לראש מכללת תלפיות בנימין בהגון יש תובנות כלליות רבות מהמלחמה אשר פוקדת אותנו בימים אלו. אחת העיקריות שבהן היא ההבנה שטובת העם נמצאת בראש סדר העדיפויות. "המלחמה הזאת הוכיחה שוב לצערנו עד כמה האויב שלנו אכזרי", הוא פותח את דבריו. "וכפי שנאמר בפרשת הקללות 'ואני אקניאם בלא עם', מדובר בקבוצת טרוריסטים שלא נלחמים בנו בטנקים ובמטוסים אלא מתחת לפני האדמה, וברור שאנחנו צריכים להשיב מלחמה שערה באותם כללים שהאויבים שלנו משתמשים בהם", אומר בהגון. לדבריו, "מדובר בשאלה קשה מאוד ומוסרית מאוד של חטופים מול ניצחון מוחץ במלחמה, וכתמיד יש להעדיף את הראייה של עם ישראל, הראייה של הכלל. יש הרבה מהורי החטופים שרואים גם הם את צורכי הכלל, שצריך להשלים את המלחמה ולהשתדל להביא את כולם הביתה". בהגון הוא אב שכול, בנו נועם־מנחם נפל בעזה בשנת 2002. "אנחנו מסתכלים על הקורבן של הבן כעל עוד חוליה בשרשרת. הבוץ העזתי הוא מאז תקופתו של שמשון".
כולנו תחת האלונקה
החוויה של מלחמה בעצימות גבוהה ניכרת גם בקרב סטודנטים ואנשי הצוות. במכללת תלפיות הורידו את הדגל לחצי התורן כאשר נודע על מותה של ד"ר חגית רפאלי־מישקין בשבעה באוקטובר. רפאלי־מישקין עבדה במכון מופת, מכון למחקר ולפיתוח מקצועי של סגלי הוראה, והייתה קשורה עמוקות לחלק מחברי הצוות. "יהי זכרה ברוך", אומר בהגון בכאב. לצערה של המכללה זהו לא האסון היחיד. סגן אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי, מפקד מגמה בבא"ח נחל, שנפל בקרב ברצועת עזה, הוא בנו של ד"ר אלי יוסף, מרצה במכללה.
"אנחנו תומכים במשפחות בשיחות ובצרכים יומיומיים. אנחנו מעניקים להן כל מה שנדרש מכל בחינה. אחת המרצות כאן - ביתה בחולון נפגע מפגיעה ישירה של רקטה, ושלחנו לה מצרכי יסוד. גם לסטודנטיות שלנו שגרות בדרום מצאנו פתרונות דיור בגבעת שמואל ובפתח תקווה. כולנו תחת האלונקה".
במכללת תלפיות הסתכלו גם כלפי חוץ ודאגו למשפחות מפונים נוספות. "יש לנו מרצים וגם סטודנטיות שמגיעים בהתנדבות ללמד את הילדים והנוער של המפונים בבתי המלון. באופן אישי בתנו אפרת הייתה מנהלת בית ספר של מפונים בהיכל שלמה. רוח ההתנדבות המפעמת בנו היא מרגשת. מרצה שלנו ד"ר גלי תיבון, אשתו של האלוף נועם תיבון, מרכזת את נושא המפונים באזור ים המלח. מרצה נוספת בשם איילת שמיר, מרכזת מטעם עיריית נתניה את כל מאות המפונים ודואגת להם לבתי ספר ולגני ילדים".
כיצד אתה רואה את אתגרי החינוך בתקופת המלחמה?
"מבחינה חינוכית, תקופת המלחמה הביאה אותנו בתחילה למצב שבו ממשיכים ללמוד בזום, כמו בימי הקורונה. תקופה זו יוצרת משבר של חוסר ודאות. כמובן הציפייה מהמורים היא לפעול כפי הודאות, דבר שהוא קשה", אומר בהגון ומדגיש את הנושא שהוא בעיניו הפתרון גם בתחום הזה - האחדות. "האתגר הגדול בחינוך בשעה כזאת הוא להיות מאוחדים. כשאנחנו אומרים הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, השאלה מה הריבוי, למה אומרים גם שבת אחים וגם יחד, אלא שראשי התיבות יחד - יש חילוקי דעות. גם אם יש חילוקי דעות, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים. זה מה שאני רוצה ומקווה מאוד, שהביחד הזה ימשיך הלאה והקב"ה יברך את כולנו בברכה שלמה. איך אנחנו אומרים בתפילת עמידה: ברכנו אבינו כולנו כאחד, כאחד - כאילו אין חילוקי דעות. זהו האתגר החינוכי הניצב בפני מחנכי ישראל, להבליט את המשותף ולא את השונה. יש הרבה מאוד משותף בעם ישראל, וחבל שיש כאלו המבליטים דווקא את השונה והמפלג. אנחנו בחינוך צריכים לשים דגש על חינוך לאחדות ולקדם אותו, ללמד לראות את המכנה המשותף של כולנו, ושהביחד הזה ימשיך הלאה, לא רק בזמן מלחמה אלא בעיתות שלום. נאמר במגילת אסתר 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים', זו הייתה העילה של המן להשמיד את העם היהודי, אבל ברגע שהפכנו להיות עם אחד, אף אחד לא יוכל לנו. זהו המסר העיקרי שאנחנו צריכים לשדר לתלמידינו".
