אין לנו ארץ אחרת

בארבעת החודשים האחרונים, מאז התהפכו עלינו השמיים בשמיני עצרת, זכיתי לשרת במילואים בגדוד 5035, גדוד המילואים שלי, שתפס את בסיס תרצה שבבקעה. מאה ושלושים יום.

היה שם הכול מהכול. היה מספק כשהלוחמים חזרו עם אמל"ח או תפסו מחבלים. היה מאתגר כשמחבלים פרצו למחסום שלנו ותקפו ובחסדי שמיים לא הצליחו להרוג או לפצוע אף אחד. היה מרגש לקבל מדי ערב משלוחי קובה סלק או ערימות של עוגות טריות, שלא לדבר על נדיבות הלב של עם ישראל שהתעלה על עצמו פעם אחר פעם. היו ערבים שאחרי שני סבבי על-האש שונים אכלנו גם בסבב השלישי כדי לא להעליב את החבר'ה שהגיעו במיוחד ממרחקים.

היה יפה. אין על הזריחות והשקיעות בבקעת הירדן.

היה כיף עם החבר'ה. מגבש, מצחיק, מעניין.

היה כבוד גדול להעניק למדינה, ללוחמים, למ"פ הגדול מכולם.

אבל בעיקר היה מרומם. שיחות עומק בשמירות או סתם פטרול עם אנשים שאיני נפגש איתם ביום-יום. יחד בג'יפ הסיור ישבנו בחור מאלוני שילה ולידו אוכל שרימפסים תל-אביבי. מאחור ישבו מפונה מאשקלון שבנו גולנצ'יק בעומק רצועת עזה, ולידו בחור בן 25 שהשאיר אישה ושני תינוקות בבית. המון דעות והשקפות עולם, פרצופים שונים. כולם כאחד באו לתת מעצמם, לתרום, להתנדב ובעיקר להכות באויב ולנצח אותו. והם מתייצבים בלי חשבון, בלי תלונות. בבחינת צריך גלגל אני גלגל.

החומר האנושי הטרוגני מאוד. אין אחידות במראה, בשפה, באמונות. הרקע שממנו כל אחד מגיע הוא שונה, היום-יום שלנו שונה, דרך חינוך ילדינו שונה. אך מעבר לכל זה יש כאן אחדות גדולה. ערבות הדדית. אחוות אחים. אמונה משותפת בצדקת הדרך. ידיעה פנימית עמוקה מה אנחנו עושים ולאן אנחנו שואפים. הבנה שהיא מעל למילים: למה כולנו כאן.

כל אלו הם דיסוננס מוחלט למה שאנחנו חווים בשגרת היום-יום.

השארנו אישה, ילדים, עבודה. חלקנו ברחנו כדי לא לחשוב 24/7 על הבן שבעזה או על המשפחה שמצטופפת כבר ארבעה חודשים בחדר אחד בבית מלון. היו כאלה שהמילואים היו קלים מדי בשבילם ועברו לגדוד אחר שנכנס לתוככי עזה. האחדות והרצון לתרום ולסייע בלטו בכל פינה.

אחרי שנה של מחלוקות שכמעט הובילו למלחמת אחים, בא אויב מר ואכזר והזכיר לנו מי אויב ומי אוהב וצייר חץ ברור לאזור הלחימה. גיבורים במדי ירוק זית, נאצים בצבעי ירוק חמאס. אויב ערמומי שזיהה פירוד ומחלוקת והסתער בשנאה כשהיינו עסוקים במריבות פנימיות.

וברגע אחד אזרחי המדינה התעשתו ומיד עטתה המדינה דגלי "רק ביחד ננצח" ו"עם ישראל חי".

אנחנו בעיתון 'בשבע' ובכנס ירושלים חפצים לתת ביטוי לכל חלקי העם ולגשר על הפערים וחילוקי הדעות.

לתת במה למאחד.

בכנס שיתקיים השנה נרצה להצדיע בכבוד. להצדיע לחיילים שלוחמים בחזית בגבורה עילאית מאז שמחת תורה עם רעל בעיניים ועם רעות ואחדות בלב. להצדיע למפונים מצפון ומדרום ששגרת חייהם התהפכה באחת. להצדיע למשפחות החטופים שעומדות איתן בכאב נורא. להצדיע למשפחות השכולות הטריות שאין צער כצערן. להצדיע להורים, לאישה, לילדים ולחברה שנותרו בבית בזמן שיקיריהם מגויסים בצבא. להצדיע לתורמים ולמפנקים שלא הפסיקו לרגע להזרים אספקה ועוד אספקה לחיילינו. להצדיע לפצועים שמשתקמים לאיטם ולעיתים נותרים עם צלקות שלא ייעלמו. להצדיע לצוותים הרפואיים שקולטים מסוק ועוד מסוק מדי יום ועושים הכול להעמיד את מיטב בחורינו שוב על רגליהם. להצדיע לתושבי עוטף עזה שספגו בשביל כולנו. להצדיע לתושבי עוטף שכם, חברון, ג'נין, רמאללה ושאר מרעין בישין שמדי יום עומדים בגבורה אל מול אויב. להצדיע לכל מי שעושה ופועל מהלב.

בכנס ירושלים נצדיע לאחדות שבעם מאז שמיני עצרת. אין לנו ארץ אחרת, פשוט אין. ואין לנו גם עם אחר, משפחה אחרת, אחים אחרים. פשוט אין.

אסיים בציטוט משירו של אהרן רזאל על סיפור יוסף ואחיו: "את אחיי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רֹעים". את אחיי אני מבקש. האחים שלנו שרעו ברעים, בכפר עזה, בנחל עוז ובבארי בשמיני עצרת. מאז אותו יום עם שלם מבקש אותם. עם שלם שבן לילה התלכד והפך אחד וכולנו תקווה גדולה שיישאר כך לעד.

שנזכה להמשיך לחלום ולנצח ביחד.

***