הברית הציונית החדשה

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מסתכל על השנה האחרונה ועל האתגרים והמשברים שהציבור הישראלי התמודד איתם, ולמרות הכול ממשיך לשמור על אופטימיות. הטלטלה שעברה מדינת ישראל כולה לאחר המתקפה הרצחנית של חמאס ביום שמחת תורה, 7 באוקטובר, לא פסחה גם עליו. אבל אחרי חודשים ארוכים של שסע עמוק בחברה הישראלית עד כדי קרע מסוכן - דווקא רגעי האחדות שהוא רואה בחודשים האחרונים גורמים לו לחשוב שהתיקון שהחברה הישראלית זקוקה לו אחרי הרגעים המכוננים שהביאו את המלחמה בעזה - אפשרי.

האויבים זיהו את הפירוד והמחלוקת

"הגענו לקו פרשת מים אפילו יותר מהותי ממלחמת יום הכיפורים - לא רק ברמה של תפקוד צה"ל, אלא בהבנה של החברה הישראלית, האתגרים החיצוניים והפנימיים שלה ואיך צריך לארגן מחדש את החברה, את הבריתות ואת מערכות היחסים הפנימיות כדי להתמודד עם האתגרים שעומדים לפתחנו", מסביר פלסנר.

אתה מדבר על אתגרים. אתה יכול לתת דוגמה לאתגר כזה?

"בעשרות השנים האחרונות דיברנו הרבה על האיום האיראני, והתמקדנו בעיקר בניסיון של משטר האייתוללות להשיג נשק גרעיני. אני לא חושב שלקחנו מספיק ברצינות את האיום הקונבנציונלי של איראן, שעמלה במשך עשרות שנים ליצור סביב מדינת ישראל טבעת חנק של ארגוני לוויין סמי־מדינתיים. האיום הזה חמור מאוד, ועד כה התמודדנו עם המרכיב החלש יחסית שלו - חמאס", הוא אומר. "במובן הזה, כל מי שחשבו שעכשיו אנחנו יכולים להניח בצד את האיום הקיומי ולהתמקד בקטטות פנימיות, אני חושב שהתחדד להם שהקיום של מדינת ישראל הוא לא דבר שאפשר לקחת אותו כמובן מאליו, וכדי להבטיח אותו יש לאחד ולמצות את כל הכוחות המשאבים האנרגיות שלנו, כדי שנוכל להתמודד עם האתגרים העצומים האלה גם בהיבט החיצוני וגם הפנימי".

ואיזה פתרון אנחנו יכולים לדעתך להציע בנקודת הזמן הזאת?

"התוצאה של כל האירוע הזה צריכה להיות תוצאה מדינית שמתייחסת לאיום העיקרי, והוא לא איום חמאס, שהוא גדול וצריך להתמודד איתו ולפרק את היכולת השלטונית שלהם, אלא הרצון של איראן להשמיד את ישראל ולהפוך לכוח הדומיננטי באזור. לכן המענה החשוב הוא לעשות הכול כדי לגרום למימוש של הרצון האמריקני היום - לכונן ברית אזורית של המתונים נגד הציר האיראני. הבסיס של הברית הזאת יהיה סעודיה, ארצות הברית וישראל, שיוצרות וקטור נגד האיום האיראני. עלינו להכפיף את כל האינטרסים הביטחוניים שלנו ואת הפעולות המדיניות לרצון לחולל שינוי אסטרטגי שיחליש את איראן ובעלות בריתה באזור", פוסק פלסנר. "יש פה חלון הזדמנויות שיכול להיסגר בתוך חודשים, כי יש צורך בשיתוף פעולה בין הדמוקרטים והרפובליקנים. הממשל הנוכחי יכול לעשות את זה ולנצל את רצונו של מוחמד בן סלמן הסעודי להתקדם. כל דבר שלא נעשה בכיוון הזה יהיה אובדן הזדמנות. סביב זה צריך לגבש קונצנזוס ישראלי".

