ב־2014 קיבל מארה"ב חבטה שכמעט שיתקה אותו. בנק לאומי
ב־2014 קיבל מארה"ב חבטה שכמעט שיתקה אותו. בנק לאומיצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

החיבוק של ידידתנו הגדולה לשעבר – ארצות הברית של אמריקה – מעולם לא היה חונק יותר. הוא בא לידי ביטוי בהפניית עורף במוסדות הבין־לאומיים, הפעלת לחץ בלתי מתון להפסקת אש בעזה, דחיפה אגרסיבית להקמת מדינה פלשתינית בלב ישראל ותפירת הסכם מפוקפק עם חיזבאללה בלבנון.

המשותף לכל אלה הוא שהם נעשים במסגרת שיח דיפלומטי, גם אם בוטה, שמדינת ישראל שותפה לו ובעלת עמדה בו. אבל צעד אחד, שהשיח הציבורי בישראל די החמיץ את מידת מסוכנותו וחומרתו, מביא לידי ביטוי התנכלות ישירה של המעצמה הגדולה לאזרחים ישראלים מעל הראש של הריבון – הצו הנשיאותי לאכיפת סנקציות על "דמויות המערערות את השלום, היציבות והביטחון במזרח התיכון".

בחלק מהסיקור התקשורתי של האירוע הטקטוני הזה אירעה טעות לוגית. השמות שהועברו על ידי מחלקת המדינה למשרד האוצר האמריקני התערבבו עם עצם הצו שעליו חתם הנשיא ביידן, ונוצר הרושם שמדובר בצעדים מגבילים נגד טרוריסטים יהודים שלא התגבשו נגדם די ראיות כדי להעמידם לדין (בלי לקבוע דבר כמובן לגבי הארבעה המדוברים). למעשה, זו טעות קלאסית של גזירת הכלל מתוך פרטים מעטים.

הצו אומנם כולל גם פעילי ימין מקצה הקצה של הסקאלה, אך מתפרש על פני קשת רחבה מאוד של דמויות, גופים ונציגים שקשורים להתיישבות ביהודה ושומרון. למעשה, הסעיף של תכנון או ביצוע פעולת טרור נגד ערבים ביהודה ושומרון הוא רק אחד מתוך עשרות סעיפים. הטרחתי את מונה המילים של word לבדוק: לא פחות מ־1,440 מילים בצו נדרשו רק כדי לפרט את רשימת המאוימים בסנקציות והגזירות שיוטלו עליהם.

העניין הזה נעוץ בבסיס הצו. נגד מימון או תמיכה בטרור עולמי מכל סוג קיימת בארצות הברית חקיקה מסודרת ומערכת אכיפה משומנת שפועלת כבר עשרות שנים. אם הצעד החדש של ממשל ביידן היה נוגע לפעילות טרור, לא היה צורך בניסוח ובחתימה על צו נשיאותי חדש. כל עניינו של הצו הוא להרחיב את הסנקציות לכל מי שיעמוד בדרכה של המעצמה אל המדינה הפלשתינית שהיא חולמת עליה.

כל הניסוחים בה מרחיבים, אינם מציינים פעולות ספציפיות ואינם תוחמים מעגלי קשר. משפט המפתח הוא כנראה זה: "הפעולות הללו (אלימות, גירוש ופגיעה ברכוש – י"ר) מערערות את מטרות מדיניות החוץ של ארצות הברית, כולל המשך קידומו של רעיון שתי המדינות והבטחה שישראלים ופלשתינים יוכלו להשיג במידה שווה ביטחון, שגשוג וחופש". כל ישראלי שיעמוד בדרכו של הבולדוזר האמריקני, על פי פרשנותה הבלעדית של מחלקת המדינה ובלי הליך שימוע, עלול להירמס.

הצו הזה הוא בעצם שביל חדש, ליתר דיוק אוטוסטרדה, אל הרשימה השחורה של OFAC – אגף במשרד האוצר האמריקני שתפקידו להטיל סנקציות כלכליות על גופי טרור בעולם. מעתה, לצד ארגוני טרור מזוויעים כמו דאע"ש ובוקו חראם נוכל למצוא גם ראש מועצה שהעביר תקציב לחוות בודדים בדרום הר חברון, שר שהצביע בעד הסדרת התיישבות צעירה, יועץ משפטי שהחיל את תקנת השוק על קרקע פרטית פלשתינית וכן הלאה. המקרים הללו לא הוזכרו כמובן במפורש בצו, אך גם לא הוזכר אחרת. הפרשנות למושגים ערטילאיים כמו "ישות, כולל ישות ממשלתית, שבאה במגע או שחבריה באו במגע עם אחת הפעולות שתוארו לעיל" נתונה בלעדית לרחשי הלב של אנתוני בלינקן.

