ראש המל"ל לשעבר וכיום ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, מאיר בן שבת, טוען בשיחה עם ערוץ 7 כי לא הופתע לשמוע על התוכניות האמריקניות להכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, ומסביר כי דווקא הצלחה בלחימה בעזה היא שתביא את הנורמליזציה עם סעודיה.
בשבועות האחרונים ממשל ביידן מבצע מהלכים שנראים כאילו נועדו לדחוק את ישראל לפינה, כמו בקשתו (שסורבה) של בלינקן להיפגש ב-4 עיניים עם הרמטכ"ל והסנקציות שהושתו על אינדיבידואלים מההתיישבות.
בן שבת נשאל כיצד יש להתייחס לכך ומסביר: "ראשית, כפי שניתן לראות, לא בכל הדברים קיימת הסכמה בין ישראל וארה"ב. המחלוקות אינן נסתרות מעַיִן. למרות זאת, צריך להעריך את התייצבותו של ביידן לצדה של ישראל ואת הסיוע שהגיש, שעליהם הוא כנראה גם משלם מחיר פוליטי בארה"ב. עלינו לנהל בשום שכל את השיח עם הממשל, לתחם ולגדר את המחלוקות ולפעול, לפני הכל, בהתאם לשיקולי הביטחון הלאומי שלנו".
בעניין זה, מה סנקציות אלו מעידות על יחסי הממשל לישראל? האם המצב הורע או שאלו היו מתקיימים בכל מקרה?
זהו צעד מאכזב! צעד שאיננו ראוי מול מדינת-חוק שמפעילה מנגנוני אכיפה יעילים. יש לקוות שאין מאחוריו תכנית רחבה יותר. העובדה שצעד זה מתבצע בעודנו אבלים על מתינו מהטבח הנורא שבוצע על ידי פלסטינים מתוך שטח שישראל התנתקה ממנו במחיר יקר, רק מוסיפה לתחושת האכזבה.
סוגיית ההכרה במדינה פלסטינית עולה בזמן האחרון במסדרונות הממשל ואזרחי ישראל מרבים לשמוע עליה בתקשורת כמעין מנוף לחץ על ישראל, או 'הישג אחד אחרון' לפני תום הכהונה של הנשיא ביידן בבית הלבן.
האם יש לקחת ברצינות את החתירה האמריקנית להכרה במדינה פלסטינית? כיצד יש לנהוג למול רצון למהלך זה?
הדיווחים על מהלכים להשלמת תכנית בזק מדינית שתכלול גם לוח-זמנים קשיח להקמת מדינה פלסטינית, לא צריכים להפתיע איש במערכת הישראלית. מבחינת וושינגטון, המלחמה בעזה, עם כל הצער על מחיריה, היא הזדמנות לחולל במזרח-התיכון סדר אזורי חדש, שבמרכזו – אינטגרציה אזורית ומדינה פלסטינית.
מהלך כזה נחוץ לביידן ואנשיו גם בהיבט הפנים-אמריקאי, בעקבות הביקורת מספסלי המפלגה הדמוקרטית על תמיכתו בישראל במלחמה, ולנוכח מצבו המתדרדר בסקרים. בוושינגטון מבינים שלא ניתן לקדם תכנית כזו, בלי לעצור תחילה את המלחמה בעזה. אלא שהדרג המדיני בישראל, וגם את זאת הם מבינים, לא יוכל לסיים את המלחמה בלי שיתקיימו שלושה תנאים: השבת החטופים, מיטוט שלטון חמאס ושליטה ביטחונית ישראלית ברצועה, שתמנע את התאוששותו. בראיית ארה"ב, המענה לכל אלה טמון בעסקה שאותה היא לוחצת לקדם בעת הזו ובהכנסתה של "רשות פלסטינית משופרת" לניהול העניינים האזרחיים של הרצועה.
משמעות תכנית זו איננה רק הבטחת שרידותו של חמאס ושימור היכולות שנותרו לו, אלא גם הכתרתו כמי שהעניק לרש"פ ולעם הפלסטיני, באמצעות הטבח הברברי ופשעי-המלחמה שביצע, את ההישג המדיני הגבוה ביותר, שבו זכו מעולם. לאור שיעורי התמיכה הגבוהים בחמאס בקרב הציבור הפלסטיני, זו הדרך הבטוחה עבור חמאס, לתפוס את השלטון גם ברש"פ ביו"ש. "מדינה פלסטינית" שהשגתה תיזקף לזכות חמאס, היא פרס לטרור. היא תספק חיזוק ל"דרך ההתנגדות" וראייה ניצחת לשיטתם של קנאי האסלאם שמטיפים מעל כל בימה כי מול ישראל – רק הכוח יכריע.
ויותר מכך, עיתוי התנעתה של תכנית כזו, לאחר ההתקפה הברברית בשמחת-תורה, פוגעת במטרה העיקרית שישראל מבקשת להשיג במלחמה זו: שיקום ההרתעה. בשעה שכוחות הביטחון הישראלים מעמיקים לשם כך את גביית המחיר מחמאס, ידידי ישראל שמעבר לים עלולים לתת לו הישג פוליטי חסר תקדים, כבר בעצם הדיבורים על התנעת תכנית למדינה פלסטינית.
