מגויס למשימה

כשהחל החיפוש אחר נשיא מתאים וראוי לאוניברסיטת אריאל שבשומרון, הגיע אל שולחן הוועדה מספר המלצות לא מבוטל למועמדותו של פרופ' אהוד גרוסמן. מתברר שהוא עצמו היה עסוק באותם ימים במחשבה על שליחות חינוכית, מה שדווקא הוכיח שישנם מקרים שבהם התפקיד בוחר בך ולא רק אתה בוחר בו.

מתחילים את החיים בקיבוץ סעד

פרופ' גרוסמן (72) נשוי לרחל, אחות במקצועה, ואב לשלושה ילדים נשואים. הוא סיים בהצטיינות את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב, ואת שנת הסטאז' שלו עשה בבית החולים שיבא תל השומר. שם גם עבד רוב חייו כרופא. עוד במהלך הלימודים הוא שירת בצה"ל כחובש קרבי וגויס למילואים ביחידת צנחנים, במלחמת יום הכיפורים. במשך שנים הוא שירת כרופא בצה"ל, ובמהלכן נולד בנו הבכור.

למשך תקופה של חמש שנים המשפחה עברה דרומה, להתגורר בקיבוץ סעד, שם רחל שימשה אחות הקיבוץ. בהמשך הם קבעו את ביתם בפתח תקווה, שם הם מתגוררים עד היום.

לאחר השירות הצבאי, פרופ' גרוסמן התמחה ברפואה פנימית בשיבא ויצא להשתלמות בנושא יתר לחץ דם בארצות הברית. במשך 21 שנים הוא ניהל מחלקה פנימית ואת היחידה ליתר לחץ דם בשיבא. בשנים האחרונות ניהל את האגף הפנימי במרכז. כשהיה בן 49 הוא כבר הפך לפרופסור מן המניין. הוא פרסם כשש מאות מאמרים מדעיים, וגם בתפקידו החדש לא התנתק מהרפואה, מהמחקר ומבית החולים עצמו.

מה גורם לרופא עם רזומה כזה להגיע לתפקיד של נשיא במסגרת האקדמיה?

"הנושא של החינוך אף פעם לא היה מנותק ממני. תמיד עסקתי גם במחקר וגם בחינוך סטודנטים. במשך שנים כיהנתי בתפקיד סגן דקן לקידום אקדמי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך שימשתי דקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. אפשר לומר שדי מוקדם בשלבי הקריירה שלי, הבנתי שאני רוצה לעשות גם מחקר, אבל גם בוער בעצמותיי לעסוק בחינוך ולחנך את דור ההמשך באקדמיה. אני גאה ברופאים ובמנהלים שעברו אצלי הכשרה, שהשתלבו בעשייה במקומות שונים בארץ. אני רואה בחינוך משימה, שליחות וגם משהו לנשמה, כי כשרואים לאן הם הגיעו הסיפוק עצום. לפני כמה שנים עזרתי למכון ויצמן להקים את בית הספר לרפואה והשתתפתי בתכנון שלו, כך שהנושא מוכר לי וזה לא משהו חדש מבחינתי", הוא מציין. "כשהגיעה ההצעה ממכללת אריאל, ראיתי בזה אתגר מעניין, ואחרי חשיבה החלטתי ללכת על זה".

ההחלטה שלו והבחירה בו נעשו עוד לפני המלחמה, אך בפועל פרופ' גרוסמן נכנס לתפקיד בדצמבר האחרון. "כידוע, הלימודים היו אמורים להתחיל באוקטובר, אבל מיד עם ההבנה שהחיים השתנו והתוכניות בכל התחומים השתבשו, החלו דיונים מרתוניים בהחלטה על מועד חדש להתחלת הלימוד במוסדות האקדמיים. הצטרפתי לדיונים של ראשי האוניברסיטאות, ואני דגלתי בדעה שאומרת שכדאי להתחיל עם הסטודנטים שיכולים להגיע, כדי שבבוא היום תהיה לנו הפניות להקדיש לאלו שהתגייסו ונקראו למילואים ולהשקיע בהם, ודווקא אז נוכל לגלות כלפיהם גמישות", הוא מסביר.

"הדעה הנוספת שנשמעה הייתה שצריך לחכות לשחרור רוב הסטודנטים המגויסים. היה כל הזמן תהליך של משא ומתן מול הצבא, ובכל פעם הייתה אמירה מצד הצבא שבקרוב זה יקרה. אבל זה לא קרה, ולכן הייתי נחוש ודבק בדעה שכדאי להתחיל בהקדם האפשרי. בפועל התחלנו את הלימוד בסוף דצמבר, בנקודה שהיא ממש קריטית, שמאפשרת לנו לקיים לימודים גם בקיץ ולתת למגויסים בהמשך השלמות ומענים הולמים שהם ראויים להם. מובן שאנחנו עושים ככל שניתן כדי שיוכלו לעקוב. אנחנו מקליטים את כל השיעורים ועושים את המקסימום למענם. אנחנו בקשר רציף איתם, מתקשרים אל מי שאפשר, שואלים מה קורה איתם ודואגים ליחס אישי מאוד. בסוף מרץ אנחנו מתכוונים לפתוח סמסטר בעבורם, והם ילמדו בחודשי הקיץ".

מדובר אצלכם בשיעור גבוה של מגויסים ללחימה.

"בתחילת הלחימה, כ־4,000 סטודנטים שלנו גויסו, וזה נתון משמעותי מאוד. זה בערך שליש ממספר הסטודנטים. גם כעת כמעט אלפיים מגויסים, והם יודעים שאנחנו כאן בשבילם".

נהנים מסטודנטים מבריקים

מהר מאוד לאחר כניסתו לתפקיד החדש נשאב פרופ' גרוסמן לעשייה ולקבלת החלטות בצל המלחמה.

