לאט אבל בטוח אנחנו מגיעים לשלב הזה בשנה שבו שבת נכנסת בדיוק בזמן, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. אפשר להתארגן כמו שצריך על בישולים־ניקיונות־מקלחות, ולא צריך לבקש מהשכנים מים חמים לקפה כי לא הספקנו להרתיח את המיחם. מצד שני, יום שישי עדיין לא מצריך פעולות יזומות כדי להעביר בו את הזמן. עוד לא מסדרים בו את הארון במרפסת או שותלים צמחים באדניות של המטבח. שפיות.
אבל למרות ששבת כבר נכנסת בשעה טובה (עד שיגיע שעון הקיץ וידחה את הקץ), זה לא אומר דבר על העיתוי שבו נתיישב כמשפחה לאכול את סעודת השבת. הטיימינג אינו תלוי בזמני השקיעה או הזריחה אלא בשאלה אם הייתה השבוע סערה פוליטית או שמא המגזר ייצר דרמות חדשות. אם התשובה לאחת השאלות האלה חיובית, אז ילדים יקרים, היכונו לייבוש. כי השיחות שלי עם חברים אחרי התפילה (שימו לב, אחרי, אנחנו בית כנסת של צדיקים) יהיו ארוכות ומפותלות ויביאו צד אחד בחשבון וגם את הצד השני, ויבחנו אם היה עדיף לעשות כך או להגיב אחרת, ויהיו צודקים ומולם טועים וזה לא תמיד ייראה כמו מה שדווח בחדשות. כעיתונאית, אני בדרך כלל בקיאה בהתרחשויות אקטואליות קצת יותר מהרגיל. עיתונאים מדברים עם מקורות, קוראים ושומעים יותר מהאזרח הממוצע על נושאים מחוללי מהומות, ולפעמים גם לוחשים על אוזנינו כל מיני מקורבים. אז יש לנו עמדות ודעות בפרשיות העומדות ברומו של דיון, והשיחה של אחרי בית הכנסת מתארכת בניסיון להחליט מה טוב למדינת ישראל, ומה צריך לעשות עכשיו.
זה מקצוע העיתונות. מצד אחד יש בו הקשבה והעמקה וניסיון להגיע לחקר האמת ושימת זרקור על סיפורים חבויים שחשוב שיסופרו, ומצד שני יש בו גם הבעת דעה מנומקת ומבוססת. וגם אם היא לא נשענת על עובדות מוצקות, תמיד בסוף משפט יהיה סימן קריאה או לפחות נקודה.
שנים רבות אני עיתונאית ויש לי דעות לכאן או לכאן, אבל משמחת תורה הולכים איתי יותר סימני שאלה מסימני קריאה. השתיקות מחליפות את המילים הנוקבות, ומשפטים מסתיימים בשלוש נקודות ולא באחת, שחורה, מוחלטת.
שלושה ימים לפני שמחת תורה רצינו לנסוע לבקר את הדודים בעוטף עזה. אחת מבנותיי פחדה ואני הבטחתי לה שאין התראות מעזה ושום סכנה לא נשקפת לנו. ביום רביעי ההוא באמת לא קרה שום דבר, אבל שלושה ימים אחר כך למדתי שאם אין התראה זה לא מוכיח כלום ושאסור להבטיח דבר. הרבה ודאויות שהיו לי התערערו, הרבה אמונות עברו טלטלה, ואני בעיקר מתבוננת במה שהיה ובמה שעכשיו. לפעמים עוסקת בשאלות שצפות ועולות מאליהן, רוב הזמן שותקת אותן.
מה קורה במחלקת הניסים
על הממשלה והצבא אני שואלת את עצמי, עדיין בשקט, עדיין שומרת את התהיות בקופסה, לזמן שבו תיגמר המלחמה, איך הדבר הזה קרה לצה"ל הגדול. מי ידע ומי שיקר, מי טיפח והעמיק את הקונספציה, האם אנשים ידעו ללכת הביתה בגמר המלחמה, מי חייב ללכת הביתה ומי לשבת בכלא, האם תקום ועדת חקירה, האם היא תהיה הוגנת, מהיכן תצמח לנו הנהגה חדשה, טובה וערכית בצה"ל ובממשלה? האם אפשר לסמוך על מישהו חוץ מאבינו שבשמיים?
