כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו ומבוגרת אחת או שתיים שתשגחנה עליו בזמן שהמבוגר שמאמין בו הולך לעבודה או ישן שנת בוקר אימתנית. בקיצור - יותר משהילד צריך מסגרת, ההורה צריך לשלוח אותו לאנשהו כדי לנשום.
אז אתם מתארים לעצמכם את האימה שאחזתני כשהתבשרתי ביום ראשון ש"מחר אין מסגרת" לקטן בן השנתיים. מדוע לא הייתה מסגרת? אל לנו לדרוש במופלא מאיתנו. איך יצא שאין לו מסגרת בדיוק ביום שבו אשתי עובדת ואני אמור לנוח בבית? עוד קושיה מוצלחת. ואומנם מקובלנו ששאלה טובה היא חצי תשובה, אבל במקרה דנן השאלה הטובה לא עלתה לסך עשירית תשובה.
"אין ברירה, תצטרכי לקחת חופש מהעבודה", עדכנתי את אשתי.
"אבל אתה בבית מחר, אתה תהיה איתו", היא החזירה.
"אני לא מכיר אותו", הסברתי לה, "אני בטוח שהוא קסם של ילד אבל לא שייך להשאיר אותי איתו, אני מתמחה בילדים מעל גיל חמש".
"וואללה. אז איך קוראים לחברה הכי טובה של אחינועם?"
היא ניסתה לחשוף את הבלוף שלי, אבל סחבק לא פראייר.
"לחברה הכי טובה של אחינועם קוראים אמא", עניתי נטול ציניות תוך שאני מפריח לבבות לכיוונה של אשתי.
הלבבות החמיצו את מטרתם ואני מצאתי את עצמי בבוקר יום שני לבד בבית עם ילד שאני לחלוטין לא סגור עליו, כפי שכבר הבנתם מתקרית הבלוטימיין המפורסמת.
אשתי תדרכה אותי שכל מה שעליי לעשות זה לסחוב אותו עד השנ"צ וכשהוא יקום היא כבר תהיה בבית. אז אזרתי כסוג של גבר חלציי ויצאתי לדרך.
באופן טבעי החלטתי שנכון יהיה להתחיל במשחק היכרות. התיישבתי כשהילד מולי והסברתי לו את הקונספט.
"כל אחד יגיד את השם שלו ושם של חיה שמתחילה באות הראשונה של השם שלו. אני יאיר, יגואר".
"גלעד", הוא התחיל טוב, "מווווווווו".
מאכזב מאוד. אלא אם כן לפרה המדוברת קוראים גאולה כמובן, מה שלא סביר.
השלב הבא בסדר היום שבניתי לעצמי היה לימוד משותף, וברוח ה"מווווו" בחרתי ללמוד איתו את סוגיית המחליף פרה בחמור, בחינת חנוך לנער על פי דרכו. הרי הילד בעניין של בהמות.
הילד היה נראה מרוכז, אבל כשבחנתי אותו על המשנה המדוברת נוכחתי לדעת שהוא לא הבין דבר וחצי דבר. אבל אני בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה: החברותא הכושלת הזאת לקחה כמה שלקחה וכעת ניתן יהיה להשכיב את הילד לשנת צהריים ושלום על ישראל.
מבט חטוף בשעון הראה שהשעה תשע וחמש דקות.
לא אמרתי נואש. הרי בידוע שאין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, ובאמת לפי חלק מהשיטות גינת המשחקים היא מאחד עשר הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. בקיצור, לקחתי אותו לגינה לשרוף שעתיים.
התארגנו ליציאה והילד הבהיר לי שהוא לא מעוניין בעגלה. ובצדק, הוא כבר הולך יפה לבד. אלא מה, אחרי כברת דרך של עשרה צעדים הוא החליט שדי לו בשכר הפסיעות המזערי הזה, ומכאן ואילך אני צריך לשאת אותו על כפיים כנשוא האומן את היונק כפשוטו. רוצה לומר, הילד רוצה להגיע לגינה, אבל רק במחיר נזק לעמוד השדרה של אבא.