מה היה החזון שלך לפני פרוץ המלחמה, כשנבחרת לתפקיד?

"החזון שלי היה ועודנו להפוך את האוניברסיטה למובילה, לכזו שסטודנטים יסמנו אותה כאופציה ראשונה ללימודים, להגיע לרמה גבוהה של מחקר, להגיע להכרה בין־לאומית שהיא ראויה לה – וכן, זה תהליך מאתגר ולא קל. כידוע, בשל המיקום של האוניברסיטה, היא מוחרמת בחלק גדול מהעולם, החוקרים שלה מנועים מלהגיש בקשות למענקי מחקר בעולם, וגם בארץ, לצערנו הרב, אנחנו לא תמיד זוכים להכרה שאנו ראויים לה", הוא מדגיש. "חשוב לי שהאוניברסיטה תוביל, עם הייחודיות והמקצועיות שלה. כאוניברסיטה שממוקמת באריאל, ברור שהיא פועלת מתוך תפיסה ציונית. יחד עם זאת, יש כאן תחומי לימוד מקצועיים מאוד, והמשימה שלנו היא להביא חוקרים מצוינים, להגדיל את מספר הסטודנטים ולהביא סטודנטים איכותיים", הוא מסכם בנחרצות. "אנחנו עובדים בימים אלה על תוכנית אסטרטגית, ויש לנו צוות הקמה ותכנון כיצד להתגבר על האתגרים. אנחנו בונים סטנדרטים חדשים. אי אפשר להתפתח ולגדול בלי התמיכה הכלכלית, ובאופן טבעי אנשים מעדיפים את המוסדות שיש עליהם קונצנזוס. כאן העבודה הגדולה שלנו".

בשנים האחרונות יש אצלכם פקולטה לרפואה. זה בוודאי פרויקט קרוב לליבך.

"מדובר בפקולטה מצוינת, והיא בהובלתו של הדקן פרופ' שי אשכנזי, שהקים בעשר אצבעות ובתנאים לא קלים בית ספר לתפארת. יש לנו כאן סטודנטים מבריקים. לצערנו אחד מהם, משה לייטר הי"ד, שעמד להתחיל התמחות, נפל ברצועה. במלחמה הזאת נפלו 17 סטודנטים שלנו. זה נתון כואב מאוד. יש גם הרבה פצועים מהחבר'ה הנהדרים כאן, שגם איתם אנחנו בקשר בניסיון לסייע".

לפרופ' גרוסמן יש שני בנים ובת. הבנים הם פרופסורים ורופאים מוערכים בתחומם, וכן, גם הנכד הוא סטודנט לרפואה. הבת היא כלכלנית, והיא השלימה תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל מערכות בריאות. אם כן נושא הבריאות נשאר במשפחה.

הם שאבו מהבית עידוד ללמוד רפואה?

"האמת היא שלא כל כך. אפילו ניסיתי להניא אותם מזה, אבל שני הבנים שלי החליטו שזה המקצוע מבחינתם. בני הבכור אלון, הוא פרופסור לרפואה פנימית ומנהל מחלקה פנימית בבית חולים בילינסון. בני השני חגי הוא פנימאי וראומטולוג, פרופסור לרפואה פנימית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב וסגן מנהל מחלקה פנימית בשיבא".

אנשים בני גילך בוחרים בדרך כלל בפנסיה, ואתה לקחת על עצמך תפקיד שנדרשות לו כתפיים רחבות ועבודה סביב השעון ויש לו הרבה משמעות.

"בהחלט. אני חי בתפיסת עולם שאתה צריך לעבוד ולהתמקד בעשייה כדי לשמור על הבריאות ועל הצלילות. אני מרגיש באופן אישי שהעבודה מעניקה לי את החיים ואת החיות. נכון שלפעמים מגיעה מחשבה לעצור את המרוץ או על כך שאני לא מספיק בבית ועם המשפחה. אבל כך היה תמיד, וכל השנים אמרתי שמזל שאנחנו שומרי שבת וישנה השבת שמאלצת אותנו לעצור הכול ולהתמסר למשפחה ולביחד".

יש לך תחביבים שאתה משקיע בהם כדי לתת לעצמך זמן משלך בתוך כל העיסוקים, המחקר וכעת הנשיאות באוניברסיטה?

"אנחנו נוסעים ומטיילים, כזוג וכמשפחה. אני עוסק ברפואה, וזו בסופו של דבר האהבה שלי. אני אוהב ספורט אבל לא עושה מספיק לצערי".

מה למדת על אוניברסיטת אריאל מאז שאתה בתפקיד?

"כשנמצאים ברחבי האוניברסיטה, רואים דברים שאי אפשר לראות ולהבין מבחוץ. הנשמה של האנשים, הרצון, הרוח הטובה. אני רואה את העבודה היסודית שנעשית, את ההשקעה, את הצוות, את הסגל, את החומרים שמהם עשויים הסטודנטים. היום אני מאמין יותר מתמיד שאפשר להגיע להישגים שאולי לפני כן לא הייתי בטוח שנצליח: לקדם תחומי מחקר, להיות פורצי דרך בתחומים שונים, להגדיל את בית הספר לרפואה, לקדם את תחום ההנדסה, התקשורת והארכיטקטורה. יש כאן תחומים פעילים שאפשר להיות גאים בהם ואפשר לפתח אותם יותר", הוא אומר בהערכה. "גם כאדם דתי, נעים מאוד להיווכח שאפשר למצוא כאן מענה לתפילות במניין למשל, דברים שלא הכרתי במסגרות אחרות. ומעבר לכך, יש כאן מורשת, יש ערכים, יש ציונות. לטעמי זה מייחד מאוד את המקום".

***