שלי ושלכם – שלה

הקריאה "הנני" מופיעה לראשונה בפרשת העקדה. הקב"ה קורא פעמיים לאברהם: "אברהם, אברהם", ורבי אליעזר בן יעקב מסביר: "לו ולדורות – אין דור שאין בו כאברהם".

זכינו לראות בעינינו ממש כעין בבואתם של אברהם ושרה לדורנו – "אשרי עין ראתה אלה".

לימדנו מורנו ורבנו סבא הרב דרוקמן, שמתוך התבוננות במעשיהם של האבות והאימהות הקדושים, מתעלים גם הבנים, לומדים להכיר את הכוחות האדירים הטמונים בהם וכיצד עליהם לפעול. מעשי האבות והאימהות הם תמרור המורה לנו את הדרך שנלך בה.

נוסף על כך לימדנו מורנו ורבנו סבא כי ישנו חול וישנו קודש, אולם ישנה מדרגה שבה הקודש והחול מתאחדים ופועלים יחד בהרמוניה להופעת שם ה' בעולם – קודש קודשים.

סבא וסבתא היו בעצמם קודש קודשים והתוו לכולנו דרך חיים של קודש קודשים – "בכל דרכיך דעהו". הם זכו להיות גדולים החולמים חלומות, ובעמל ואמונה הופכים אותם למציאות, להיות בפועל וי"ו החיבור של קודש וחול, תורה ועבודה, שמיים וארץ, כלל ופרט, ביטחון והשתדלות, גודל ופשטות, אמת ושלום, מציאות וחלום – סולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה.

מגדלור לכולנו

דמותה הפלאית של סבתא, דמות מופת נשית, הייתה מגדלור לכולנו, והיו שזורים בה מאפיינים של אישה ציונית דתית בארץ ישראל בדור גאולה נפלא זה. סבתא פעלה בהרמוניה מופלאה ומדויקת עם החיים, מתוך מסירות עצומה לעם, לתורה ולארץ, ומתוך השתדלות לפעול ולהוסיף טוב היכן שרק אפשר, בשקט ובענווה, על פי סדרי עדיפויות ברורים והבחנה בין עיקר לטפל – מה חשוב, ובמה כדאי להשקיע את האנרגיה בחומר וברוח.

אשמח להאיר נקודות קטנות, טיפות קטנות בים של טוב וחסד.

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א) – אומר רש"י: "כולם שווים לטובה". בשוויון נפש ובנחת רוח ראתה סבתא את המציאות בעין טובה. גם מה שלכאורה לא נראה טוב בעין האנושית, בהווה, קיבלה אותו סבתא בקבלה גמורה, מתוך אמונה ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד". באחת הנסיעות המשותפות שלנו התנצלתי בפניה על שהייתי צריכה לחנות קרוב יותר למקום שאליו נסענו, וסבתא אמרה לי: "הייתי צריכה? והרי זה כבר היה!". ובהזמנות אחרת אמרה לנו: "אל תצטערו. זה כבר קרה. אפשר להתחיל מהתחלה". ובכך לימדתנו שלא לבכות בכייה של חינם, לקבל את המציאות כפי שהיא, ולהשתדל לפעול בנתונים הקיימים בדרך הטובה ביותר שבכוחנו להוספת אור וטוב.

כששאלנו פעם את סבתא מה נתן לה כוח להתמודד עם אתגרים בחיים, היא ענתה: "לא יודעת על מה מדובר. כל אחד יש לו אתגרים. אם אתה רואה זאת כאתגר, זה מעיק עליך, אבל אם אתה רואה את זה כחלק מהחיים, זה לא אתגר". סבתא חיה את החיים בהרמוניה, בזרימה עם המציאות, לא מתוך כניעה וחלישות דעת, אלא מתוך התייצבות מלאה וקבלה מוחלטת של דבר ה'. לעשות את הטוב ביותר שאפשר במציאות שלפניה.

אצל סבתא היו הדברים פשוטים ובהירים. סבתא לא העירה ולא נאמה נאומים על מה צריך או נכון לעשות, אלא בשקט בשקט, בדוגמה אישית, פשוט עשתה, וממילא כל מי שהיה בסביבתה רצה להידבק גם הוא בטוב הזה. מאותו מקום מאפשר ומאותה עמדה נפשית שאיננה תופסת מעצמה ספגנו ולמדנו מדרכיה הטובות לעשות הטוב והישר, לעשות כל שביכולתנו להוספת טוב, לפעול עד היכן שידנו מגעת, ועל היתר להתפלל לה' לסייעתא דשמיא לחסד ולרחמים.

סביב הסכמי אוסלו חיפשה סבתא כיצד תוכל להוסיף על עשייתה למען עם ישראל וארץ ישראל, והחלה לצום בכל שני וחמישי שיתבטלו צרות מישראל. סבתא גילתה בחייה את האידיאלים הגדולים במעשים קטנים וגדולים גם יחד, מתוך הבנה שלכל מעשה של אדם ישנה משמעות עצומה, ועל כל אחד ואחת מישראל מוטלת אחריות אדירה.