הסברת היטב את האתגר החיצוני העיקרי שלנו. האתגר הפנימי מן הסתם נוגע בבעיית הקיטוב שמתחילה להתעורר שוב, אחרי גל האחדות הגדול שבא בעקבות 7 באוקטובר.

"בהיבט הפנימי היינו בנקודת שפל של קיטוב ופירוד ולצערי אפילו שנאה פנימית. בשנה האחרונה דיבר נשיא המדינה על איום של מלחמת אזרחים, וגם האויבים שלנו ראו את זה כחולשה ופירשו זאת כהזדמנות. אם נחזור לשיח מפלג, זה אומר שגם לא הפקנו את הלקחים וגם נעמוד בפני סכנה איומה. הלקח הוא שאת ההכרעות הגדולות והמשמעותיות שלנו לגבי אופי המדינה אנחנו צריכים לקבל יחד ובהסכמה רחבה".

לנוכח המציאות הפוליטית והחברתית, כיצד אפשר ליצור את התשתית לקבלת החלטות בהסכמה רחבה?

"זה קשור לעניין הבריתות והשותפים הטבעיים. השינוי שצריך לקרות במערכת הפוליטית הוא שהיא צריכה ללמוד ממה שקרה אצל המילואימניקים. הם היו נציגים של כל המגזרים הציוניים שהתחברו להם יחד וחירפו את נפשם כדי להגן על מדינת ישראל. הם הדגימו לנו שהמשותף רב כל כך על המפריד, וברגע שאנחנו מתחברים ביחד היכולות שלנו עצומות, כמעט בלתי מוגבלות. האתגר שלנו הוא שכמו שהמילואימניקים הדגימו לנו שהם יכולים להתחבר וליצור חיבור אמיתי שהוא גם פונקציונלי וגם אמוציונלי - צריך להביא את החיבור המחודש הזה לידי ביטוי במערכת הפוליטית. הברית המרכזית שצריכה להוביל את מדינת ישראל ולפלס את דרכה מתוך המשבר החיצוני והפנימי היא הברית הציונית החדשה".

איך נראית בעיני רוחך הברית הזאת?

"אם אני איש הציונות הדתית, השותף הטבעי שלי להקמת ממשלה לא צריך להיות המפלגות החרדיות כדי להמשיך את מה שהיה ב־6 באוקטובר, אלא המפלגות הציוניות כדי ליצור מצב שונה. המפלגות הציוניות צריכות להכיר בציבור הציוני־דתי כשותף הטבעי שלהן", הוא אומר נחרצות. "אם לא נשכיל להבין שהמענה במערכת הפוליטית הוא שיקום הברית הציונית בתור ברירת מחדל ראשונה שנותנת את הטון, מחברת מחדש את החברה הישראלית מבפנים ומתמודדת גם עם האתגרים הפנימיים וגם עם החיצוניים, נגיע למקומות לא טובים. זה מה שיכול לאפשר את קיום הצבא החזק עם חבר'ה צעירים ומילואימניקים מחויבים. לא נוכל להמשיך בלי ברית כזאת. הפריבילגיות שהוענקו לחברה החרדית כתוצאה מהתנהלות המערכת הפוליטית עד היום הן דבר שהציבור המשרת לא יוכל להמשיך לקבל אותו".

אתה מדבר על שילוב של ימין ושמאל. יש עוד כל כך הרבה נושאים שיש בהם חוסר הסכמה. איך זה מתכנס לדעתך לשותפות פוליטית?

"על העניינים המדיניים־ביטחוניים אפשר להסכים, בוודאי כשהאיום המרחף עלינו הוא האיום האיראני ואנחנו רוצים לבנות ברית חדשה שתרסק את הבריתות שבנתה איראן באזור. בוודאי בתקופה שכולנו יותר סקפטיים לגבי כל מיני הסכמים מדיניים שיידרש זמן רב לתת בהם אמון. אנחנו יכולים להסכים על כל מיני נוסחאות מילוליות שיאפשרו לנו לרכז מאמצים יחד. אחרי 75 שנים הגיע הזמן לבנות את התשתית ל־75 השנים הבאות".