לא מתעסקים עם הדוד המשוגע

הגל הראשון של הסנקציות שטף בנתיב הקלאסי שבו עוברות סנקציות כאלה – הבנקים. וכאן צריך להבין את הדרקוניות והסכנה הגדולה שבצו הזה. בדיחות על נכסים בארצות הברית וטיסות תענוגות לרועי צאן מרופטים בגבעות השומרון הן נחמדות, אבל כשמגלים באיזו קלות יכולה המעצמה הגדולה בעולם להחריב עד היסוד חיים של אזרח ישראלי בארצו - אוחזת בנו תבהלה. כאשר מעמיקים בהבנת התהליך הזה, מפנימים שגם אין מושיע מפני השרירותיות הכל־יכולה. המציאות מתגלה לעינינו כספר של קפקא.

הפרוצדורה האמריקנית עובדת כך: מרגע שנחתם הצו הנשיאותי שמתווה את המדיניות הכללית, משרד האוצר ומחלקת המדינה אחראים להוציא שמות ספציפיים של גופים ויחידים שעונים לקריטריונים החדשים. בהחלטה בלתי שקופה שמתקבלת בינם לבין עצמם הם מעבירים ל־OFAC את הרשימה, וזה מעביר לכל הבנקים בעולם רשימה שחורה שמתעדכנת מדי ערב. פעם, לפני יותר מעשור, היו מצליבים במטות הבנקים בישראל את הרשימות עם חשבונות קיימים, ואם התקבלה התאמה היו "שוקלים את הצעדים". אבל אז חטף בנק לאומי חבטה כל כך כואבת מהממסד האמריקני, וההקפאות של חשבונות מהרשימה הפכו להיות כמעט אוטומטיות.

זה היה ב־2014. במשך שלוש שנים חקרו הרשות הפיננסית בניו יורק ומשרד המשפטים האמריקני פעילות חריגה של אזרחים אמריקנים בחשבונות בבנק לאומי. אותם אמריקנים ניסו להעלים הכנסות באמצעות חשבונות לא מזוהים בבנק הישראלי ופעולות פיקטיביות כאלה ואחרות שיסייעו להם בהפחתת שיעור המס. עובדי לאומי הקטינו ראש, ואפשרו לתרגיל להתנהל מתחת לאפם.

העונש על העלמת העין היה חמור מאוד: משרד המשפטים האמריקני פתח מול בנק לאומי בהליך שהוביל לקנס בסך 400 מיליון דולר, וזה לפני הוצאות משפט גרנדיוזיות. בנוסף לכך, מפקחים מטעם רשות ניירות הערך האמריקנית והרשות הפיננסית בניו יורק הוצמדו לבנק לאומי למשך שנה, כדי לוודא שחזר למוטב ושניתן לחזור לעבוד איתו כבנק אמין. מעבר לכל זה, הבנק גם התחייב בפני הגורמים האמריקניים שיעביר מתפקידם את כל העובדים שידעו על הפרשה ולקחו בה חלק.

המסר האמריקני הועבר בצורה הברורה ביותר. הבנקים בישראל לא מתעסקים מאז עם הדוד סם המשוגע, ומיישרים קו עם כל נורמה שמכתיבה המערכת הבנקאית שלו. זה כולל גם את משטר הסנקציות והרשימה השחורה. צריך להדגיש: מבחינה חוקית אין כל סמכות לנשיא, למחלקת המדינה או למשרד האוצר של ארצות הברית על הבנקים הישראליים, שכפופים אך ורק לחוק הישראלי. הבחירה שלהם ליישם את הוראות הצו הנשיאותי ו־OFAC ככתבן וכלשונן היא וולונטרית – אך וולונטרית באותה מידה שיישור קו עם דרישתו של ראש משפחת פשע לפנות לו את החניה שתפסת היא מעשה התנדבותי.

לכן אין כל פלא שהבנקים בישראל מיהרו להקפיא את חשבונותיהם של ארבעת המסומנים. במקרה של הרשימה השחורה, בנק שיחזיק חשבון למי מהמסומנים או אפילו ישתתף בפעולה שהם צד בה צפוי לסנקציות של ניתוק מוחלט מהמערכת הבנקאית האמריקנית. זה כולל את אובדן היכולת להעביר או לקבל כספים מארצות הברית, קשיים בפעולות שקשורות לדולרים, מגבלות על השקעה בבורסה האמריקנית ועוד. במילים אחרות: גזר דין מוות לבנק, והכול בגלל חשבון אחד. נוסף על כך, הסנקציות גם חלות על גופים פיננסיים שישתפו פעולה עם הבנק, מה שירתיע גם גורמים בנקאיים מחוץ לארצות הברית מלעמוד בכל קשר עסקי עם הבנק. כך, למשל, עלול הבנק למצוא את עצמו מחוץ ל־SWIFT, מערכת התשלומים העולמית, כשהאופציות העסקיות שלו נעות במרחב שבין צפון קוריאה לבנגלדש.

