ביחד או לחוד

שבוע לאחר השבת השחורה של שמחת תורה, חגי לובר, תושב בית אל, נשוי לתחיה ואב לתשעה, פתח את הלפטופ שלו והתחיל לכתוב קובץ וורד בשם: "תוכנית פעולה להתמודד עם אתגרי היום שאחרי". הקובץ שלובר הגה עסק בעתיד החברה הישראלית, ביום שאחרי המלחמה. באותם רגעים מכוננים, גם לובר לא דמיין שכמה שבועות לאחר מכן, בנו היקר סמל ראשון (במיל') אלישע יהונתן הי"ד ייפול בקרבות ברצועת עזה.

בפתח הקובץ כתב לובר: "כל אדם מפוקח שעיניו בראשו, חרד חרדה עמוקה על גבול הפאניקה, מהיום שאחרי המלחמה", הוא ציין בדאגה. "אין הכוונה כמובן ליום שאחרי מבחינה מבצעית ברצועת עזה, אלא ליום שאחרי בחברה הישראלית, במציאות הפוליטית המורכבת ועל רקע תרבות [אי] השיח במדינת ישראל. מה יהיה עתיד החברה שלנו לאחר המלחמה? האם ננצח בקרב מול החמאס והחיזבאללה כדי להפסיד זה לזה במלחמת אחים אין־סופית?", הוא תהה בחשש. "...כיוון שכל מערכות המדינה והצבא וראשם ורובם של האזרחים נמצאים במלחמה, וטוב שכך, חייב לקום פורום אזרחי שמניח תוכנית חברתית־פוליטית מסודרת ליום שאחרי. שומה עלינו, אנשים שרוצים להמשיך ולחיות ביחד, לגבש סדר יום פוליטי ואזרחי ולדברר אותו לציבור בקמפיין ציבורי רחב היקף ומתוקצב היטב. עלינו לעשות זאת באופן מיידי, ללא דיחוי, מחשש שמא יקדימנו קמפיין השנאה והפילוג שעליו כבר עובדים קיצוניים משני הצדדים בתקציבי ענק".

הזדמנות להתחלה חדשה

חגי לובר (54) הוא מייסד תיאטרון אספקלריא, ויש לו רזומה עשיר בתחום התרבות. "אני בהחלט מסכים עם האמירה שהמלחמה הנוכחית יוצרת הזדמנות להתחלה חדשה. היא יצרה חוויה טובה של אחדות לאנשי המילואים, לארגונים השונים, לאנשים מן השורה, לאנשים ברחוב, ושל הזדהות עם משפחות הנופלים, הפצועים והחטופים. היא הבליטה את המכנה המשותף שיש לנו, ואנחנו תקווה שזה יישאר בזכות החזון המשותף והתוכן העצמי ולא רק בגלל אויבינו".

אתה באמת מאמין שכולם עסוקים בזה?

"נכון שיש אנשים שמפספסים את ההזדמנות הזאת, ולא חשים את התחושות שדיברתי עליהן, ולחלקם יש גם אמצעים ואפילו שופר – למשל במדיות החברתיות, שעוזר להם שלא להיות במקום הזה; ונכון, יש סכנה שהתחושה המאוחדת תיחלש, כי באופן טבעי זה מה שקורה בדרך כלל. לכן צריך להשתמש בהזדמנות הזאת וליצוק תוכן חיובי, לשמר את מה שמשיגים ולהמשיך עם המכנה המשותף. הלוחמים חשים מאוחדים במילואים, ואז חוזרים הביתה ושומעים כל מיני קולות בשיח, והתחושה מתערערת. צריך לדבר כל הזמן על התכנים המשותפים, על החזון המשותף, להפוך את האחדות מסיסמה לתוכנית עבודה - צריך לעבוד באחדות. כמו שזוג שמתחתן לא חושב שהעבודה היא רק לחפש בן זוג, אלא יודע שכל החיים זו עבודה על היחסים, ורק השקעה בקשר תביא תוצאות".

ואיך עובדים בזה?

"יש את ה'סור מרע' ויש את ה'עשה טוב'. צריך להבין בדיוק למה נפלנו, וצריך לעשות אמנת אי ההסכמה - איך אנחנו מנהלים מחלוקות. מהם גבולות אי ההסכמה - מה מותר ואסור לעשות כשאנחנו לא מסכימים. למשל, חשוב מאוד להאמין בכוונותיו הטובות של האחר. זה כל כך בסיסי. אנחנו מאמינים שכולם רוצים בטובת העם והמדינה. אנחנו חולקים בדרכים, בדעות, אבל לא במטרות. אחד עושה זאת בכיפה וציצית ובהתיישבות בכל הר ופסגה, האחר שחושב שאת אותו טוב נשיג תוך ויתורים ושלום עם אויבנו; האחד חושב שנכון לתגבר תוכן יהודי בכל בית ספר, והאחר מאמין בתוכן אוניברסלי, והכול לגיטימי".

