ערב מאורעות תרפ"ט הגיעו אנשי הגנה ליושבי חברון היהודים והתריעו בפניהם כי ממודיעין שיש בידם עולה שערביי חברון הולכים לטבוח בהם.
ראשי הקהילה דחו בנחרצות את דבריהם של המתריעים שהיו נראים בעיניהם כהזויים, הרי חברון היא דוגמא לדו קיום מופתי, הבנק היהודי שרת את ערביי העיר, והמרכז הרפואי בית הדסה, טיפל בחולים מכל הדתות, שרותי הרוקחות והסעד היהודיים סייעו לערבים במאור פנים.
אנשי ההגנה גורשו בבושת פנים, והתוצאה המרה לא איחרה לבוא, טבח אכזרי, אונס, עקירת אברים ושריפה נוראית. יושבי העיר חברון ראו במתריעים הצעירים, בעיה למרות שהם היו הפתרון.
כך גם ערב השואה, יושבי ארץ ישראל החלוצים הציונים קראו לאחיהם בגלות, לעלות ארצה בכל דרך לפני שיהיה מאוחר, אך יהודי הגלות דחו בשאט נפש ובבוז את דבריהם, הם לא האמינו שהגרמנים המתורבתים והנאורים באמת מתכוונים למה שהם אומרים וכותבים ועושים, הרוב היהודי בגלות היה חרדי מאמין, שלא האמין שבארץ ישראל מתחילים חיים גדולים, הם חשבו שהציונות היא הבעיה למרות שהיא הייתה הפתרון.
המפעל הציוני התעצם ופרח, היהדותית הגלותית נדחקה לפינה, היא הפכה שולית ולא רלוונטית.
הציונות החילונית הביטה בחוסר כבוד מופגן אל החרדים הגלותיים, שהיו מלאים מורך לב במסווה של יראת שמים. שתי מסקנות יסודיות הסיקה הציונות החילונית מגל האנטישמיות האירופאי והערבי שפקד את העולם ערב הקמת המדינה:
- שונאים אותנו מפני שאנו מיעוט ללא ארץ וללא הגדרה לאומית
- שונאים אותנו מפני שאנחנו שונים.
הפתרון למשוואת השנאה האנטישמי נראה ברור: צריך להקים מדינה, ולמחוק את הזהות המשיחית, נהיה עם ככל הגויים וכך נאמר די לצרותינו.
הציונות החילונית התבססה על תודעה קיומית, אנו חייבים להגיע לכאן כדי שלא נמות שם.
ארץ ישראל החילונית נראתה מקלט בטוח מהרדיפה העיוורת של הגויים את העם הנרדף.
זה היה הטייטל שלנו "העם הנרדף" וזאת הייתה הטענה המוחצת של המסבירנים שלנו לעולם הרחב: אנחנו כאן כי שרפו אתנו שם!
מנהיגי העולם הובאו בראש ובראשונה ליד ושם, מי יכול להפגין אדישות למראות ולסיפורים הלא נתפסים שעברו על עמינו.
הציונות החילונית צדקה בתשובתה לארץ ישראל, המפעל הציוני היווה את ראשית הפתרון ליציאה מקבר הגלות.
לקח זמן אבל בסוף גם העולם החרדי הכיר חלקית בצדקת המפעל, עלה והקים תורה ואמונה בארץ ישראל, מחד הוא הסתייג עמוקות מהחילוניות, ולא היה שותף מלא בכל שדות המפעל, הוא נעדר מהצבא, מהרפואה והתעשייה, אך עמל במרץ להקים ישיבות ומפעלי חסד.
המדינה ומוסדותיה נלחמו במידה של צדק בדתיות שיצרה יראת שמים גלותית שהולידה חולשה ומורך לב.
כדי להילחם ולהקים מדינה צריך עוז רוח וגבורה, החילוניות ראתה בדתיות כח ממית ומחליש, כח המדכא את זרימת החיים ותעצומותיהם.
הרב קוק זצ"ל ברר את המוץ מן התבן הוא אימץ את המפעל הציוני בצדדיו הבריאים של פיתוח גבורת הגוף, הקמת צבא ותעשיה, רפואה וכלכלה.
אך בנושא התרבותי הרוחני הוא עמד לימין העולם הדתי החרדי, ונלחם בחיקוי התרבות הגוססת של אירופה שחוקתה בהתלהבות על ידי הציונות.
הוא הוכיח את העולם הדתי על תפיסותיו הגלותיות, על יראת השמים הפחדנית והאמונה הצרה, תוך דרישה לפיתוח והעמקת עולם הרוח התורני, הצריך להתרומם לרוח הגאולה הנושבת בלבבות הצעירים.
באותה עוצמה הוא יצא נגד הסרחון והרקבון התרבותי שהובא למחנה ישראל, מגוהץ ומעונב.
הוא ידע בוודאות כי המניע הפנימי הנסתר בלבבות הציונים החילוניים הוא רוח ה', הרוח המשיחית, אם כי התודעה הגלויה רחוקה משם כמטחווי קשת, תקועה לה בתודעה הקיומית של מקלט בטוח.
הוא ראה בשני הקצוות, החילוני והדתי, טיפוסים משלימים ומאתגרים האחד את רעהו, חומר ורוח גוף ונשמה, שהמלחמה ביניהם מדלדלת ופוגעת במהלך התחיה, שהרי אין גוף ללא נשמה, ונשמה ללא גוף שווה מוות.
היו ששמעו את דבריו, קמו ישיבות ובתי מדרש מלאים באהבות שלושה ישראל ותורה וארץ ישראל.