אבינו שבשמיים, למה זה קרה לעם הזה שלך, למה ככה, למה בעוצמה כזאת, למה כאלה זוועות? האם זה בגלל שלא ידענו להחזיק את עצמנו ביחד, האם זה כי לא הערכנו את תפקידנו כעם, האם אנחנו מתקנים עכשיו ועלינו על המסלול הנכון? עוד כמה זמן נצטרך להחזיק את המלחמה, איך זה ייגמר בדרום, מה מחכה לנו בצפון? מה קורה עם מחלקת הניסים שם למעלה? אנחנו זקוקים להרבה הרבה יותר, איך מורידים אותם לכאן?
השכנים המוסלמים בכל מקום שהם - האם אין שום גבול לרוע, הלנצח נאכל חרב, כי אתם זוממים כל הזמן להשמיד אותנו? למה השקעתם כל כך הרבה כסף במוות, בהרס ובשנאה במקום בבניין ובהתפתחות? האם זה ישתנה אי פעם? איך התגלגלתם לדחוף את שקר אל־אקצא בכל מקום, ולמה הציבור הישראלי לא מקשיב לכם בכנות ומבין מה אתם באמת רוצים לעשות?
הציבור הישראלי - מה יגרום לנו להתנהג אחרת זה לזה לאורך זמן, האם אנחנו פתוחים להשתנות, האם כל הצדדים במפה הפוליטית הפנימו את הטעויות שלהם, האם נדע לנהל את המדינה־מתנה הזאת בלי לאבד אותה, למה לא כולם חולקים בנטל השירות, איך עושים שזה יקרה?
מעגלי השאלות הולכים וקרבים ונוגעים גם בי. לפני כמה שבועות הייתי צריכה להציג את עצמי בפני קבוצת עמיתים, אך לא זכרתי דבר על העבר שלי, על דברים שכתבתי ושידרתי ולימדתי בשנים האחרונות. פניתי לגוגל. באמת. כתבתי את שמי, קראתי קצת ונזכרתי. טוב שיש אינטרנט. ולאן אני הולכת מכאן, מה חשוב לי עכשיו, מה הכיוון שלי לעתיד, האם אצליח לשוב ולהעניק לסביבה ולחברה שלי, האם אשוב לעסוק בעיתונות באינטנסיביות כמו פעם?
מה שאני כן זוכרת היטב, מה שהיה תמיד במקום הראשון ועדיין, זו האימהות שלי. היא הייתה שם גם לפני שמחת תורה וגם אחרי. היא משתנה עכשיו, כי המציאות היא אחרת, אבל עדיין צריך לדאוג וללטף ולחשוב על שישה ילדים וכלה. אחד מהבנים אומנם לא איתנו בגופו, אבל הוא לא פחות נוכח, להפך. אז הורות וזוגיות ומשפחה מורחבת וחברים. אלה העובדות היציבות. בכל השאר אני בעיקר מתבוננת.
אם להיות כנה לרגע, התהליך הזה לא התחיל עם פרוץ המלחמה אלא מעט קודם. המלחמה רק העצימה אותו. הסערה שעברה בשנה שעברה על העם שלנו הותירה אותי הרבה פעמים פעורת פה, שותקת, לא מבינה לאן החברה הישראלית מוליכה את עצמה. ועל זה תוסיפו את הגיל המתקדם והולך. אני עוד לא באה בימים, אבל כל חודש שעובר, כל שנה, אני מבינה קצת יותר שאני יודעת פחות.
אז אני כבר לא מדברת בסימני קריאה (חוץ מ"תכניסי בבקשה את הכלים למדיח" ו"תעביר בבקשה שואב אבק", וגם זה יותר בעדינות). וזו תקופה מבלבלת, כי אדם רוצה שיהיו לו עוגנים להיתלות בהם, אולי הוא אפילו צריך. לא מומלץ להיאחז באוויר. קשה לחיות כך תקופות ארוכות.
אבל לשתיקה ולהתבוננות ולסימני השאלה יש גם יתרונות. הם עוצרים את שטף המחשבה המובן מאליו, ומכריחים אותי לחפש דרכים חדשות ונתיבים אחרים ללכת בהם. סימני השאלה נותנים מקום לחשיבה חדשה, הדממה הופכת אותי קשובה יותר לתהליכים ולקולות פנימיים שאני בדרך כלל לא שומעת. אולי כל זה מזמן צמיחה. אני עוד לא יודעת. ואולי כשהכול מתערער, ורוב המובן מאליו כבר איננו, אולי זה הרגע שבו מפציע שלב חדש ואחר באמונה. אולי.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***