לובר לא רק מדבר, הוא כבר עושה. בשבעה על בנו יהונתן, תושב יצהר, שהשאיר אחריו אישה הרה ותינוק, ביקרו אותו אנשים המחזיקים בדעות השונות לחלוטין מדעותיו, כמו חבר הכנסת רם בן ברק, עם מובילי מחאת ההייטקיסטים, מובילי 'אחים לנשק' ועוד. "לקח זמן, אבל הצלחנו להבהיר אחד לשני שאנחנו מאמינים בטוהר כוונותיו של האחר. אמרתי להם שאני חש כך, אם כי אני לא מאמין בדרך שלהם, במעשים, בהקשר של הסרבנות, למשל, וההפגנות על גבול האלימות. לאחר כמה ימים, כשקמנו מהשבעה, קבענו להיפגש אצלם במשרדי 'אחים לנשק', ושם שמעתי טענות שביבי דואג רק לעצמו ולמשפחתו. עצרתי אותם ואמרתי: רגע. זה לא חוקי. אנחנו הרי מאמינים בטוהר כוונותיו של כל אחד ואחד, אז עכשיו תגידו באלה המילים: 'ביבי מתכוון לעשות טוב בעם ישראל', ומסתבר שזו הפעם הראשונה שקירות משרדי הארגון הזה שמעו משהו חיובי בנוגע לביבי", הוא אומר בחיוך. "אחרי השלב הזה היה לנו מקום לדון במחלוקות. כן, חלק מהמחלוקות נקפיא לעוד לפחות שנתיים, כי כרגע יש דברים אחרים על השולחן, ובחלק מהנושאים הבחירות הבאות יכריעו, ובחלקם נגיע להסכמה: לגבי השבת הציבורית, מצעדי הגאווה וכדומה, ורק כך נתקדם".

עוד לפני האובדן של משפחת לובר, האב השכול הרב תמיר גרנות וההייטקיסט לירון דמרי אספו סביבם אנשים המחזיקים בדעות שונות, וביחד הם ניסחו את 'אמנת בראשית'. לאחר נפילת בנו יהונתן, הם הזמינו את חגי לובר להיות שותף למיזם שלהם. "אני חושב שהאמנה הזאת מנוסחת היטב, ואת המעמד החגיגי של חתימת האמנה קיימנו בקיבוץ בארי, לאחר סיור במקום. הגיעו אנשים מכל גוני הקשת הישראלית, וזה היה מרגש מאוד. עצם זה שיש טקס שמבטא מגמות, מחשבות ויוצר תנועה חיובית בנפש האדם שקורא אותו - בעיניי זה כבר עושה את שלו. כמובן יש שם קריאה מעשית. למשל, לכבד את תוצאות הבחירות, יהיו אשר יהיו, מבלי לפסול אף אדם או גורם - הכול בצורה הכי עניינית. לפי האמנה, המפלגה המנצחת קובעת קווי יסוד שצריכים להיות רחבים מספיק ולהניח בצד שאיפות מסוימות כדי שיתוף של כמה שיותר נציגי ציבור שמזוהים איתם".

לקחת אחריות ולשמר את הקיים

סגן אלוף איתמר איתם (43) מהושעיה, נשוי לנעמה ואב לשישה, הוא בנו של תת אלוף במיל' אפי איתם. הוא מגויס למילואים מהיום הראשון של הלחימה. איתם, העוסק שנים בחינוך, הוא מפקד גדוד סיור של חטיבת ביסל"ח. בתחילת המלחמה הוא נלחם בצפון הרצועה, ובהמשך בדרומה. "במלחמה הזאת התגלה היסוד של האחווה באופן יוצא דופן. זה נושא שנחלש בשנה שלפני, והמלחמה גילתה כמה שהדבר הזה הוא חזק ופנימי, וברגע האמת כולם התייצבו מכל הכיוונים, מכל הגוונים, במסירות נפש, התגייסות מלאה, מתוך תחושת שייכות וביחד. הייתה הרגשה שיש משהו שמאחד בינינו ואנחנו מוכנים לסכן בעבורו את חיינו. על רקע הפרימה, ההקצנה והערעור של הביחד שחווינו לפני כן - ביטויי האחדות בולטים ומרגשים מאוד. זה בא לידי ביטוי לא רק בצבא אלא גם באזרחות. רוח ההתנדבות, הרצון לעזור, האכפתיות, התרומות ועוד. במשך כל התקופה הזאת ביקרתי פצועים, שמעתי אותם, את האנשים סביבם. התחושה היא שיש רוח אחרת, שונה ממה שהיה כאן קודם".