בעצם הרעיון שלך הוא שהממשלה הבאה לא תכלול את המפלגות החרדיות.

"המפלגות החרדיות, בפוליטיקה שלפני ה־6 באוקטובר, למרות שהן מגדירות את עצמן כלא ציוניות, היו השותף הטבעי של הליכוד והמפלגות שייצגו את הציונות הדתית. זה היה שותף נוח. אתה משלם לו כל מה שהוא דורש בעניינים הסקטוריאליים שלו ומקבל את השקט שלך ליישם מדיניות. העניין הוא שכיום הדרישות של המפלגות החרדיות מאיימות על היכולת לקיים את המדינה הזאת", מציין פלסנר. "היום אין כמעט הבדל בין ימין, מרכז ושמאל בנוגע לציפייה שכל אזרחי המדינה ייקחו חלק בהגנתה. שיטת הפריבילגיות לא יכולה להימשך. עד 6 באוקטובר לא הייתה הסכמה כה רחבה בנושא, אבל לאחר שתיגמר המלחמה אני מאמין שבתוך זמן לא רב נצא לבחירות חדשות, ומעריך שיותר מ־70 אחוזים מהציבור ירצה לבחור בהנהגה שהמנדט שלה יהיה ליצור את החיבורים הנכונים".

נצטרך צבא גדול יותר

לפני יותר מעשור עמד פלסנר, אז חבר כנסת, בראש הוועדה לקידום השוויון בנטל שגיבשה המלצות בסוגיית הגיוס לצה"ל ובפרט בדרך לגייס רבים יותר מהציבור החרדי. בין ההמלצות של פלסנר היו כי כ־80 אחוזים מכל שנתון של חרדים ישרתו במסלולי שירות משמעותי בצבא או בשירות אזרחי, יישללו הטבות ממי שאינם לוקחים חלק בנטל, בכל שנתון יינתן מעמד מיוחד לכ־1,500 "מתמידים" שלא יחויבו בגיוס, וצה"ל יהיה חייב לפתוח מסלולים ייחודיים ולהרחיבם לשם כך. הזמן עבר, אך למרות שנקבעו יעדי גיוס לציבור החרדי הם הפכו להמלצה בלבד. בשבועות האחרונים נשמעו אמירותיהם של שני שרים מש"ס שחושבים שהמציאות חייבת להשתנות אחרי המתקפה הרצחנית בשמחת תורה.

שר הרווחה יעקב מרגי אמר בריאיון לאתר 'כיכר השבת' כי השינוי צריך להיות באופן ש"מי שלומד תורה - ימשיך ללמוד, אך מי שלא לומד - ויש הרבה - יגויס". "כשאתה שומע את הכמות של הנופלים, כשאתה מבקר במחלקות השיקום - אתה מבין שצריך לעשות מעשה. הנושא בעול עם חברו - זו לא אמרה חלולה, היא משמעותית. יש צורך בחברה הישראלית לראות את החברה החרדית משתתפת במאמץ. בחברה החרדית יש פוטנציאל גדול מאוד לגיוס שלא ממוצה. זהו אינטרס של הצבא וגם של החברה החרדית. צריך לדעת לעשות את זה נכון. אני לא יכול להסביר, עם ההכרה בערך לימוד התורה, אני לא יכול לשכנע שום אמא שהבן שלה נמצא בחזית, שלא ישנה יום ולילה כבר כמה חודשים, אני לא יכול להסביר למה אותו נער חרדי לא מתגייס", אמר מרגי ועורר סערה בתוך הציבור שלו וגם במפלגתו. אלא שהוא אינו קול יחיד. באחרונה פנה שר הפנים משה ארבל, גם הוא מש"ס, למנכ"ל עמותת 'נצח יהודה', וביקש ממנו לשלב חרדים בגיוס ארוך ומשמעותי. לצד ההתבטאות כתב ארבל מכתב ובו אמר כי יסייע בנושא הגיוס של בני הציבור החרדי ככל שיידרש.

