זה היה נוסח הודעת ממשלת ישראל, אחרי שסיימה לדון בדאגה רבה בפרטי התוכנית המדינית החדשה של ארה"ב:
"הממשלה דנה על היוזמות המדאיגות של ממשלת ארה"ב... הממשלה דוחה את ההצעות האמריקניות האלו, באשר יש בהן פגיעה בסיכוי לכונן שלום... יש בהן פגיעה בזכויותיה הריבוניות של ישראל ובביטחונה בניסוח ההצעות לגבי פליטים ומעמדה של ירושלים, ואין בהן חיוב ממשי של מדינות ערב לשים קץ לפעולות האיבה של אירגוני החבלה והטרור. אילו הוגשמו הצעות אלו היו ביטחונה ושלומה של ישראל נתונים בסכנה חמורה ביותר. ישראל... תדחה כל נסיון להטיל עליה פתרון כפוי... ההצעות שהוגשו על ידי ארה"ב אינן יכולות אלא להתפרש על ידי שליטי ערב התוקפניים, כמאמץ לפיוסם על חשבון ישראל".
ההחלטה הזו לא התקבלה על ידי ממשלת נתניהו השבוע, והתוכנית המדינית האמריקנית לא היתה של ג'ו ביידן. זו היתה ההחלטה שקיבלה ממשלת גולדה מאיר לפני 54 שנים, ב-כ' בטבת תש"ל, 22 בדצמבר 1969, והיא התייחסה לתוכנית שנודעה אז בשם "תוכנית רוג'רס".
בימים אלו, כשדעת הקהל עוסקת ביחסי ישראל-ארה"ב "הנמצאים על נתיב ההתנגשות", והכותרות מספרות על תוכנית מדינית אמריקנית חדשה שתצא בקרוב לאוויר העולם, כדאי לזכור שכבר 57 שנה, מאז הבוקר שלמחרת מלחמת ששת הימים, נמצאים יחסי ישראל-ארה"ב על נתיב ההתנגשות, ונשארנו בחיים. הנשיאים הכי ידידותיים הפתיעו אותנו עם לחצים מדיניים. רובם ככולם נכשלו במימוש חזונם המדיני. שיעור היסטוריה לג'ו ביידן.
תוכנית רוג'רס: נסיגה מלאה עם תיקוני גבול קלים
ריצ'רד ניקסון הרפובליקני נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר, אבל שר החוץ שלו ויליאם רוג'רס הפתיע את ישראל עם שתי "תוכניות רוג'רס". בכ' בכסלו תש"ל, 9 בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, פירסם רוג'רס את תוכניתו המדינית הראשונה שעיקריה היו נסיגה ישראלית כמעט מלאה ביהודה ושומרון עם תיקוני גבול קלים (על פי הסכם ביילין-אבו-מאזן נשארים בידי ישראל יותר שטחים משהציע רוג'רס), מעמד שווה לירדן בניהול ירושלים בתחומי הדת, הכלכלה והמינהל-האזרחי. מתן אפשרות למימוש זכות השיבה של הפליטים, תוך השארת ההחלטה בידיהם אם ברצונם לחזור לבתיהם או לקבל פיצויים.
ישראל, כפי שצויין בפתיחה, דחתה את התוכנית. "אין ספק שתוכנית רוג'רס היתה אחת השגיאות הגדולות ביותר של הדיפלומטיה הבינלאומית בעידן שלאחר המלחמה" - כותב אבא אבן, מי שנחשב תמיד למוביל המחנה היוני בפוליטיקה הישראלית, בספרו "פרקי חיים" (עמ' 458).
"תוכנית רוג'רס" השניה פורסמה בכ"ה בסיוון תש"ל, 19 ביוני 1970, בצורת איגרות לישראל מצרים וירדן להפסקת אש במלחמת ההתשה לשלושה חודשים, בתמורה לחידוש שיחות שליח האו"ם גונאר יארינג. ישראל קיבלה את ההצעה. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7 באוגוסט 1970, ונמשכה לא שלושה חודשים אלא שלוש שנים, עד פרוץ מלחמת יום-הכיפורים.
תוכנית רייגן: חוסיין וערפאת עודכנו מראש, ישראל הופתעה
אחרי שניקסון התפטר החליף אותו לשנתיים ג'ראלד פורד, שנחשב לידיד ישראל במיוחד - עד שהגיע לבית הלבן. מהחדר הסגלגל קבע פורד את מדיניות ה"עיון מחדש" ביחסים עם ישראל, כחלק מלחצי שר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר, כיוון שישראל לא הסכימה לנסיגה מספיק עמוקה בסיני לטעמו.