מאז מלחמת ששת הימים, החלה הדלדלות רוחנית, פוסטציונית, ההתעצמות החומרית והשלווה המדומה שהביאה עמה, כמו גם שחרור חבלי ארץ נרחבים הביאו עמם שקיעה רוחנית יחד עם ייסורי כיבוש מדומים אך מוצדקים למי שהצדיק את קיומו בשל עברו הנרדף, עתה המיעוט הערבי האלים הציג את עצמו באופן מתוחכם כחלש נרדף, והצליח לשבש את הנרטיב הציוני.
שקיעת תרבות המערב הביאה עמה תפיסות עולם מטושטשות זהות, הנוער הישראלי גדל לתוך מגרסת זהויות ומשחקי מילים פוליטיקלי קורקטיים, נוצר מרד שפוף של תרבות חלולה בערכי הציונות, עמוד השדרה הלאומי יהודי רוסק ותחתיו נבנתה שדרה דמיונית של משחקי מילים, ללא תוכן אמיתי.
ובחזרה לנוער הדתי, זה שקרוי משיחי, החינוך במשך השנים הרבות, כמוהו כצבירת מזון במחסני החירום של יוסף, זה שהושלך לבור, ויצא משם לשליחות של מחיה לדור.
בעשרות השנים צמח דור של בני תורה שהשתלב בכל המערכות החשובות, מלא באהבה, מלא בענווה, מלא באידאלים ללא אינטרסים.
הוא אימץ את הטוב שבשני הצדדים, מהציונות החילונית הוא שאב את ההשראה להתגייס לכל דבר שמבטא תחיה וגאולה, ומעולם התורה הוא לקח את הצימאון והמחויבות לתרבות של קודש, את התודעה הקיומית הוא שכלל בתודעה חיובית! באנו לכאן לא רק כדי לא למות שם, באנו הנה לממש את חזון הנביאים.
בד בד עם התעצמות התנועה הדתית המשיחית התעצמו כלפיה שתי רגשות, האחד חיבה והערצה, השנייה פחד ושנאה.
לעיתים שתי סוגי הרגשות באו מאותן ישיות, לעיתים מהחילוניות ולעיתים מהחרדיות.. המתקיף הראשי היה השמאל הראדיקלי שזיהה כח הנהגה שעומד מעבר לפינה להחליף את השלטון.
לאחרונה נשמעה התבטאות לא מוצלחת מחיים באר שהספיק לחזור בו כדי לא לצער את המשפחות השכולות הרבות מהציונות הדתית, התבטאות ששיקפה אימה משינוי פניה של המדינה, בדבריו הוא ביטא פחד עמוק מהתנועה המשיחית, פחד מתפיסה שטחית של מושג המשיחיות כאילו היא מובילה לקיצוניות ולאבדן, לפונדמידלסטיות חשוכה נעדרת ערכים הומניים אוניברסלים.
הצבור הזה גורש מגוש קטיף, הצבור הזה הוכה בעמונה, צעיריו הואשמו בגבעוניות, היו מי שראו בהם סכנה יותר מהמתפרעים הערבים, צקצקו שצריך לחנך את הציבור הזה מחדש.
מבול של התבטאויות ששקפו פחד ובורות כאחת, יראת דתיים פחדנית וצרה, הדומה ליראת שמים צרה שהולידה פחד ביהודים הגלותיים. ומה האלטרנטיבה שהוצעה ליהדות המשיחית? מחיקת זהות והתבוללות תרבותית, יהדות אזרחית נוסח אמריקה.
אמונה עיוורת בשלום, אמונה בדו קיום, סגידה עיוורת לכל ריקוד סביב תרבות זרה, ומלחמת חרמה רדיקלית בכל סממן של יהדות, תפילין וספר תורה שמע ישראל ומחיצה, כל אלה שווים להדרה ולהמרדה, לתהום חשוכה.
בשמחת תורה מה שקוראים השבעה באוקטובר התנפצה הקונספציה הביטחונית והתרבותית. השבר שתפס בעיקר את בעלי האמונה ה"דתית" ב"משיחיות" של הפרוגרס הוא נורא.
הפתרון הוא לא להיות יותר סובייטים כפי שהציעו ה"ביטחוניסטים", הפתרון הוא לא רק ברצועת בטחון כפי שדורשים בקיבוצים.
הפתרון נמצא אצל מי שנחשב "בעיה", רצועת הבטחון שצריכה להבנות היא הרצועה התודעתית, האמונה בצדקת הדרך, דרך הנביאים, דרך הגאולים.
הקערה התהפכה על פניה באופן אירוני, בשונה ממאורעות תרפ"ט ומהשואה, המתריעים היו מהמחנה הדתי, השמאל לא האמין שיכולה להיות כזאת אכזריות שתופנה אליו.
הנטבחים לא היו מתיישבים עם זקנים ופאות, היו אלה רוקדים של ריקודי שלום והכלה, המחבלים ששידרו את הטבח קראו לקיבוצים התנחלויות, דווקא בשיא פריחתה של הקונספציה התרבותית, דווקא שהיה נראה שסוף סוף דו קיום, פרץ דו קרב אכזרי אנטישמי, שצעק מכל עבר לא יעזור לכם! איך שתהפכו את זה תישארו יהודים!
שמענו השבוע את דבריה של ח"כ דיסטל על עקירת המורשת היהודית ממערכת החינוך הממלכתית על כך שלאויב יש זהות ברורה ולחברה שגדלה בחינוך החילוני יש זהות של פיצה..
אנו נחשפים גם לאחוז מדהים של לוחמים בני הציונות הדתית שנפלו בקרבות, מספר לא נתפש של 43אחוז! בתי המדרש גידלו גיבורים.
ככל שנעצים את זהותנו כך נחיש את הניצחון!