בכניסה לקניון עצר אותי בחור נמרץ מדי עם חיוך שלא מבשר טובות. "היי גבר", הוא אמר, "כבר קנית מתנה ליום האהבה?"
סימנתי לו עם היד שאני ממהר, אין לי כסף ואני לא מדבר עברית. הוא לא התרשם. "שתי דקות בחנות שלנו, ואתה יוצא מפה עם מתנה מהממת לוולנטיין", הוא הבטיח.
"למה שאני אקנה מתנה לפינחס?" שאלתי.
"איזה פינחס?"
"ולרשטיין".
"מי זה?"
"מנכ"ל מועצת יש"ע. לשעבר. זאת אומרת הוא חי וקיים, עד מאה ועשרים, אבל כבר מזמן לא במועצת יש"ע. שגם היא בעצם לא כל כך יש"ע אלא רק יו"ש, אבל אם יקרה נס ובעקבות המלחמה נחזור להתיישב בחבל עזה במהרה בימינו, אז..."
הוא הבין שיש לו עסק עם חכמולוג, מה שרק החמיר את המצב כי עכשיו הוא לקח אותי כפרויקט. "חבר", הוא אמר, "אתה חופר".
"וגם ממהר", אמרתי וניסיתי לעקוף אותו, אבל הוא חסם אותי בעודי באיבי.
"סבונים אכילים בצורת לב", הוא אמר.
"הא?"
"המתנה המושלמת לאהובתך ליום האהבה. לארוז לך?"
"למה?"
"איך תיקח את הסבון בלי מארז?"
"למה שאני אקנה ממך סבון?"
"כדי שהיא תדע שאתה אוהב אותה".
"היא יודעת".
"מה דעתך על נרות ריחניים עם חיבור ג'י-פי-אס ובלוטות' מובנה?"
"מה... מה?!"
"אפשר גם להדפיס תמונה של שניכם על כרית, בצורת לב כמובן. זה משתלב מצוין עם הנרות והסבון".
"היא נאלצת לראות אותי כל יום בשידור חי, למה שהיא גם תרצה למרוח את הפרצוף שלי על כרית?"
"זה מה שאישה בדרך כלל עושה כשהגבר שלה שוכח להביא לה מתנה לוולנטיין דיי".
לא מתנצר על זה
זה כבר ממש עצבן אותי. בא איזה וינשטיין אחד אלמוני, ואז אחרי מאתיים אלף שנה מישהו מחליט לאמץ את הדמות המעומעמת שלו כדי לשכנע את כל הגברים בעולם שהם חייבים להוציא כסף על שטויות, אחרת אשתם תטיל עליהם כרית, תתלה אותם על קיר או תצלה אותם על כירה. קחו למשל את יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, זאת אומרת לא הוא לשעבר אלא הממשלה, הוא דווקא העיד בעל כורחו בשבוע שעבר במשפט נתניהו ואמר על הפרקליטות דברים לא כל כך מחמיאים. אז מה, עכשיו יקבעו יום וינשטיין וכולנו נצטרך לכרוע ברך בפני ליאת בן ארי ולקנות לה מתנות? בעצם תשכחו מה שאמרתי, מישהו עוד עלול לקחת את הרעיון הזה ברצינות.
"סט חלוקים לאמבטיה במרקם חלוקי נחל", הציע וינשטיין. לא וינשטיין, פרנקנשטיין. זאת אומרת הנודניק עם החיוך.
"למה חלוק?"
"חייבים חלוק לחג האהבה".
"אני חלוק עליך".
"אז נישאר חלוקים", הוא אמר, "מה דעתך על מארז רב-תכליתי של קוקטייל רומנטי ולק ג'ל בניחוח ארומטי?"
"תקשיב", נשמתי בכבדות, "אני לא אקנה שום דבר בגלל איזה נזיר נוצרי, ולא אכפת לי מי הוא היה ומי המנוול שהצליח להפוך את זה לעסק".
"איך אתה מדבר", הוא נחרד, "ולנטינו היה סמל האהבה!"
"אהבת הממון, אתה מתכוון".
"אתה שונא אותו בגלל שהוא היה נוצרי?"
"אני לא שונא אותו, אבל אתה יודע מה? כן. זה חג נוצרי, אני לא חוגג אותו ואין לי שום כוונה להתנצר. זאת אומרת להתנצל".