אחד המוטיבים המרכזיים במכללת תלפיות הוא החינוך לחוסן. אחרי שנים של אי יציבות עם מגפה עולמית של הקורונה, שוב אי יציבות והתמודדות עם פחד ומוות. איך נחנך ילדים לעוצמה ולחוסן נפשי? איך מנגישים לילדים את המציאות הקשה? "קשה מאוד לתת לילדים היום את התמיכה, כי כל עוד הם באים לבית ספר, אתה רואה אותם, אבל הם לרוב לא באים לפעילויות ונשארים לשבת מול המסך בבית, הם נחבאים ולא רואים אותם, וקשה מאוד להגיע אליהם. רק תמיכה וכתף משותפת יוכלו לעזור", אומר בהגון. "לדעתי היום בחינוך אנחנו צריכים לכוון ליותר התנדבויות בחוץ, כי הן יכולות מאוד לעזור כדי לחנך את הדור הצעיר לנתינה. על ידי עשייה בהתנדבות נוכל לחנך דור. ברגע שאתה נותן לזולת, נוצרת אהבה. על ידי זה שאתה נותן, אתה מתחיל לאהוב את הזולת, וכך אפשר לחנך טוב יותר".
מעגלים של התמודדויות
מי שעוד חווה מקרוב את המלחמה הוא נשיא המכללה פרופ' ישראל רוזנסון. "ברמה האישית הייתה דאגה לחלק מהילדים והנכדים שנמצאים בלחימה. אם הייתי יכול, הייתי מתנדב", הוא משתף. רוזנסון מרחיב על ההבדל בין משבר הקורונה למשבר המלחמתי. "הקורונה הייתה אתגר מורכב וקשה מאוד, אבל היא לא נגעה בחיים עצמם. המכללה הייתה חשופה לטילים בחלק הראשון של המלחמה, כאשר חלק מהסטודנטיות מתגוררות במקומות מוכי טילים, וזה נגע בהן באופן האישי ביותר בחיים, לכן עצם ההתארגנות הייתה קשה מאוד". בנקודה זו מחמיא הנשיא למועצה להשכלה גבוהה. "יש לי הרבה דברי שבח לומר עליהם בנושא זה, המועצה שיקפה במובנים רבים את רצון העם והצרכים שלו".
רוזנסון משתף באתגר המילואים אשר השפיע רבות על המכללה. "ראשית כול, אף שרובה של המכללה הן סטונדטיות, עדיין יש מספר לא זניח של נשים שעשו מילואים תוך כדי המלחמה, וזה היה אתגר בעבורן. שנית, וזה היה למעשה ההתמודדות העיקרית, רבות מהסטודנטיות שלנו הן נשות מילואימניקים שצריכות לשלב לימודים עם חיים מורכבים. יש כאלו שהבעל שלהם לוחם, יש כאלו שהבן שלהם לוחם, יש כאלו עם עזרה משפחתית ויש כאלו בלי. כמו כן המיקום הגאוגרפי משפיע מאוד, אם הן בטווח הטילים או לא, אם הן פונו לבתי מלון או לא. פועל יוצא של ההטרוגניות של המקרים הוא המון טיפול אישי, והמערכת שלנו נתנה מענה ונערכה בצורה יסודית מאוד לכך".
כזכור המלחמה נפתחה בשבעה באוקטובר, ואילו שנת הלימודים נפתחה רק בדצמבר. בטווח הזמן הזה עמלו במכללה להכין ולהתאים את שנת הלימודים למציאות המורכבת. "שנת הלימודים נפתחה לאחר שנדחתה בכמה פעימות, על פי החלטת המועצה להשכלה גבוהה, ובהתאם לכך אנחנו נערכנו. היו לנו המון פגישות הכנה, והסגל קיבל הכשרה בתוך כל הלחץ האדיר. אחת לשבוע או שבועיים ישבו חברי הסגל בזום ושמעו הרצאות מפי פסיכולוגים ומומחים לשעות מצוקה וחירום, היו קטעים מרגשים מאוד שבהם אנשים פשוט דיברו מהלב. אחד האתגרים הגדולים היה לבנות מערכת שנתית ריאלית אבל מקוצרת. אף אחד לא הוריד חלקים מתוכנית הלימודים באופן חד, אבל אנחנו בשכל ישר היינו צריכים להכניס הכול בזמן קצר. אנחנו מוסד חינוכי, לא רק בונים מערכת שעות שמאפשרת לאנשים לסיים את השנה אלא נותנים דוגמה חינוכית להתנהלות במצבי מצוקה, דבר שהוא נכון עד שיבוא משיח צדקנו. בראייה הסובייקטיבית שלי המוסד העביר מסר חינוכי שהוא לדעת לקחת את הבעיה ולהפוך אותה למסר מחנך".