הגעתי לגינה כשגבי רצוץ ומיד כשנחו עיניו של הילד על המתקנים הוא הודיע לי חגיגית שהוא עשה גדוילים. ואני משתמש במילה גדוילים כדי לשמור על קדושת הגיליון, הילד עצמו דיבר בלשון בני אדם.
אבל סחבק לא טיפש, הייתי ערוך לכל תרחיש והבאתי איתי מגבונים וחיתול.
בעגלה. שנשארה בבית.
אז התחלנו לעשות את דרכנו חזרה הביתה, אלא שאז הילד ביקש שוב שאחזיק אותו, הפעם על הכתפיים. לא פחות. ואני לא צריך לספר לכם שחיתול מלא על הכתפיים זו רולטת האבהות האולטימטיבית. משחק על כל הקופה.
דקות מאוחר יותר הגעתי הביתה כשעורפי יבש ונקי ואני ערוך לברכת הגומל בשבת שלא לומר קידושא רבא לרגל הנס.
החלפתי את החיתול ואמרתי לעצמי שהכול לטובה, עכשיו יהיה אפשר כבר לדלג על הגינה ולגשת ישר לשנ"צ. מבט נוסף בשעון לימד שהשעה תשע ושתים עשרה דקות. שמש בגבעון דום קטן עלינו.
חזרנו לגינה, הילד סוף סוף התחיל לשחק. הוא טיפס על הסולם והתגלש במגלשה הגדולה ישר לתוך שלולית מים שחיכתה לו בקצה המגלשה זכר לגשם האחרון. הוא ניגש אליי מהדס כפינגווין ומצביע על מכנסיו הספוגים במים.
חוזרים הביתה בפעם השנייה. "על הכתפיים!" הוא ביקש בלי בושה, אבל הפעם אמרתי שיש גבול. הברק לא מכה פעמיים.
חזרנו הביתה, שוב החלפנו חיתול פלוס מכנס. כעת אפשר יהיה בוודאי להכניס את הילד לשנ"צ, חשבתי. השעה הייתה תשע עשרים ושלוש.
כמזור אחרון ניסיתי להושיב אותו מול המחשב אבל הילד הזה, מתברר, בוחר סרטוני יוטיוב בשיטת האלימינציה. אני צריך להציע לו את כל הסרטונים הקיימים ברשת עד שנשאר רק סרטון אחד, שגם אותו הוא כנראה לא ירצה לראות. בסוף נחתנו על השיר "המפטי דמפטי", סיפורה של ביצה שישבה על חומה, נפלה ממנה, וכל עבדי המלך והאחשדרפנים והפחות לא מצליחים להרכיב אותה שנית.
למה כולם כל כך לחוצים להרכיב מחדש ביצה יומרנית רק השד יודע, כנראה המדיניות בממלכה הספציפית הזאת נסובה בעיקר סביב העיקרון של בל תשחית.
הבן שלי מיצה את היוטיוב אחרי דקה וארבעים שניות, ללמדכם שדור האינסטנט אין לו סבלנות אפילו לשבת לראות 50 דקות לולי כמו הילדים של פעם.
השעה הייתה רבע לעשר ואני לא ראיתי את השנ"צ באופק. הוצאתי לילד מגנטים ואמרתי לו שיתחיל לבנות את בית המקדש השלישי בזמן שאבא עוצם עיניים לדקה.
כשהתעוררתי השעה הייתה אחת וחצי ובית המקדש השלישי כבר היה בנוי לתלפיות. הבן שלי היה עסוק עד צוואר באפייה דמיונית במטבח הצעצוע שלו.
דקות לאחר מכן אשתי נכנסה בדלת.
"אני רואה שהוא כבר ער", היא אמרה, "ישנת טוב, חמודי?"
אני הסתכלתי על הילד, הוא הסתכל עליי.
"הוא ישן כמו פרה. נכון גלעדי?" קרצתי לו.
"מוווווווו", הוא אמר.
תותח.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***