לוחם סיירת הצנחנים סמ"ר מעוז מורל שנפצע באורח קשה בקרבו בשבוע שעבר ונפטר הלילה מפצעיו הובא למנוחות. אביו, איתן, מספר על התקרית הקשה.
"התקרב מחבל לבית שהם היו בו, זרק רימון פנימה, הרב מאוד נפצעו. מעוז היה בחדר אחר. הוא רץ לשם וטיפל בפצועים. היו שם גם פרמדיק וגם חובש אבל היו הרבה פצועים אבל היו צריכים עוד ידיים. הקצין נפגע קשה ומעוז סתם את חור הדם ובפעילות הזו, כך סיפרו לי החברים שלו, הא הציל את חייו", מספר איתן.
בהמשך לחם מעוז ז"ל במשך שעה עד שנפל. הלחימה נמשכה במקום עוד כ-11 שעות. "בסוף, אחרי לחימה קשה, הם חיסלו את המחבלים. הוא הגיבור שלנו. הקצין שהיה אחראי על הפינוי לא רצה לתת לו לחזור לחדר שבו טיפלו בפצועים. הוא העיף אותו הצידה ואמר לו 'אתה לא תעצור אותי מלטפל בצוות שלי' ונכנס להמשיך ולטפל בהם".
בהלווייתו של מעוז עלתה שוב דמותו כמי שהיה נחוש לבצע את משימותיו, אך תמיד הקפיד לעשות זאת בחיוך גדול. "גם בלחימה וגם בלימודים הוא היה נחוש, אהב להיות פעיל כל הזמן, לא היה יכול לשבת לראות סרט, כל הזמן להיות פעיל".
פציעתו הקשה של מעוז נתנה למשפחה ימים של פרידה. "הוא נפצע מרסיס במוח. זו הייתה פגיעה מוחית בלתי הפיכה", מספר איתן. "כשהגענו לבית החולים מיד אמרו לנו שאין מה לעשות וזה בלתי הפיך. אין מה לטפל ופשוט מחכים עד שהמצב יתדרדר. ככה היינו מספר ימים. קצינת הנפגעים אמרה לנו משהו שמאוד עזר לנו, שמשפחות מקבלות הודעה וזהו וחסרה להם האפשרות להיפרד. לא ראינו אותו הרבה. מהשבעה באוקטובר ראינו אותו רק פעם אחת שהוא היה בבית. היו לנו כאן 3-4 ימים שבהם הוא אמנם לא היה בהכרה אבל הוא היה חי, הזדמנות לכל המשפחה ולכל החברים להיפרד ממנו".
"היה לנו חשש שזה יימשך ככה והעניינים לא יתקדמו כמו שהרופאים צפו בהתחלה. חלום הבלהות שלנו היה שהוא ימשיך כך לתקופה ארוכה ואולי לשנים. זה היה הכי גרוע. הגיע הצוות שלו מעזה, נכנסו כולם ונפרדו ממנו. יותר מאוחר באותו יום נכנסנו לחדר רק אנחנו המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו את זה. שרנו לו ותוך כדי כך ראינו פתאום, זה היה בלתי צפוי, שהמדדים שלו מתחילים לרדת. אמרנו שמע ישראל וצידוק הדין ובאותם רגעים ממש הוא נפטר, אז כנראה גם הוא היה צריך להיפרד מאיתנו ואז להחזיר את נשמתו לבורא ולא להיטלטל בין חיים ומוות".
מדמותו של מעוז הי"ד קורא איתן לכולנו לקחת "את החיוך, שנעשה דברים בשקט וברגוע אבל בנחישות ובשמחה".