איך שומרים על רמה מקצועית לצד יחס אישי גבוה?
"חשוב היה לנו ברמה העקרונית להציג את ההתלבטויות בפני הסטודנטים. הסטודנטים יודעים שאנחנו שומרים על רמה מקצועית גבוהה, אך יחד עם זאת רצינו לשדר להם כל העת שאנחנו רוצים להתלבט איתם ביחד. לא במובן שנוסיף להם משימות ללו"ז, אלא להראות להם שהכול נעשה בעבודה משותפת במציאות מורכבת של מלחמה. כך למשל היה בנושא ההקלות לסטודנטים, לא הגדרנו כללים והנחתנו אותם עליהם, אלא עשינו המון הקלות ברמה הפרטית, נוכח ההטרוגניות של המצבים השונים. יחד עם זאת, היו הקלות שהן גורפות, לדוגמה שאשת לוחם יכולה לבוא מאוחר יותר ולצאת מוקדם יותר. שותפות מסוג זה יש לה בעיניי ערך רב. מקווה שהמסר עבר, הושקע מאמץ גדול בהפגנת הגמישות המוסרית והחינוכית שלנו כלפי הסטודנטים, בתקווה שיהיו ימים טובים יותר".
כדי להמחיש עד כמה המכללה שותפה ברמה הרגשית להתמודדויותיהן של הסטודנטיות, משתף יעקב סולר, יושב ראש עמותת מכללת תלפיות, בהודעה מיוחדת שנשלחה אליהן: "השבוע, בפעם הראשונה השנה, ורגע לפני סיומו של סמסטר א', אתן מגיעות לקמפוס, והימים ימי כאב, קושי וגבורה. אחדות מכן פונו מבתיהן, לחלקכן בני זוג או בני משפחה מגויסים, או שהשתחררו ועדיין מתקשים לחזור לשגרה. כולכן גיבורות בעורף, המתמודדות עם קשיים יומיומיים בתקופה הקשה הזאת. ניצלנו את המבואה היפה והחדשה שבין מרכז דע"ת לספרייה, את המסך הענק ואת המפגש המחודש והמרגש, כדי לבקש מכן לתת ביטוי לכל מנעד הרגשות שאתן חשות" - הודעה זו היא חלק מהרצון לבנות קשר אישי וחוסן עם הסטודנטיות. "חוסן הוא מחויב המציאות היום, לצד הקשר והמצוינות בלימודים. הלימודים חייבים לבוא מאדם עם רגש. בעיניי היחס האישי הוא החוסן. במכללה כבר יודעים למשל שמי שנכנס בוכה לראש המכללה בני בהגון יוצא תמיד מחייך - זה חוסן", אומר סולר.
התפיסה האישית של סולר נובעת בראש ובראשונה מהקשר האישי שלו למאורעות. "תפסתי את המכללה במהלך המלחמה דרך הנכדים שלי, שמגויסים. אף אחד מהם לא למד בתלפיות, אבל דרכם למדתי מהי דאגה למה שקורה עם החיילים ובני משפחותיהם. הסתכלתי על הסטודנטיות והבעלים שלהם, והבנתי שמוכרחים לעשות משהו למענן. היחס האישי שלנו כלל התעניינות וביקור חולים ופצועים. גם הלימודים באמצעים האלקטרוניים היו יותר מקילים ונגישים".
לצד כל ההקלות סולר הקפיד כל העת לשמור על הרמת קרנו של המורה. "עברנו קורונה וכעת מלחמה, וצריך לפעול שוב להרמת מעמדו של המורה. משרד החינוך יצא בהרבה מבצעים כדי לצמצם את המחסור במורים, ואנחנו נרתמנו לכך. בעידן שיש בו אלטרנטיבות רבות, יש להסביר ולשכנע שההוראה היא שליחות, להבין שזוהי שליחות אמיתית לעם ישראל. לשמחתי זה נקלט, אבל לא אצל כולם. מתוך ההבנה הזאת אנחנו שואפים להיות בית היוצר הטוב ביותר למורה. זו המטרה שלנו. אנחנו רוצים שמבית המדרש שלנו תצאנה המורות הטובות ביותר שתשפענה ותעצבנה את דור ההמשך".
