יהודית דסברג חזרה בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 לפיגוע הרצחני ב-1996 שגבה את חייהם של בתה וחתנה ושיתפה כיצד מתמודדים עם הכאב ואיך ניתן לצמוח דווקא משם.
דסברג סיפרה תחילה על הפיגוע בו נרצחו בתה אפרת וחתנה ירון, "בתי וחתני נהרגו בפיגוע ירי, מחבלים עקפו את מכוניתם, ירו בהם 50 כדורים. בתי וחתני נהרגו במקום ובנם התינוק בן 9 חודשים שישב מאחורי אימו ניצל בנס ללא פגע".
נכדה דביר שהיה כבן שנתיים בזמן הפיגוע התעורר בבוקר ושאל היכן הוריו. "למחרת בבוקר הוא שואל למה ההורים שלי לא חוזרים, אז אני אומרת לו 'דביר, כי הם כבר מתו' הם לא יכולים לחזור יותר' אבל עכשיו הם מסתכלים עליך מהשמיים והם כל הזמן איתך, תמיד הם רואים אותך והם תמיד שומרים עליך".
דסברג אימצה לביתה את שני נכדיה שהחלו לקרוא לה אמא ולבעלה אבא. "כל ההתייחסות שלי אל חיים ואל מוות היא קצת אחרת מהמקובל. לכן מסתכלים כאילו אני חזקה אבל הכל שטויות - הילדים האלה הצילו את חיי".
לדבריה, "בדרך כלל כשקורה אסון פתאום, בבת אחת, ההורים מקבלים את העובדה שהם לא יכולים לעשות כלום. זה חוסר אונים מוחלט שמביא לייאוש שעלול לדרדר לדיכאון. אצלי, עוד לפני שהיינו בטוחים שהם נהרגו, כבר דביר בכה. יכולתי להגיד 'אוף, יש לך דברים יותר חשובים'. לא, במקם זה ישר הבנתי. אני לא יכולה לעשות שום דבר להציל את אפי, אבל אני יכולה לעשות בשבילה את הדבר שהיא הכי הייתה רוצה. אם הייתה לה הזדמנות להגיד לי עוד משפט אחד היא הייתה אומרת - 'אמא קחי את הילדים'".
דסברג ביקשה להעביר מסר של חיזוק. "אנשים חווים אסונות. הבחירה היא האם להתמקד בהיעדר, באין, בצרה, או להחיות את הרוח של האדם שנהרג. הפיזי איננו. כל אחד היה אוצר, עולם רוחני משלו. אם ההורים יקחו את החיוב, את האהבה שהייתה להם לילד, הם יתחזקו".
"נכון, אמנם פיזית הילד איננו, אבל כל הקיום האמיתי שלו, הנצחי, הכל עוזר לכולם. בעצם זה מה שעשיתי עם הספרים. אפי הייתה גרפיקאית, היא עשתה קומיקס מאוד חמוד. לקחנו את הספרים שלה, צבענו את הקומיקסים והוצאנו כל שנה ספר לזכרה. חמש שנים של עבודה שלה, חמש שנים של ספרים, ואז נגמר לנו החומר. היום, אפי שלי לא נמצאת בעולם 27 שנים אבל היא ממשיכה להצחיק ולחנך את הילדים והם ממשיכים ליהנות מיופיה הרוחני, אז אפי שלי נמצאת בעולם בדרך נצחית".
לפני 12 שנה הרתחש אסון נוסף במשפחה כשבעלה, הרב אורי דסברג, נהרג בתאונת דרכים בגיל 65. "הוא חסר, הכי הוא היה חסר בנושא של גידול דביר וישי, הילדים של אפי, כדי להנחות אותם. זוכרים את כל היופי האנושי שיש בו ואת כל הידע והרוחניות שהוא הביא לעולם. כך זוכרים אותו וזה מה שנשאר לילדים".
דסברג התייחסה בהמשך למלחמה הנוכחית. "המציאות של ימינו, כל מציאות יש בה דברים גם טובים וגם רעים, אין דבר כזה שרק טוב. היום אני לא מדברת על משפחה שאיבדה את יקירה. זה צריך לקחת זמן ונפש רחבה כדי לדעת להתמודד עם זה".
"אבל רוב האנשים שלא נפגעו באמת, בוחרים להיות מסכנים, להתמקד בחיילים הנהרגים, בחטופים המסכנים. נכון, הם מאוד מסכנים, אני יכולה לעזור להם? ואם יכאב לי מאוד זה יעזור להם? אני יכולה לקחת מהם מהכאב? אני לא יכולה. אז הבחירה להתמקד בחלקים הכואבים היא בחירה שלא לטובת ההווה ולא לטובת האדם".
במה כן להתמקד? דסברג מסבירה את הבחירה שלה. "אני בוחרת להסתכל בחיילים. איזו שמחה, איזו אהבת העם והארץ, איזו התנדבות, ביחד, מוטיבציה לעשות את הטוב והישר, הכל כל כך חי וחזק, חיובי".
"וכמובן יש את הניסים. כל מי שניצל, כל מי שהיה שם, כל מי שנמנע מלהיות שם, יודע לספר סיפורי ניסים. הקדוש ברוך הוא פה. מי שרוצה להתעלם ממנו ההפסד כולו שלו. הוא מטפל במציאות שלנו לא לפי בחירתנו, אבל הוא הבמאי של הסרט הזה והוא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא רוצה להביא את עצמו. אנחנו צריכים רק את הסבלנות ולעמוד בקצב הזמן שלו - שהוא אחר מהזמן שלנו, אין כאן ועכשיו. הוא מוביל אותנו אל הגאולה ואם אנחנו נתקע לו מקלות בגלגלים - הם ייסעו יותר לאט", היא מסכמת.