התקבלת?

פתיחת העונה

השנה מחולקת לארבע עונות רשמיות ואי אפשר אחרת, ומצטרפות אליהן מדי שנה עונות לא רשמיות שהפכו לחלק מחיינו: עונת המדוזות (תמיד בשלושת השבועות, אגב, עוד הוכחה שיש אלוקים והוא קנאי לשכחת ביתו שחרב), עונת הרחצה, ומיד לאחר סגירת סוכת המציל נפתחת עונת הקרמבואים. עוד קודם לכן עונת החגים, ועם אפסון סוכת החג – עונת הסופגניות, עונת הווירוסים ועוד. ויש עוד עונה, עונה קשוחה, רבת שמות: עונת המבחנים, עונת הראיונות, עונת התשובות, עונת השמחות והאכזבות – ושאלה אחת מרחפת בשמי העונה: התקבלת?

התקבלת לישיבה התיכונית שרצית? התקבלת לאולפנה שבה חפצת? ובשירות הלאומי השאלה כפולה ומכופלת. יש לענות על שאלון שאין לו סוף לכל מקום שירות, וככל שהשירות מבוקש כך השאלון ארוך יותר. בשלב הראשון בעצם צריך להתקבל ל"סיירת", כלומר להתקבל לזכות אולי להתקבל. כבר בשלב הזה רבות נוחלות אכזבה, ובשלב הבא נבחרות מעטות מתוך רבות רבות. בית חרושת לאכזבות. אני לא יודע איך לפתור את זה, מבין שנעשו ניסיונות. אני עוד זוכר את הימים המשוגעים שבהם בשעה שש אחר הצהריים נפתח הרישום לסיירות, וכל בן משפחה הופקד על מחשב כדי להצליח להירשם למקומות הנחשבים רגע לפני שהאתר ייחסם. התקדמנו, וגם בישיבות התיכוניות ובאולפנות נעשו שינויים לטובה, אבל עדיין עונת האכזבות פוצעת כל כך הרבה צעירים וצעירות. אני לא חלק מהמערכת וקל לתת עצות לא מוצלחות מבחוץ, אבל אני בעיקר מבקש להזכיר זאת שוב, לכל האנשים הטובים, שלא יפסיקו לעשות חושבים, אולי אפשר אחרת.

כשהתקבלתי בפרוטקציות

אני זוכר את עצמי, ילד בכיתה ו', כשהגעתי למבחנים לחטיבת הביניים של המכינה למדרשייה בכפר סבא. את התאריך שבו כולם נבחנו החמצתי והגעתי להיבחן לבד בליווי אבי. נתנו לי שתי בחינות, באנגלית ובחשבון. באנגלית הייתי טוב, בחשבון נכשלתי. אני זוכר את ראש המכינה מראה לי את הציון העלוב, את אבא שלי מסביר לו שבעצם מדובר בגאון נסתר שסתם התרגש, ואת עצמי מקבל הזדמנות שנייה עם רמזים עבים על זהותם האמיתית של איקס ווואי. התקבלתי רק בזכות אבא שידע ללחוץ והכיר את ההוא שהכיר את ההוא. אבל לא הלכתי ללמוד שם. זה היה פרי ערבוב של אידאולוגיה (צריך ללמוד יחד עם כולם בחטיבה העירונית) עם עלבון הכישלון, ולא מעט גאווה שלא להיכנס בזכות פרוטקציה. בדיעבד שמחתי במסלול שלא בחרתי מלכתחילה, אבל הנה, עשרות שנים אחר כך אני זוכר היטב את הכישלון ההוא.

דיבור דרך דלתות נעולות

בכל שנה כשמגיעה עונת ההתקבלויות אני חושב על כל הנערים והנערות שהולכים עם סכינים של תשובה שלילית שחורצים את ליבם. בא לי לחבק אותם ולומר להם שירימו את הראש, שזה לא אומר עליהם שום דבר. אני רוצה לומר להם שאלוקים לפעמים מדבר אלינו דרך דלתות נעולות שמכריחות אותנו לחפש את הדלת שמתאימה למפתח שלנו. בעיקר אני רוצה לבקש מהם סליחה על שעוד לא מצאנו את הדרך לעשות את זה אחרת והם שמשלמים את המחיר. וכן, זה לא הוגן, כי יש אנשים מופלאים שפחות מוצלחים ברושם ראשוני, ויש כאלה שיודעים את מלאכת ההקסמה ולא בהכרח מתאימים. ואסור, פשוט אסור לתת לאיך שאנשים רואים אותנו בכמה דקות של בחינה שטחית להגדיר אותנו או לפגוע בביטחון העצמי שלנו. תרימו את הראש, תסתכלו במראה – אתם יודעים מה אתם שווים.

ולפעמים המקומות הנחשבים הם לא בהכרח המקומות הנכונים, לא ישיבה תיכונית נחשבת ולא שירות לאומי נחשב. ואפשר לפגוש את המחנך של חייך שנשלח במיוחד בשבילך דווקא בבית הספר הפחות נחשב, ואפשר לעשות שירות לאומי או שירות צבאי משמעותי במיוחד הרחק מאור הזרקורים וההילה. בסוף הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים, לא רק בדרך לחופה, גם בכל שבילי החיים. ולפעמים התשובה השלילית מכוונת אותך אל הזיווג שלך, ההוא שמראש פסלת כי הוא נחשב פחות אבל הוא מתאים לך בול.

כיתה מחבקת

והנה משהו מתוק מעולם בתי הספר והגנים. תקופת מלחמה עכשיו וילדים רבים מכינים חבילות לחיילים וכותבים להם מכתבים (מי האמין שבעידן הווטסאפ ילד עוד ידע מהו מכתב). בדרך כלל זו דרך חד־סטרית. הילדים כותבים, בית הספר שולח, החייל מקבל רגע קטן וטוב של מפגש עם תמימות, ופה זה נגמר. אלא שלאחרונה צמח מיזם 'פשוט תודה' – שכשמו כן הוא, נועד לומר תודה לילדים היקרים שעוברים תקופה מאתגרת וטורחים לכתוב ולדאוג לחיילים. במסגרת המיזם חיילים במדים מגיעים לגנים ולבתי ספר, ובמילים הכי פשוטות מספרים להם מה זה בשבילם לקבל פתאום אל תוך עזה חבילת ממתקים ומכתב של ילד.

סיפר לי חבר איך הגיע לגן, דיבר והודה. בסוף דבריו אמרה הגננת: מי שרוצה יכול לתת חיבוק לחייל הגיבור. התוצאות לפניכם בתמונה.

אין אבא, אין אמא

השבוע, י"ב באדר, חלפה שנה מפטירתו של אבי. הרבה מילים מתרוצצות בי והרבה שתיקות. אשתף רק בשיר הזה:

זה הכול

למה אתם אוהבים אותי?

שאלתי מזמן,

הייתי קטן.

כי אתה הבן שלנו, ענו לי.

ולא בגלל מה שאני?

בגלל שאתה הבן שלנו.

וזה הכול?!

זה הכול!

לא הבנתי,

הייתי קטן.

זה היה מזמן,

והם שניהם אינם.

אני מתגעגע,

ויש בי בור.

לא בגלל מה שהם,

(והם היו משהו, הם)

רק בגלל שאני הבן שלהם.

וזה –

הכול!

לתגובות:[email protected]

***