פלסנר חושב שהקולות הללו הן סנונית שמעוררת אצלו תקווה לשינוי המצב הקיים. "אני מברך על האמירות הללו. אני חושב שהן אמירות חשובות שלא שמענו קודם. יש שינויים סמליים שהתרחשו, והעובדה שאחרי ה־7 באוקטובר התגייסו כמה מאות חרדים לשירות מקוצר ולמילואים יש לה חשיבות. גם כמה מאות חרדים היו מעורבים בהתנדבות בזק"א, וגם זה מאוד משמעותי ומשדר מסר של אחדות ושותפות גורל ופוטנציאל לשיתוף פעולה".

מדבריך אפשר להבין שזו בעיקר התחלה טובה, אבל זה לא מתקרב לציפיות שלך.

"צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולקרוא לילד בשמו. בהיבט של השירות אנחנו נמצאים במצב הכי גרוע בכל הזמנים. אני עוקב אחרי הנושא הזה עשרות שנים. גודל המחזור החרדי עומד על כ־13,500 אלף – 24 אחוזים מכלל המלש"בים. זה מספר אדיר. כשאתה מסתכל על מספר החרדים שהתגייסו בפועל - בגיוס דצמבר התגייסו לשירות מלא כ־200 חרדים, שזה מספר דומה לשנה שלפני כן, וזה אפילו לא עומד ביעדים הנמוכים ממילא שהצבא קבע עוד לפני 7 באוקטובר. גם ביעדים הנמוכים מאוד - כ־1,200 מתגייסים שמוגדרים חרדים בשנה, בפועל שיעור גדול מהם אינם חרדים", הוא מחדד. "נתון הגיוס מהציבור החרדי כיום זהה למספר המתגייסים לפני 15 שנה, אלא שבינתיים מחזורי הגיוס גדלו עד פי שניים. זו לא בעיה שולית אלא אתגר לאומי. אנחנו נמצאים בתקופה שבה אתגרי הביטחון הרבה יותר גדולים ונצטרך צבא גדול יותר עם יותר לוחמים בסדיר ובקבע שישרתו זמן ארוך יותר. הפער הופך להיות בלתי נסבל, ואם הוא יימשך הוא יקרין, בלי שום ספק, על יכולתנו להמשיך לגייס את האוכלוסיות המתגייסות ולשמור על המוטיבציה שלהן".

ולדעתך זה לא יקרה בלי אותה ברית ציונית שבעצם תיצור את התשתית לגיוס נרחב יותר של חרדים - בלי שהם יהיו חלק מתהליך קבלת ההחלטות?

"אנחנו ברגע שמחייב קבלת החלטות חשובות. אין שום אופציה אחרת מברית ציונית שמבוססת על הכוחות שמחויבים למדינת ישראל ולעם ישראל - שתוכל לקבל את ההחלטות הנכונות. אם נכפיף את עצמנו לזכות וטו של ההנהגה החרדית לא נקבל שום החלטה משמעותית. התרבות הפוליטית החרדית בנויה באופן כזה שכבר עשרות שנים מוטל וטו על כל החלטה משמעותית. מי שמצפה שעל רקע המשבר הנורא שחווינו ואנחנו עדיין חווים השינוי הגדול יגיע מתוך ההנהגה החרדית - צפוי לאכזבה. לכן הציבור הציוני צריך להביא את השינוי ולבוא עם מתווה שירות חדש. כזה שיכלול יעדים הרבה יותר גדולים לשירות ומערכת שלמה של תקציבים שגם תגבה את היכולת לממש את היעדים, לצד מניעת תקציבים למי שיבחר לא לשרת", הוא מציין.

"המדינה מרעיפה על הציבור החרדי תקציבים רבים ותמיכות. צריך לקבוע שמי שימשיך לבחור שלא לשרת לא יוכל להמשיך ליהנות מהטובין שמדינת ישראל מרעיפה. כדי להגיע לכך דרוש שיתוף של כל המפלגות הציוניות הליברליות מימין, ממרכז ומשמאל, יחד עם המפלגות שמייצגות את הציונות הדתית. זה יאפשר שינוי שיביא גם למהפכה בתחום השירות ויאפשר את קיומו של צבא העם. במקביל זה יביא למהפכה בתחום הכלכלה והשילוב של הציבור החרדי, שהוא חשוב מאוד למדינת ישראל".