אתה חושב שזה ימשיך, או שהתחושה הזאת עלולה להיחלש ודברים יכולים לחזור לקדמותם?

"קודם כול אני חושב שזה חייב להמשיך. אני חושב שבמובן מסוים המלחמה הזאת נבעה מאותו פילוג ובאה לתקן אותו, ומה שחשוב זה שניקח אחריות ונשמר את זה. הכול מתחיל באחריות האישית של כל פרט ופרט. זו האחריות שלנו באיך שאנחנו מדברים, במה אנחנו משתפים ברשתות החברתיות, באיך אנחנו מסתכלים על אחרים ובאחריות שלנו לפעול. זה מתחיל בתוך המשפחה, במעגלים הכי קרובים. חשוב מאוד גם ללמוד את זה - להבין את הערך של האחדות, להעביר את זה הלאה, לדבר על זה, להסביר מסביב את המשמעות, לתת מקום למחלוקות ולהסביר את ערכן, אבל יש דרך להתייחס אליהן. נסגל עין טובה, דיבור נקי. אני מחנך ועוסק בחינוך חברתי, וזה הכי נוגע לתחום שלי".

מה הגבול בין אסור למותר בשיח הציבורי והתקשורתי?

"בעיניי, מותר לדבר על הכול. צריך רק לדעת איך. לדבר נקי, בכבוד ובאמת. אם אנחנו נאמץ את שלושת הכללים הללו, זה ישפר מאוד את היכולת לנהל את הוויכוח והשיח בינינו".

איתם נזכר בסיפור חסידי על הרבי מצ'רנוב: "הרבי היה נוהג לטבול בערב יום כיפור. שנה אחת, בערב יום כיפור, באו אליו החסידים בהמוניהם, והוא לא הספיק לטבול, וכשהבין שהוא לא מספיק, הוא קפץ לתוך הקהל ואמר 'מקווה ישראל'. כלומר יש היטהרות בישראל. זה מה שאני מרגיש בכל פעם שאני נקרא למילואים. יש נקיות והיטהרות באותו מפגש בלתי אמצעי עם האנשים, ובוודאי אתה חווה את זה ביתר שאת בשעת מלחמה. ראיתי את זה קורה בפועל. איך אנשים מתייצבים יחד כתף אל כתף בלי שאלות. הלוחמים מצד אחד והמשפחות שלהם מהצד השני, כך שזה מעגלים הרבה יותר רחבים מהלוחם הבודד. יש לו הורים, אישה, ילדים, קרובים, שכנים. אני אופטימי, כי אני חושב שכאשר אנשים נפגשים ומדברים, יש שיח והצורך עולה. אז הנקודה הפנימית הזאת של הביחד מתעצמת באופן מדהים", הוא אומר.

"ברור שככל שהזמן עובר, שוב המעטפות החיצוניות בולטות יותר, והגרעין הזה הולך ומסתתר, אבל הנקודה הפנימית תמיד שם. זה הבסיס. היא קיימת ומתקיימת אצל האנשים. מה שצריך זה לקלף את הקליפות ולא לתת לה להיות מכוסה, אלא לגלות אותה. כשאנחנו רואים מה קורה בין המילואימניקים, זוהי הצצה לעולם האמת בהקשר הזה. זה קיים שם וזה בולט ונוכח מאוד. זה היה קודם. האחדות היא עובדה קיימת, והיא לא מזויפת, אלא שהיא דורשת עבודה. העבודה שלנו היא להנכיח את זה, לדבר על זה, לשמר ולהרחיב את זה, וזה לא סותר את הוויכוח ואת חילוקי הדעות. זה טוב שיש גוונים, זה בריא שיש ויכוח, אבל צריך לראות שהוא לא מתגבר על האחווה הבסיסית. אנחנו צריכים לצאת לוויכוח מתוך הנחה בסיסית שאנחנו אחים. שאנחנו ביחד. זה לפני הכול. ומכאן, בואו נתווכח".