מחליפו ג'ימי קרטר הדמוקרטי, העויין והטיפש, היה הראשון שזיעזע את ממשלת ישראל כשדיבר, בפעם הראשונה מפיו של נשיא אמריקני, על 'מולדת לפלשתינים', אבל בפועל זרם עם הסכם קמפ-דייויד שבישלו עבורו בגין וסאדאת. אבל גם רונלד רייגן, אף הוא ידידותי ביותר, לא גרם לנו נחת. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ב-1 בספטמבר 1982, ביום בו עזבו המחבלים בראשות ערפאת את ביירות בדרכם למעונם החדש בטוניס, פירסם רייגן את "תוכנית רייגן". התוכנית קבעה כי ארה"ב רואה בהחלטה 242 את אבן היסוד של יוזמת השלום שלה, תוך שהיא מדגישה כי נסיגת ישראל חייבת להתבצע בכל החזיתות, כולל יהודה ושומרון, כולל רצועת עזה. מעמדה הסופי של ירושלים, נאמר בתוכנית רייגן, ייקבע במשא ומתן. פירוש הדברים היה, שדווקא עם השלמת פינוי אש"ף מביירות החלה ארה"ב לגלגל מהלך של הפיכת יו"ש לטריטוריה פלשתינית.
הרבה לפני שבישראל ידעו את פרטי התוכנית, כבר היו מצויים כל פרטיה בידי חוסיין וערפאת. לפי עדותו של וויליאם קוואנדט, קיבל ערפאת עותק מוקדם של התוכנית מידיו של רוברט איימס, המומחה המזרח תיכוני של הסי.אי.איי, עוד לפני פירסומה הרשמי. ערפאת דחה את המשפט כי לפלשתינים תינתן "זכות להשתתף בקביעת עתידם בשותפות עם ירדן". הוא דרש שייכתב במפורש שהפלשתינים זכאים להגדרה עצמית.
יוזמיה של תוכנית רייגן הניחו כי היחלשותו של אש"ף בעקבות גירושו מלבנון תסייע לחוסיין להיפטר מהמעצור הפלשתיני בדרך להסדר עם ישראל. בפועל, ארה"ב שגתה בגדול, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה. המלך חוסיין נסע למוסקבה, שם שמע משליט בריה"מ דאז יורי אנדרופוב את המשפט הבא: "אתנגד לתוכנית רייגן. אנו נשתמש בכל המשאבים שלרשותנו כדי לטרפד אותה. עם כל הכבוד, המשא יהיה מוטל על כתפך, ואלו אינן רחבות די לשאתו". ב-10 באפריל 1983, לאחר ציפיות ארוכות, דחה חוסיין את תוכנית רייגן, אחרי שנכשל בניסיונו לקבל תמיכה של שליטי ערב - ובעיקר ערפאת. יוקרת ארה"ב נפגעה, ושוב - לא בפעם הראשונה, ולא בפעם האחרונה.
לבייקר היו שתי שאלות
לג'יימס בייקר, שר החוץ הנמרץ של הנשיא בוש האב, לא היתה תוכנית. היו לו שאלות. התוכנית היתה ישראלית דווקא, שגיבשו יחד ראש הממשלה יצחק שמיר עם שר הביטחון שלו יצחק רבין ז"ל. זו הציעה מו"מ עם משלחת פלשתינית מיש"ע, לצורך קיום בחירות פלשתיניות עצמאיות שיניבו אוטונומיה פלשתינית. בייקר שיגר לממשלת ישראל, אז עדיין ממשלת האחדות הלאומית, שתי שאלות שכיום, אחרי הסכם אוסלו, נשמעות נאיביות יותר מהרעיונות של ביידן: האם תסכים ישראל שבמשלחת הפלשתינית ישתתפו גם פלשתינים מגורשים, והאם תסכים שישתתפו בה פלשתינים ממזרח ירושלים?
המחלוקת בישראל היתה עזה. שמיר רצה להשיב בשלילה. רבין ופרס ביקשו להשיב תשובה חיובית נלהבת. ממשלת האחדות בראשות שמיר התפרקה במהלך הזכור עד היום בכינוי שטבע יצחק רבין: "התרגיל המסריח".
ביל קלינטון היה לכל הדעות נשיא ידידותי ביותר. מולו עמדה ממשלת רבין, ותרנית ופשרנית יותר מכל ממשלה אחרת. איך מתאר את התקופה שגרירנו בארה"ב דאז איתמר רבינוביץ' בספרו "סף השלום" (עמ' 174)? "רבין... היה מתמלא כעס על כך שארה"ב מתעלמת מן היסודות הבסיסיים ביותר של ניהול משא ומתן עם מנהיג חובב מיקוח כמו אסד. הוא היה קובל על כך, שארצות הברית פועלת כמתווך, ולא בתפקיד המוסכם של נותנת חסות; שהיא שוחקת את העמדה הישראלית; שבחתירתה לתת לאסד הבטחה ישראלית חד משמעית, ולא כל שכן הבטחה כתובה, היא עומדת לשמוט כל מנוף אפשרי למיקוח מידיה ומידי ישראל..."
אחרי קלינטון היתה 'מפת הדרכים' של בוש ואח"כ 'תוכנית אובמה' – כל התוכניות המדיניות האמריקניות שמצאו דרכם בסוף לפח האשפה של ההיסטוריה. אם עשינו שטויות, ועשינו הרבה כאלה, אלו היו שטויות מתוצרת 'כחול לבן'. בלי לעשות שטויות נוספות, נעמוד גם מול כל הרעיונות של ביידן.