נקודת האור אחרי 7 באוקטובר

לאחר דיון רציני בתהליך התיקון שצריכה החברה הישראלית לעשות כדי להמשיך הלאה אחרי האסון שפקד אותנו בשמחת תורה והמלחמה שבאה בעקבותיו, פלסנר מסמן גם את נקודת האור העיקרית שהוא רואה מאז תחילת המלחמה. "הציבור הישראלי הוא נקודת האור הגדולה שנוסכת ביטחון ואופטימיות מהרגע הראשון. על פי סקרים שלנו, כ־75 אחוזים מהציבור אומרים שנרתמו או התנדבו לעשייה כלשהי במהלך המלחמה בחודשים האחרונים, וזה מורגש היטב. אלה שיעורי התנדבות מדהימים שלא קיימים באף מדינה".

ולצד נקודת האור הזאת אנחנו מזהים ירידה באמון במוסדות המדינה ובדרג הפוליטי בסקרים שלכם.

"צריך לעשות חלוקה. בהיבט הביטחוני, צה"ל אומנם היה אחראי - יחד עם הדרג המדיני - על כשל ביטחוני מהגדולים בתולדות המדינה, אבל ידע להתעשת ואנחנו רואים את זה בנתוני האמון של הציבור בצבא. לצד זאת יש נתוני אמון נמוכים מאוד במוסדות המדינה. ראינו מוסדות שהוחלשו ונחלשו בעיקר בעשור האחרון והגיעו ליום הדין בלי יכולת תגובה. יותר מ־100 אלף ישראלים היו זקוקים נואשות לממשלה, ולקח לה שבועות רבים להתייצב במלונות המפונים ולסייע למשפחות. הממשלה לא תפקדה ולכן היא גם לא זוכה לאמון. המנהיגות הפוליטית גם היא תפקדה באיחור, ועדיין יש מי שרואים בה מנהיגות שהייתה אחראית למצב השפל שבו אחזנו זה בגרונו של רעהו. אנחנו רואים שהאמון במנהיגות וספציפית בראש הממשלה הוא נמוךמאוד. לכן הכשל הזה הוא בעצם קריאת השכמה לתקן ולחזק לא רק את המערכות הביטחוניות שלנו אלא גם את מערכות הממשל, כדי שהוא יהיה חזק וישרת את האזרחים ולא את חבריו של השר הממנה. עלינו לתקן את השירות הציבורי ולחזק את השלטון המקומי, וכמובן לחתור למצב שלא נכריע הכרעות גורליות שפוגעות בציפור הנפש של חלק מהאוכלוסייה ברוב של 61 מול 59 אלא בהסכמות רחבות".

בימים האחרונים ראינו את הורדת דירוג האשראי של ישראל בסוכנות מודי'ס. מה אתה מצפה שיקרה כעת כשאנחנו בישורת האחרונה של ההצבעות על התקציב המיוחד למלחמה?

"הורדת הדירוג קשורה לכך שהשווקים הבין־לאומיים מצפים לראות ממשלה שמתעלה לגודל השעה ויש לה אומץ לקבל החלטות קשות ולבטל משרדים ותקציבים קואליציוניים. הוכח שהממשלה לא זוכה לאמון של השווקים. הייתי מצפה שבזמן משבר, כמו בעבר, נשים הכול בצד וננהג בממלכתיות. אנחנו לא רואים את זה לא ברמת הדרג הפוליטי, לא ברמת ההחלטות ולא ברמת הדוגמה האישית בהתנהלות. זה כל כך בולט בהשוואה לחברה האזרחית ולמילואימניקים וללוחמים. אני מצפה שיתקבלו החלטות כלכליות אמיצות ואולי גם ישנו משהו באמון של הציבור במערכת הפוליטית".

***