"אנחנו משקיפים כל הזמן לכיוון לבנון, רואים את הדגלים הצהובים ואת האופנועים והרכבים הלבנים של האו"ם. ראינו איזושהי התרחשות, אבל לא ידענו בדיוק מהי. לא היו אזעקות, אבל גם בזמנים אחרים אין אזעקות, כי הכול אצלנו בטווח אפס. הבנו שבדרום זה כבר התפרץ, ושחיזבאללה יכול בכל רגע להצטרף לחגיגה. אנחנו יודעים שזה חלק מהסצנריו שהם תכננו. מנהרות כבר חווינו, וגם ניסיונות חדירה כבר היו בעבר. ראיתי את התמונות של מחבלים פורצים לישראל, והבנו שזה יכול לקרות גם אצלנו. פה זה אפילו קל יותר. בחיים לא הייתה אווירה כזו".

ההנחיה החד־משמעית שקיבלו תושבי מטולה הייתה לפנות את המקום. בשעות אחר הצהריים התפנתה משפחת אקריש לווילת אירוח בתשלום, ומשם המשיכו לבית הסבתא שמתגוררת בעפולה. אחרי עשרה ימים עודכנו שיוכלו להצטרף לפינוי המסודר של המדינה בבתי מלון בטבריה. "דאגו לנו למערך שלם, כולל בתי ספר והסעות לילדים. כקהילה, מנסים לשמור עלינו יחד. עושים לנו פעילויות הפוגה מפעם לפעם, אבל זו לא מציאות שנוכל להתרגל אליה".

בשל הקרבה היחסית של טבריה לקריית שמונה, התעסוקה המשפחתית של משפחת אקריש נפגעה פחות באופן יחסי. "בעלי נוסע מדי יום לעסק שלו בכרמיאל. בגלל זה אנחנו נשארים בבית המלון ולא עוברים לדירה, כדי שהילדים לא יישארו לבד כשאנחנו בעבודה". היא עצמה, כעובדת של משרד החינוך, שובצה בתור מחנכת כיתה ב' בכיתת ילדי המפונים שהוקמה למענם בבית ספר בטבריה. "זה מאתגר מאוד, ילדים בכיתה ב' שנאלצים להיכנס לבית ספר חדש בעיר זרה. אני לא נותנת שיעורי בית, אלא שיעורי חדר", היא מציינת באירוניה.

את ההצלחה לשמור על החוסן הזוגי והמשפחתי היא זוקפת בעיקר לזכות הקהילה והחברים, אך לא ברור כמה זמן הקהילה תחזיק מעמד בתנאים כאלה. "בזכותם אנחנו מחזיקים מעמד, אף שהרבה משפחות כבר מדברות על השלב הבא - איפה לגור, מתי לחזור, אם לחזור", מתארת טרי בכאב. "שאלות שכולנו מתחבטים בהן כל הזמן. מפחיד מאוד לחשוב על חזרה כפי שהמצב נראה היום. אלא אם תהיה כניסה רצינית ומשמעותית של צה"ל ללבנון, שבוודאות נראה בעיניים שהשטח נקי, שלא יושבים להסתכל עלינו, לצעוק אלינו במגפון או ליידות אבנים לעבר שטחי החקלאים. אסור שהם יחיו שם צמוד אלינו".

"לאף אחד אין תשובות"

משפחתה של אקריש מחזיקה במשק חקלאי של עצי פרי נשירים - תפוחים, אפרסקים, נקטרינות ושזיפים. "מאז תחילת המלחמה, החקלאים לא יכולים לעבד את אדמתם. לחקלאי מטולה יש מאות דונמים של עצי פרי צמודי גדר, נטושים, ללא צפי לעתיד. כנראה יהיה מחסור בפרי ויבול גם בשנים הבאות בעקבות המצב. המצב עגום. מצד שני, דודה שלי נשארה בבית שלה במושבה, יש לה בן שמשרת בכיתת הכוננות. היא עוזרת לחיילים ושומרת על הנחלה. צריך להבין, זה מפעל חיים של אנשים שהקיזו דם על המקום, זו אדמתם. קשה לה מאוד להתנתק. אני יכולה להבין אותה".

ראש מועצת מטולה מעדכן את התושבים מעת לעת ואף עורך שיחות אישיות עם תושבים, אך זה לא מרגיע אותם. "לפני כמה ימים הוא עדכן שבית הוריי נפגע מרסיסים לאחר שטיל פגע בבית סמוך. גם השר בני גנץ הגיע לשוחח עם הוותיקים. לאף אחד אין תשובות. לממשלה אין תוכניות. אף אחד לא יודע לומר כמה זמן זה ייקח, או מה יגרום לנו לחזור. תחושת הביטחון לא רלוונטית. אנחנו צריכים ביטחון ודאי – שהכוחות שלנו יהיו בפנים", היא קובעת.

לשיטתה, אם החיילים לא ייכנסו ללבנון – לא יהיה שקט אמיתי. "היינו בסיפור הזה, לפני שסגרו את הגדר הטובה. מאז אנחנו, תושבי הגדר, משמשים הגנה למדינה. לא עוד! הצבא צריך להיכנס ללבנון, צריך ליצור שטח חיץ מפורז שלא עוברים אותו. כל מי שיעבור אותו – לא יישאר חי. עדיין יש להם וילות צמודות גדר שמוארות וחוגגות, כשאנחנו צריכים לנדוד כפליטים ברחבי הארץ. ברור לנו שזה לא יכול להימשך. כמו שבעזה הרסו את השכונות הקרובות לעוטף, ככה צריך לעשות בלבנון. לא יכול להיות שנחזור לגור בבתים ויתצפתו עלינו כשאנחנו יוצאים לתלות כביסה. זאת לא מציאות הגיונית. לצערנו, למדנו את הלקח.

"אנחנו עדיין באותה תחושה שזה יכול לקרות. כמו שזה קרה בדרום – זה יכול לקרות אצלנו. התחושה המתסכלת ביותר היא שעדיין לא קורה שום דבר. אנחנו עדיין במדיניות הכלה, מתגוננים ולא יוזמים כלום. מחכים שיקרה משהו. פינינו את הבית כדי שיילחמו, יתקפו ויגיבו בהתאם. בינתיים זה לא קורה", היא משתפת בחוסר האונים. "הממשלה צריכה להתעורר ולהבין שאנחנו נותנים את הרוח הגבית לצבא, אך לצערנו מרגישים שלא נותנים לו לעבוד. מי שמנהל את הממשלה צריך לצאת מהבועה שהוא חי בה כבר כמה שנים ולהתעורר".

***