מסירות הנפש של סבתא על תפילה ותורה היו בלתי רגילות – סבתא, כמו הנשמה, הייתה תמיד מתפללת ומתרפקת על דודהּ. סבתא הקפידה על שלוש תפילות ביום מגיל צעיר, עוד בטרם הגיעה לגיל מצוות, וממש עד ימיה האחרונים מלמל פיה תפילות. במפגש של אברכיות הישיבה שאלנו אותה אם לא קשה להתפלל ולהתכוון בכל שלוש התפילות בכל יום. וסבתא, בענוותנותה הידועה, אמרה שבאמת לא תמיד היא מרגישה שהצליחה ממש לכוון בתפילה, אולם, הוסיפה בשלוות נפש, אם לא הפעם, אז בפעם הבאה, ולא כדאי לפספס תפילה משמעותית שוודאי עוד תגיע רק מפני שיש פעמים שמצליחים פחות לכוון.

לא להיות גפרור אלא נר

סבתא פעלה רבות בנושא לימוד התורה. היא הובילה לפתיחת שיעור הנשים אצל הרצי"ה קוק, למדה דף יומי בצנעה, ובכל הזדמנות שמחה לשמוע מכל אדם חידושי תורה. בהושענא רבה האחרון, ממש ערב יום הולדתה התשעים, ישנה סבתא אצלנו בלוד, ובאמצע הלילה התעוררה. אמרתי לה שהושענא רבה עכשיו ואלקנה מסתובב להעביר שיעורים כל הלילה, וסבתא שאלה בפשטות: "אם כולם לומדים תורה, איך זה שאנחנו ישנות?!". וכך, בערב יום הולדתה התשעים, קמנו בסביבות השעה שלוש בלילה מן המיטה ולמדנו יחד עד הבוקר. בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

סבתא האמינה באדם – בכל אדם ובכל האדם. היא הייתה רופאה מסורה לחולים ולשבורי לב ומחבשת לעצבותם. לרוב ידענו שלא לשאול שאלות על חברותיה של סבתא, על האורחים שהיו מגיעים לביתה, אולם פעם שאלנו מי היא אחת הנשים שגרה בבית תקופה ארוכה, ולפתע אורו פניה של סבתא. היא החלה לתאר כמה היא אישה אצילית ומשכילה וכן הלאה. סבתא לא הסתכלה על האנשים שסייעה להם ממקום של רחמים או עליונות, אלא מתוך אמון מוחלט בצלם א־לוהים, בטוב שבכל אדם וביכולת לתקן. לא פעם אמרה שזו לא חוכמה לארח את מי שקל וכיף לנו לארח, אלא להתאמץ בהכנסת אורחים בפרט, ובאהבת ישראל בכלל.

בהקשר זה, אחד השיעורים הגדולים שאפשר ללמוד מסבא וסבתא, שהם היו מלווים אנשים במשך שנים – בהתמדה ובערבות גמורה. כל סיפור שהגיע לפתחם הפך לחלק מסיפור חייהם שלהם. הם התמידו ללוות את מי שהיה זקוק לעזרה גם לאורך זמן. סבתא ליוותה נשים במשך שנים. היא הייתה נוסעת לסייע לנשים שונות אחת לשבוע, על אף סדר יומה העמוס וגדוש המשימות. כשהפנתה זוג לטיפול, התקשרה לאחר זמן לברר מה התקדם ומה עוד אפשר לעשות. לפני קצת יותר משנה שיתף אחד מבוגרי הישיבה את סבתא בדברים שעשה וסיפר לה על אנשים שעזר להם מכוח בית המדרש הזה. סבתא שאלה אותו מה עם הדברים האלו היום. הבוגר ענה כי הוא איננו יודע כיצד הדברים הוסיפו להתגלגל, הוא היה בבחינת גפרור שהצית את האש. סבתא אמרה לו: "אולי לא צריך להיות גפרור, אלא נר?", באהבה ובהתמדה להאיר באור, "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".

המילים של סבתא אומנם היו מדודות בכמותן, אך עצומות בעומקן. משפטים קצרים ומדויקים שהיו בבחינת שיעורים שלמים. חוכמת חיים, חוכמת נשים שבנתה ביתה ואת בית ישראל כולו.

שנזכה כולנו להוסיף להאיר את "נרות האוהל", לחיות חיים מאירים לרבים. לחבר קודש וחול, להפוך למקדש מעט, לעשות כל שביכולתנו להוסיף טוב וקדושה, להאמין בכוחם של מעטים לחולל מהפכה. ובעזרת ה' – "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", בתפילה לגאולה שלמה.

"שלי ושלכם – שלה!".

הכותבת נשואה לנכד הרבנית ד"ר שרה דרוקמן ז"ל

***