בשבוע שעבר התבשרנו, לדאבון לב, על פטירתו של הרב זאב נוימן זצ"ל בגיל 69 לאחר התמודדות עם מחלה קשה במהלך החודשים האחרונים.
הרב נוימן, תלמיד חכם ומחנך, מבכירי עורכי כתבי הראי"ה ובנו הרצי"ה בדורנו, עוסק שנים רבות בהוצאת כתביהם וההדרתם, בדקדוק מופלא ובסבלנות אין קץ.
לפני חודשים מספר, סביב אירועי ציון 50 שנה למלחמת יום־הכיפורים, שלח לי הרב זאב בווטסאפ, קישור יוטיוב לריאיון שנערך איתו על חלקו במלחמה ההיא, שבה שימש חובש פלוגתי בגדוד החרמ"ש 79 ("סופה"), חטיבה 14. הריאיון שאורכו למעלה משלוש שעות(!), נותר אצלי ברשימת הדברים שעליי להשלים בהקדם, אך מאז הזמן חלף עבר ומלחמה חדשה התרגשה עלינו.
את הבשורה על פטירתו קיבלתי בהפתעה ובתדהמה, ומייד למוחרת, כמו מתוך רצון לשמוע שוב את קולו הנעים ולחוש את הארת פניו המיוחדת, האזנתי לריאיון המאלף הזה, שבו נחשפו בפניי צדדים מקורות חייו ומאישיותו של הרב זאב, שבחר בצניעותו הרבה להצניע ולהסתיר. בימים הללו, ימים גדולים של מלחמה קשה, מקבלים דבריו משנה תוקף ומעניקים לנו נקודת מבט עמוקה ובעלת משמעות, של מי שבעצמו לחם בעוז רוח, ניצל פעמים רבות ממוות, והציל חיים רבים.
הריאיון, שנערך ביוזמת דוד אריאב, אחד מן הלוחמים במלחמה ההיא, זמין ביוטיוב לציבור הרחב והוא בבחינת מפעל הנצחה אישי חשוב ובעל משמעות, המבקש לבחון את המלחמה מזווית עיני הלוחמים. לקראת סיום הריאיון, ביקש המראיין לקבל את נקודת מבטו של חייל דתי ולשמוע על הדרך שבה התבטאה אמונתו בשדה הקרב. כדאי להקשיב לדברי הרב זאב, שהיה אז בסך הכול בן 19.
קטונתי מכל החסדים
מראיין: אני רוצה להבין את החיבור בין הצד האמוני שלך לסיטואציות של מלחמה. זאת אומרת, איך זה הלך ביחד. אתה נמצא במצבים קשים. או אתה פיזית – מטפל באנשים – איך הקשר בין הצד האמוני לבין אותה הפעילות של להציל את עצמך, להציל אחרים?
הרב זאב: יש אצלנו מושג של עול מלכות שמיים ועול מצוות. עול מלכות שמיים נקרא לזה האמונה. עול מצוות, זה התפקוד.
מראיין: השאלה היא אם יש לך זמן תוך כדי קרבות, תוך כדי מצבים קשים, עוד יושב לך עול מצוות... ועול תפקוד אמוני, יש מקום לזה?
הרב זאב: השאלה לפי דעתי זה ברגעים שבין תפקוד לתפקוד. זאת אומרת בזמן שיש פעילות, אתה צריך להיות החובש הכי טוב שיש, נקודה. למלא את תפקידך באופן מרבי. כשיש זמן פנוי, אז השאלה היא מה המחשבות שלך. אני הייתי צעיר בן 19. לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום... מבחינת מצוות, חיפשתי. אני במוצאי שבת, מוצאי יום כיפור לא עשיתי הבדלה. רק אחר כך, כשאני מנתח, נכנסתי לשוונג הזה של הטיפול בגדוד 9, ברח בכלל מהראש שצריך לעשות הבדלה.
מראיין: מה אתה מייחס בזמן מלחמה, אפילו כשיש לך זמן פנוי, למצווה בין אדם למקום שפספסת? לה אתה מייחס כזאת חשיבות? תסביר לנו למה זה כל כך חשוב לך בעת ההיא? הרגשת שאתה מפספס?
הרב זאב: הרגשתי שאני מפספס ויותר מזה, במיוחד אחרי המלחמה, הרגשתי: קטונתי מכל החסדים... איך אני יצאתי חי משם? ועוד, כשנגמרה המלחמה, והתחלתי לקבל ידיעות על חברים שלי מנחלים, צדיקים, הלכו... איך אני יצאתי? קטונתי מכל החסדים...
על התיאור הזה חזר הרב זאב בכמה מקומות בספרים שערך, הנה דוגמה אחת מהקדמת ספרו, "תנחומיך ישעשעו נפשי", שהוציא לזכר אימו מלכה ז"ל: "אודה ה' בכל לבב, הרועה אותי מעודי, כי חילץ נפשי ממוות, במלחמת יום הכיפורים. קטונתי מכל החסדים. ורבו ועצמו אלה מאוד.
"לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י־ה. ואם כך על חסדיו עמי, על אחת כמה וכמה תגדל ותאדר חובת הודאתנו לאוזר ישראל בגבורה הנותן עוז ותעצומות לעם, ובראשם לחיילי צה"ל הגיבורים, אשר מנשרים קלו ומאריות גברו והביאו את הניצחון על צרינו והתשועה הגדולה לישראל. וָיָשַׂר ישראל אל האויב ויוכל. ברך ד' חילם ופעל ידם תרצה".
ועוד מקור שעליו חזר בריאיון: "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח, כז) ופירש רש"י: 'וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי'. תחושה זו מלווה אותי מאז מלחמת יום־הכיפורים, תשל"ד". (מתוך ההקדמה לחוברת "אהבת כלולותיך" לחתונת משה ויהודית נוימן, כ"ד בשבט תשע"ט).
השעון שעל הקיר
מראיין: מה זה עיצב אצלך שונה אותה חוויה שעברת לפני 50 שנה? איך זה השפיע עליך כאדם, מה לקחת מאותה מלחמה כדי לבנות את עצמך? כדי להשפיע על הסביבה? מה לקחת מהמלחמה?
הרב זאב: יש לי פה שעון, שלפני הרבה שנים הבת שלי הבכורה עשתה מתמונות של נכדים שהיו אז, והיא כתבה אז: "אתה דוגמה אישית לניצול זמן וחסד". והיא צדקה. כלומר, למדתי שברגע אחד אפשר להיות בעולם אחר. ולכן לנצל את הזמן. ולמדתי לעשות חסד, כל אחד בתחום שלו. אני זכיתי ללמד כמעט 40 שנה חתנים לקראת חתונתם. השקעתי בהם הרבה ויש לי מזה שמחה רבה ונחת שהצלחתי להעביר להם מהדברים שאני מאמין בהם.
בחסד אני כולל את הקשר עם המשפחות השכולות... הם איבדו את היקר להם מכול, אנחנו, כגדוד, שומרים איתם על קשר, עולים לקבר יומיים־שלושה לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, שמים שם דגלון ודף. יש לנו קשר כל הזמן.
וכך כתב בהקדמת אחד ספריו:
"אמנם בשטף המלחמה נפלו רבים וטובים, וכל אחד מהם עולם ומלואו הוא. דמע תדמע ותרד עיני דמעה על חללי בת עמי, ובהם מאה ועשרים חללי גדודי, גדוד 79 ("סופה"). מהם ח"י חברי לפלוגת החרמ"ש. בעיצומו של יום הכיפורים יצאנו מבית־הכנסת שברפידים אל עבר התעלה, להצלת עם ישראל מיד צר, ויכולנו לו. עשרה נגמ"שים יצאנו, ובשעת נעילה נותר מהם אך אחד. זכרם של הגיבורים־הקדושים לא מש מקרבנו, ולא ימוש. תנצב"ה". (הקדמה למהדורה השלישית של הספר "תנחומיך ישעשעו נפשי").
מסקנות מהמלחמה
לקראת סיום הריאיון, מספר הרב זאב: "לגדוד שלנו קראו 'סופה'. ימים ספורים לפני המלחמה הייתה הופעה של להקת חיל הים. אחד השירים שלהם זה 'סוּפה מתי יבוא סוֹפה'. במלחמה המשפט הזה הדהד לי... ברוך ה', אפשר לומר, שסוּפה עברה על סוּפה, אבל לא בא סוֹפה. הפלוגה בפני עצמה, כעוף החול... למרות שרובה נכחד ביום הראשון, במהלך המלחמה, בסוף, היא קמה מחדש...
"כשאנשים, גם בגדוד, במיוחד משפחות שכולות, קשה להם עם גולדה, משה דיין, רוצים להרוג אותם... לי יש נתון שהם לא מביאים אותו בחשבון וזה שיש פה את הקדוש ברוך הוא. זה מרכיב אצלי. מרכיב משמעותי. כי מלחמה בסדר גודל כזה, אנשים עושים את שלהם, עושים את הטעויות שלהם, אבל יש הקדוש ברוך הוא שמנהל את העולם. 'בעל מלחמות', אחת ההגדרות של הקדוש ברוך הוא. ולכן אני מסתכל קצת אחרת.
"משפחה שכולה אי אפשר לדון, כי הם איבדו את היקר להם מכול. אבל עברנו דבר כזה שאנחנו סוחבים אותו איתנו. השאלה היא המסקנות. זאת אומרת, אדם יכול להגיד ראיתי את המוות ולכן – אני חי את החיים שלי ליהנות מכל רגע ורגע. לכן, לנסוע לחו"ל...
"אני לוקח את זה לכיוון אחר. דווקא בגלל שאני לא יודע מתי השליחות שלנו פה בעולם הזה תיגמר, אז אני רוצה יותר להשפיע בתחום שאני מאמין בו. האמונה, שמתפרטת למצוות, לתורה, למצוות בין אדם לחברו, לחסד, מה שאפשר לעזור בכל מיני תחומים שאפשר לעשות אותם. יש המון תחומים שאני לא בקיא בהם... כל אדם צריך לדעת למה הוא מתאים ושם להשקיע..."
אשריך הרב זאב היקר, שידעת למה אתה מתאים ושהשקעת שם הרבה כל כך. שנזכה לצעוד גם אנחנו כולנו בעקבותיך.