התקשורת מלאה בתביעה להחזיר את החטופים עכשיו. מי שמעז לומר שזו לא משימת-העל, מוּכֶּה בכיכר העיר.
המסר הסמוי, ולעיתים הגלוי, של אין ספור הראיונות עם קרובי חטופים ועם פעילים למענם הוא אחד: חייהם של החטופים הם מעל לכל. הם חשובים יותר מניצחון, מהכרעה, מן הביטחון של ערי ישראל בעתיד. לא מקריבים את חיי היחיד בשביל האינטרס הכללי.
זה מסר אפשרי בימים כתיקונם. אבל אנחנו בשעת מלחמה. ובמלחמה זה בדיוק מה שאנחנו עושים: מקריבים חיים בשביל ניצחון. בכאב עצום, בלתי נתפס, אנו שולחים את טובי בנינו לקרב, וחלקם לא שב.
מאז תחילת המערכה נהרגו מאות חיילים. כולנו מוקפים משפחות שכולות חדשות. אבל איכשהו, כשמדברים על החטופים ועל החובה להשיב אותם הביתה עכשיו, מתעלמים לחלוטין מקיומן של משפחות אחרות - לא אלו המחכות לזה ששבוי בעזה, אלא אלו שכבר לא מחכות.
מתעלמים מהם כאשר קרובי חטופים או אנשי תקשורת קובעים כי המדינה "הפרה את החוזה" והפקירה את יקיריהם ב-7/10, דבר שהוא ללא ספק נכון, אבל רק אם שוכחים לחלוטין את הלחימה שמתרחשת מאז, שבמסגרתה אינספור לוחמים מסכנים את חייהם שוב ושוב, ולעתים גם נופלים בקרב - במלחמה שקשורה מאוד בשחרור החטופים ובהרתעת החוטפים. 'המדינה' היא גם הרבה מאוד פנים ושמות - של מי שמסרו את נפשם בשליחותה.
ובעיקר, מתעלמים מהם כאשר אומרים שוב ושוב ש"אין דבר חשוב מחייהם" של החטופים, אמירה השומטת את הקרקע מתחת כל פעולה של מסירות והקרבה, והופכת את קרבנם של החיילים לנלעג. אם אין דבר חשוב יותר מחיי החטופים, מדוע יש דברים חשובים יותר מחיי החיילים? דמו של מי אדום יותר?
רוב המשפחות השכולות, בלי קשר לכאב הנורא, מאמינות שבנם עשה את הדבר הנכון כשמסר את נפשו. היכולת שלהם למצוא נחמה קשורה מאוד בהבנה שיש דבר גדול יותר מחייו של היחיד.
בכל פעם שאני שומע ברדיו או בטלוויזיה את הדיבורים על כך שאין דבר חשוב מחייהם של החטופים, אני מרגיש שנועצים חרב בליבן של המשפחות השכולות. רובן, כך אני מקווה, פשוט לא מקשיבות.
למניעת אי-הבנות: אני כותב את הפוסט כאזרח המאזין לתקשורת, ולא מעמדה של אב שכול - שכן השכול 'שלנו' אינו קשור למלחמה הנוכחית ולמלחמה בכלל. כמאזין, אינני יכול שלא לחשוב עד כמה פוגעני השיח כלפי מי שהקריבו את היקר מכל במלחמה הזו, והפכו בהקשר הזה לשקופים.