מערך תמיכה נרחב לסטודנטים
מי שמנהלת מקרוב את כל נושא הסיוע הרגשי והחיזוק לכל סטודנט היא ד"ר מיכל פלדמן, דקנית הסטודנטים. "אוכלוסיית תלפיות, בהקשר למלחמת חרבות ברזל, היא מגוונת מאוד: מגויסים ומגויסות, נשות מגויסים, מפונים מהדרום ומהצפון. האתגר העיקרי של המכללה הוא שמירה על שגרת לימודים ועל רמה אקדמית גבוהה, לצד סיוע אישי ופרטני לכל דורש, ברגישות ובהכלה מקסימליות. לצד אלה, בתלפיות רואים חשיבות רבה בסיוע רגשי ובחיזוק לכל סטודנט. לכל אלה הקדשנו הרבה מחשבה ועשייה", משתפת פלדמן.
היא מרחיבה על מערך התמיכה הרגשית: "בתלפיות הופעל מערך תמיכה רגשית שבמסגרתו ניתנו לסטודנטים כלים שונים להתמודדות עם הלחצים הנלווים למלחמה, כלי תיווך חינוכיים לילדים ולתלמידים וחיזוק האמונה במלחמה . סטודנטים שהיו זקוקים לסיוע פרטני בתחום הזה הופנו למרצים מתחום הפסיכולוגיה שעמדו לרשותם. עם תחילת שנת הלימודים האקדמית נבנה מתווה לימודי ייחודי שמטרתו לעזור לסטודנטים לצלוח את הסמסטר ולהקל עליהם ככל שניתן. השיעורים הועברו מרחוק באמצעות זום והוקלטו, וההקלטות עומדות לרשות הסטודנטים. באופן כללי, השתדלנו להתאים את הדרישות האקדמיות, תוך התחשבות באילוצי הבית והמשפחה", היא אומרת.
"בתלפיות אנחנו מעודדים התנדבות, ונענינו לקריאת משרד החינוך והרשויות להפניית סטודנטים להתנדבות בחינוך ובחקלאות במקומות נדרשים. נוסף על כך הפעלנו שירותי חונכות של סטודנטים למען סטודנטים. חברנו סטודנטים שהיו זקוקיםלליווי לימודי ולסיוע, לסטודנטים אחרים שיעזרו להם, כחלק מפרויקט המעורבות החברתית בתלפיות. בצד הכספי הצענו סיוע כלכלי, באמצעות מלגות, לסטודנטים הזקוקים לכך. בהיותי דקנית הסטודנטים, אני נמצאת בקשר עם המגויסים, אלה שכבר שוחררו ואלה שעדיין לא. לכל סטודנט משוחרר אנחנו בונים תוכנית השלמה אישית שתאפשר לו לסיים את הסמסטר בהצלחה, בפגיעה מינימלית במסלול הלימודים. לקראת תקופת המבחנים, אנו מעמידים לרשות כל הסטודנטים סדנאות ייחודיות לעמידה במטלות האקדמיות, בחינות, ועוד".
מתברר שגם המרצים היו צריכים הכנה וליווי כדי לצלוח את תקופת המלחמה באקדמיה. "היה חשוב לחזק ולהעצים את המרצים כדי שיוכלו לשדר את זה הלאה לתלמידים. הקדשנו זמן רב למרצים, בהשתלמויות ובמפגשים חברתיים של הצוות, שבהם הם קיבלו מבחינה פדגוגית העצמה וגם מבחינה רגשית אישית שלהם", מתאר הדקן האקדמי הרב ד"ר משה רחימי. לדבריו, "זה הכרחי, כי ההעצמה של המרצים מועברת לתלמידים בשני מישורים. המישור הראשון הוא האקדמי־הוראתי - להכין אותם קודם כול להוראה מקוונת יותר. אומנם הם היו רגילים לכך בעבר בעקבות הקורונה, אבל היה צריך לחדש ולהטמיע בהם יותר כלים דיגיטליים של הפדגוגיה החדשה, שאומרת שאפשר ללמד מרחוק והלמידה עדיין תהיה יעילה וחווייתית. המישור השני הוא הלמידה הרגשית – אם במהלך כל השנה הקשרים בין תלמידים למרצים הם ברמה גבוהה מאוד, תוך התחשבות בסטודנט ובצרכיו, הרי שבתקופה זו זה צריך להיות שבעתיים. כלומר אתה צריך ללמד ברגישות מלאה למצב ובהתאמה לתלמידים בודדים ולקבוצה בכללותה שנתונים תחת לחצים ומציאות מורכבת".
***