"ועל זה שלא הבאת לאשתך מתנה בט"ו באב?"
"גם לא. מאיפה אתה יודע שלא קניתי כלום בט"ו באב?"
"אני מכיר טיפוסים אידיאליסטיים כמוך. אתה יודע איך אומרים אידיאליסט בעברית?"
"נו?"
"קמצן".
הגלובליזציה של ציר הרשע
"אני לא קמצן", מחיתי, "אני פשוט לא מוכן להוציא כסף מיותר".
"אהבה היא דבר מיותר בעיניך?"
"אצלי כל יום הוא יום אהבה".
"כל הקמצנים אומרים את זה. אז מה לגבי בושם יוקרתי בניחוח שוקולד?"
"לא".
"שוקולד מעולה בניחוח בושם?"
"שמע..."
"ערכת יצירה מודולרית? תליון ממיס לבבות? מנורת לילה עם חריטה אישית זוהרת בחושך?"
"גם אם אני אקנה בושם מודולרי או מנורת חארטה", אמרתי, "אתה יכול להיות בטוח שזה לא יהיה לרגל שום אירוע נוצרי".
"למה?"
"כי אנחנו יהודים, זה למה! בדיוק כמו שאני לא מציב עץ אשוח בכריסטמס, לא מתחפש בליל כל הקדושים ולא קונה שום דבר במבצעים של חג ההודיה לרגל נובמבר!"
הדוגמה האחרונה הייתה קצת מיותרת. הוא ידע, אין ספק. הוא ידע שאפילו קמצן כרוני כמוני קונה במבצעים הנכלוליים האלה של יום הרווקים הסינים או יום הקניינים הציניים. זה הכול עניין של כסף, אך ורק כסף. מישהו הרי צריך להניע את כלכלת העולם החופשי ולפרנס את ציר הרשע שמציף את העולם בנשק, רחפנים מתפוצצים ומארזי שי מפונפנים עם פצפצים.
"ולנטיין דיי הוא לא חג נוצרי", אחז פרנקנשטיין בידי ומנע ממני לברוח, "זה חג עולמי שמסמל אהבה, אחדות ופחד מאשתך. תהיה גלובלי, אל תהיה פרובינציאלי".
"אני פרובינציאלי?" נעלבתי, "אתה משכנע אותי לחגוג חג של גויים – ואני פרובינציאלי?!"
"כן", הוא לטש עיניים אל הארנק שלי, "אתה אדם מיושן שמסרב לצעוד עם הזמן. תסתכל סביבך – כולם מתלבשים כמו כל העולם, שומעים מוזיקה שפופולרית בכל העולם, אוכלים ג'אנק פוד כמו בכל העולם, חרדים מדירוג האשראי כמו בכל העולם, וקונים מתנות לוולנטיין דיי בקניונים שנראים בדיוק כמו כל הקניונים בכל העולם. רק אתה חייב להיות שונה מכל העולם?"
נשאתי עיניי אל ההרים כדי לראות מאין יבוא עזרי. אבל בתוך הקניון לא היו הרים, רק גברים נואשים שהתרוצצו לחפש מתנות לחג הגלובלי בחנויות עם שמות גלובליים באנגלית גלובלית, יואו, כדי שאף אחד לא יטעה לחשוב שאנחנו לא חלק מהגלובליזציה העולמית. וכל הזמן הזה פרנקנשטיין הצעיר החזיק אותי ליד הכניסה לקניון, כדי לשכנע אותי להפסיק להיות חשוך ולהתחיל לראות את האור. רק אז עלה בדעתי שבעצם כניסה וכנסייה הן מילים נורא דומות.
"נו", אמר הנבלנטיין, "מה אתה קונה?"
"שום דבר", חשקתי את שפתיי, "גם ככה כל מה שאני קונה אשתי תמיד הולכת להחליף".
"מצוין", אורו עיניו, "יש לנו קולקציה מהממת של פתקי החלפה עם לבבות ריחניים!"
בתנופה פתאומית משכתי ממנו את היד וברחתי. עם כל הכבוד, אני לא צריך לקנות שטויות כדי שאשתי תדע שאני אוהב אותה. אמרתי לה את זה פעם אחת לפני החתונה, אין סיבה שהיא תחשוב שמשהו השתנה כל עוד אני לא מעדכן אחרת.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***