משה שרביט (מימין) יחד עם אחיו הראל הי"ד שנפל בעזה
משה שרביט (מימין) יחד עם אחיו הראל הי"ד שנפל בעזה

בית המשפט לא יעזור

בסוף השבוע שעבר הגישו עורכי הדין של משרד וינרוט ושות' למפקח על הבנקים מכתב בשם ארבעת המוקפאים ועמותת חוננו שתיווכה, ובו דרישה לביטול הקפאת החשבונות. הטענה לכאורה מוצדקת: הסנקציה אינה מבוססת על שום ראיה נגד המוקפאים, ההאשמות ערטילאיות, הפגיעה בזכות הקניין מובהקת, גם חוק מתן שירותים אוסר על בנק לסגור חשבונות בלי סיבה חריגה, והחוק האמריקני אינו מחייב את הבנקים בישראל. זה אומנם נשמע טוב על הנייר, אבל בפועל הסיכויים אינם גבוהים. אנחנו יודעים זאת, כי זה לא ההליך הראשון שמנוהל בנושא הזה.

בשנת 2019 התעורר האלוף במילואים ישראל זיו להודעה שחשבונות הבנק של חברת החקלאות שהקים וניהל מוקפאים, ובקרוב ייסגרו. הסיבה הייתה, שוב, חקירה שניהלו גורמים במחלקת המדינה האמריקנית, שהסתיימה בהוראה לכלול את שמו ושם חברתו ברשימה השחורה בשל סיוע לארגוני טרור. זיו, שהחזיק אז בחוות חקלאיות גדולות בדרום סודן, טען מיד שהוא חף מפשע. אך את הבנקים זה לא עניין – הם יישרו קו עם הטענה האמריקנית שהחוות שימשו לאימונים ולחימוש של ארגוני טרור מקומיים.

זיו לא ויתר והחליט לנהל נגד החלטת הבנקים הליך בבית המשפט. מדובר היה במיליונים רבים, ובגזר דין מוות למפעל החיים העסקי שהקים. הוא ביקש צו זמני מבית המשפט בתל אביב, נדחה, ועתר לבית המשפט העליון. ההכרעה של השופטת וילנר בעניינו קבעה הלכה עקרונית: הבנקים אומנם מחויבים למערכת החוקים הישראלית, אך הצורך הקיומי שלהם לציית לכללי ההתנהגות של המערכת הבנקאית העולמית מאפשר להם לחרוג לעיתים משורת הדין.

הקביעה שלה מתבססת על כך שחוק הבנקאות אוסר על תאגיד בנקאי לסרב "סירוב בלתי סביר" למתן שירותים חיוניים ללקוח. ובכן, מה הוא אותו סירוב בלתי סביר? וילנר מתבססת על הוראות המפקח על הבנקים, שמחשיבות את החשש כי הפעולה קשורה למימון טרור כיסוד סביר לסירוב החזקת חשבון בנק ללקוח מסוים. היא גם מתייחסת לסנקציות שמולן עומד הבנק כשיקול מוצדק להקפאת החשבון: "מתן צו מניעה זמני המורה לבנק לאומי להימנע מהקפאת חשבונות המבקשים עלול לחשוף את הבנק לסנקציות כלכליות ולסיכונים משפטיים, בעיקר בזירה הבינלאומית".

קיים אומנם הבדל קל בין המקרים, למי שמחפש פתח צר של תקווה. לעומת המקרה של זיו, שבו עמדו לרשותו ולרשות אשתו חשבונות נוספים שלא הוקפאו ומהם יכלו להמשיך להתפרנס, הסנקציה שהפעילו הבנקים נגד ארבעת המתיישבים פירושה שבירת מטה לחמם פשוטו כמשמעו. זה עשוי להיות גורם כבד משקל באיזון בין הערכים השונים בעתירה שבוודאי תגיע, כשלעומת הסיכון המסוים שלוקח הבנק עומדת גזירת כליה על בעלי החשבון. במקרה כזה ייתכן שתימצא דרך ביניים, כמו הגבלות מסוימות על החשבון שייתנו מענה לדרישה האמריקנית כלפי חוץ, אך יותירו לבעלי החשבון אפשרויות דחוקות לשימוש בכספם. ואולם לנוכח הנחישות האמריקנית הגבוהה קשה להאמין שהבנקים יקבלו פשרה כזאת.

בסופו של דבר, ברור שבעיה מן הסוג הזה יכולה להיפתר רק במישור המדיני. ראש הממשלה כבר הביע, לפי דיווחים, מחאה בפני הנשיא ביידן על הצעד הזה, אך לא ניכרת השפעה לכך עד כה. מתקבל הרושם שהעוינות חסרת התקדים של הממשל האמריקני לישראל אינה צפויה להתמתן, והאור היחיד בקצה המנהרה הוא תבוסה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות בנובמבר. ועד אז, נחישות ישראלית. אין אפשרות אחרת.

לתגובות: [email protected]

***