בן שבת מבקש בשלב זה של הריאיון להתייחס לתפיסת הביטחון החדשה שבה תדגול ישראל וטוען: "לדעתי, מי שסבור שלאחר ה-7 באוקטובר ישראל תהיה מוכנה ליטול סיכונים כמו אלה שנלקחו בעבר, לא חי את המציאות בישראל. הרשות-הפלסטינית שלא גינתה את הטבח מובילה את המאבק המדיני בישראל ומעודדת באמצעות תשלומיה לפעולות טרור, ממשיכה ליהנות מהיחס האוהד של וושינגטון. בלי הפעילות האינטנסיבית של צה"ל והשב"כ בערים ובמחנות הפליטים ביו"ש, לסיכול טרור חמאס ולפגיעה בתשתיותיו, ספק אם רשות-פלסטינית זו הייתה מסוגלת לעמוד מולו. כשזהו מצבה של הרש"פ ביו"ש – הדיבורים על שדרוג מעמדה או על הרחבת מוטת-שליטתה, לא מחוברים למציאות".
עוד הוסיף: "על ישראל להבהיר נחרצות ובריש גלי כי היא תתנגד לכך. לעת הזו, יש להמשיך ולהשמיד את יכולות חמאס, להשלים את המלאכה ברפיח, להגביר את הלחץ כדי להשיב את החטופים ולא לתת לרעשי הרקע לפגוע בלכידות. התנגדות ישראלית לא משקפת רק גישה ריאליסטית מפוכחת, אלא גם גישה מוסרית- ערכית, מול הרשע והרוע שנמצאים סביבנו".
נראה כאילו הסכם שלום עם סעודיה נועד כדי 'לקנות' את רה"מ שיסכים לעסקת שבויים גדולה והכרה במדינה פלסטינית. היכן עובר לדעתך הקו האדום שבו ישראל תגיד לא?
עם כל הכבוד לנורמליזציה עם סעודיה, המלחמה בעזה החזירה את ישראל לערכיה היסודיים, להבנה כי היא עדיין נאבקת על קיומה וכי מה שלא קשור בכך, נדחה מפני זאת. אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח "האינטגרציה האזורית" את מנהרות חמאס בעזה, גם לא את סדר הכוחות הצבאי הגדול שבשטח או את אמצעי הלחימה הרבים. כרגע משימתנו היא להסיר את האיום מרצועת עזה ולשקם את ההרתעה שנפגעה. אם לא נשיג זאת, לא תהיה גם נורמליזציה.
בהינתן סתירה חד משמעית מהי דעתך? החזרת כלל חטופים או ניצחון מוחלט על חמאס גם במחיר וויתור על חלקם תוך עסקה חלקית ומוגבלת?
אינני רוצה לעסוק בשאלות היפותטיות. חמאס- באמצעות קטאר – רוצה להוביל לסיום הלחימה ולקבלת הדרישות שהציג. ישראל רוצה להוביל לשחרור החטופים ולהמשך הלחימה עד מיטוט חמאס. כרגע, אין נוסחה מוסכמת וחמאס מרגיש מספיק בטוח כדי להתעקש על דרישותיו. הדרך לשנות זאת, היא להגביר את הלחץ עליו, בין השאר באמצעות חיסול מנהיגיו בכל מקום שבו הם נמצאים, באמצעות פגיעה באנשים שהוא מציב בשטחים השונים לצורך משילותו, באמצעות מהלכים שיפקיעו ממנו את השליטה בסיוע ההומניטארי ובאמצעות המשך הפעולות הצבאיות בשטח.
כיצד אפשר בכלל להקרין חוזק בתוך סד הלחצים שאנו נמצאים בו - ממשל ביידן והדחיפה למדינה פלסטינית, ניצחון על חמאס, מצרים שמקרבת כוחות שריון צפונה בסיני, חיזבאללה בצפון, החות'ים בדרום והמיליציות במזרח?
המאמץ העיקרי שלנו כרגע הוא הכרעת חמאס ברצועת עזה והשבת החטופים. לצד זאת – הגנה אקטיבית בזירה הצפונית והיערכות לאפשרות של התלקחות בחזית הזו. קיימות זירות פעולה נוספות – יו"ש – שבה מתנהלת פעילות אינטנסיבית ונחושה נגד תשתיות הטרור וכן החות'ים וגרורות איראניות נוספות. לצד הפעילות הצבאית מנוהל מאמץ מדיני שמטרתו לשמר את חופש הפעולה ולסייע למאמץ הביטחוני. הדרג המדיני מנצח על המלאכה המורכבת הזו וקובע בכל רגע את סדר העדיפות ואת האיזונים בין אינטרסים מנוגדים.
"אינני יכול לסיים את הריאיון בלי לדבר על המרכיב החשוב ביותר עבור כולנו – הלכידות, ההתייצבות יחדיו מול האתגרים שעומדים בפנינו", אומר בן שבת ומסביר: "שעה אחר שעה אנו עדים שעה לאומץ הלב, לגבורה, למסירות הנפש של לוחמינו בחזית. ובמקביל אנו שומעים את קריאתם של טובי בנינו, מהם כאלה שנפלו בקרבות גבורה – לשמור על האחדות.
המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו החזירה אותנו אל היסודות שלנו כעם וכמדינה, להבנה כי אנו עדיין נאבקים על קיומנו, לצדקת הדרך, לערבות ההדדית ומעל הכל להכרה כי שרידותנו וניצחוננו תלויים באחדותנו. בעז"ה אנו ננצח. מי יתן ונשכיל לקחת את האחדות והאחווה שאנו רואים בחזית, אל כל מערכות חיינו, גם בעורף".