"אני לא מצליח למלא את החלל הזה בלב", אמר לי השבוע אור חן, אחיו של זיו חן הי"ד, שנפל בקרבות בעזה. וכששאלתי אותו מה בכל זאת מרים את רוחו הוא אמר לי: "כשאח שכול אחר, אחיו של בניה ריין, הגיע לנחם, הוא אמר לי: שמע, יש חללים שאפשר להשלים ויש כאלה שאי אפשר להשלים אבל הם, החללים עצמם - משלימים אותך".
איך יכול המקום הריק לנחם? איך החלל שבין אבלי ציון וירושלים ינחם? מפני שזו דרכה האצילית של הרוח. אי אפשר לראות אותה או לגעת בה, והיא ממלאת את הכול.
בכל שבעה, חילונית או דתית, אני מבקשת לראות את הספר האחרון שהוא הגה בו, וזה יהיה שם תמיד. אני אבקש לשמוע מפצוע מה מחזק את רוחו והוא יצטט לי שיר. אשאל ילד קטן שהתייתם במלחמה מה אבא היה אומר לו עכשיו והוא יענה לי: "שאני גיבור!". אני אשאל יולדת צעירה ויפהפייה שילדה בלעדיו איך היא עשתה את זה לבד והיא תאמר לי: לבד?! הוא היה איתי!
בכל פעם שאני רואה את הכתובת "ביחד ננצח" אני רוצה לתקן: ביחד ניצחנו. בשמחת תורה כבר ניצחנו. אני, את והא־ל שלצידי.
וכך הוא יכתוב, זיו חן הי"ד, ביום הולדתו ה־27:
אֲנִי מְחַכֶּה לִהְיוֹת אֶחָד
לְהִתְחַבֵּר אַף לְהִתְמַזֵּג בְּיַחַס לַכְּלָל
לְהִתְרַגֵּשׁ מִצָּרַת וּמֵרַוְחַת הָאָדָם
לַחֲשֹׁב עַצְמִי שִׁירַיִם לָעַם.
אֲנִי מְחַכֶּה לִהְיוֹת טוֹב
לְחַבֵּק, לְהִתְקָרֵב, לֶאֱהֹב
לְהַפְנִים וְלִנְגֹּעַ שֶׁפַע הַבְּרִיאָה
לִהְיוֹת צִנּוֹר אֶל זֶרֶם הַהֲוָיָה.
עוד נידרש לאורך רוח, לנשימה עמוקה. עוד יקומו נשים עייפות מאוד מדי בוקר לבית מחכה, אבל אז הרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעלינו וחורשה שתתעקש לשוב ולהיות ירוקה ואישה שתתעקש על צחוקה וצמרת, בהר הרצל, גשומת עפעפיים.
מורשת קרבות תשפ"ד הולכת ונכתבת ברוח. משהו לא נראה מניע את העם הזה, רוח שבאה מארבע רוחות, נופחת מדי יום בעצמות ומצווה עלינו: "תחיו!"
***