אילנית סוויסה (50) מכפר עזה, בת זוגו של חזי בוצר ואם לרננה, בת 13.5, מתגוררת עם משפחתה בימים אלה בשפיים. סוויסה היא יוצרת תיאטרון וקולנוע ועוסקת בתקשורת. באותה שבת, גם משפחתה התעוררה בשעה שש וחצי ל'צבע אדום' בלתי פוסק, עד שקיבלה הודעה על חדירת מחבלים ליישוב. "מהר מאוד הבנו שמדובר באירוע חריג, ושהינו שעות בממ"ד".

הזמן עצר מלכת, עד שכוח צה"ל הגיע לחלצם. "איבדנו הרבה מאוד חברים ושכנים שממש חיו איתנו בקשר צמוד".

כשהיא שומעת את המילה 'אחדות', היא מעדיפה הגדרות אחרות. "המילה הזאת מורכבת מאוד, כי כשאומרים 'אחדות' - לרוב מתכוונים ל'תחשוב מה שאני חושב', ולכן אני משתמשת יותר במילה 'פשרות', כי בסוף תמיד צריך להתפשר. אני אתפשר על משהו, והאחר יתפשר מהכיוון השני, כי אי אפשר להעמיד פנים שאין לנו חילוקי דעות. ודאי שיש לנו חילוקי דעות על הרבה דברים, ובשם ה'אחדות' אנחנו מתייפייפים, אבל חילוקי הדעות קיימים, וצריך לפתור אותם. צריך למצוא מילה נעימה יותר מ'פשרה', כי לה יש קונוטציה של הפסד. צריך מילה שמחברת בין צדדים, ואסור להתעלם מזה שיש פער. לא נטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. ודאי שבזמן מלחמה לא ידברו על הקשיים, ויתחברו אלה לאלה בגלל סכנת המוות שיש מעל הכול. מה שחוויתי באותו יום, ב־7 באוקטובר, הבהיר שיש סכנת מוות ממשית, ואני חושבת שכולם מרגישים את זה, ולצערי הרב זה מנוע שעלול לגרום לנו להבין שאם לא נתחבר ונבוא אלו לקראת אלו, הכול פה יתפרק. יש לנו המון אויבים מולנו".

את חושבת שאנחנו יכולים להיות מאוחדים?

"נתחיל בזה שאני חושבת שאנחנו לא מאוחדים. אנשים צריכים לקחת על עצמם הנהגה. אנשים טובים צריכים להנהיג אותנו. אנחנו צריכים להוקיע מתוכנו מנהיגים סקטוריאליים שדואגים לעצמם ומסיתים".

מהו לדעתך הגבול בין אסור למותר בשיח הציבורי והתקשורתי?

"צריך לדאוג שגם בתקשורת יהיו אנשים עם אחריות ולא בעלי אינטרסים שדואגים למשהו אחר שהוא לא האמת. שאנשי אמת ישבו בעמדות המפתח. זו בעיה, ויש כאן הרבה דברים לפרום. צריך להפוך את הכול לכשר. אני חושבת שהמגמה שלנו עכשיו צריכה להיות חד משמעית - להיות אנשים טובים יותר, וזה אומר לעשות טוב אמיתי. כל אחד יודע איפה הוא מזייף. אני שומעת מאנשים צעירים שחוזרים משדה הקרב שמה שהיה לא יהיה עוד, ואני מקווה שהם יביאו את השינוי".

היכן עובר הגבול בין סמכות שלטון הרוב לזכויות המיעוט?

"בהחלט מדובר בדיונים חשובים, וצריך לראות אם הדמוקרטיה לא מנוצלת על ידי המיעוט. איך היא מתחזקת ולא נחלשת".

נעזוב את המילה 'אחדות' ואת ההגדרה שלה. את מאמינה שנוכל לגשר ולהתפשר?

"אני חושבת שהכול פוליטי. הכול מתחיל ונגמר בפוליטיקה, ולכן צריך להחליף את המנהיגות. אני מאמינה שהשינוי יצמח מלמטה. מהעם שפגש אחד את השני במלחמה, העם שאיבד את הילדים, את החטופים, ומהעם שאכפת לו. לא מהמנהיגות".

את אוחזת בדעות של השמאל הישראלי?

"עד ל־7 באוקטובר הייתי שמאלנית, וכך הגדרתי את עצמי. מאז אני לא יודעת איך להגדיר. אני רק מחפשת לשנות את ההנהגה כולה. את כל מי שיושב כיום בכנסת".

***