התחלה// נולד באור יהודה, ובגיל שש עבר עם משפחתו להתגורר בראשון לציון. "למעשה מגיל שש – כל חיי אני בראשון לציון". הבכור משלושה אחים. "האח שקטן ממני בשנה וחצי חזר בתשובה ומתגורר בקריית ספר. אחי הצעיר שקטן ממני בעשר שנים נמצא בשירות מילואים פעיל מאז תחילת המלחמה".
אבא// רפאל (71), היה איש קבע בצה"ל במשך שנים רבות. לאחר שיצא לפנסיה עסק בעבודות שונות וכיום מנהל קונדיטוריה למאפים ייחודיים.
אמא// רבקה ז"ל. נפטרה בגיל צעיר יחסית, לפני כשבע שנים. "הייתה העוגן של המשפחה, גידלה וחינכה אותנו במסירות. לצערי הייתה חולה מאוד ונפטרה מוקדם מדי".
ספסל הלימודים// למד בבית הספר אשכולות, בחטיבת הביניים דורות ובגימנסיה הריאלית. "בתיכון הייתי תלמיד מצטיין, אבל הדרך לשם הייתה אתגר לא פשוט. ביסודי רצו להעיף אותי מבית הספר, ובכיתה ח' הגעתי למצב שבמשך שנה שלמה ההורים שלי היו צריכים לעמוד בקשר יומיומי עם המחנכת ולחתום על הערכה יומית. זה היה התנאי כדי שאוכל לחזור ללימודים למחרת. עם הרבה אמונה בי ובכוחות שלי, אבא שלי עזר לי לצלוח את כל הדרך".
חותם קבע// את התיכון סיים בהצטיינות והתקבל לעתודה. "לפני הגיוס לצה"ל דחיתי את השירות ובמשך שבע שנים למדתי רפואה בטכניון בחיפה". עם סיום הלימודים והסמכתו כרופא התגייס והיה רופא צבאי. "פרט לשלוש שנות שירות החובה הייתי צריך לחתום גם שנתיים קבע נוספות, אך בסופו של דבר התגלגלתי להיות קצין רפואה בקבע ונשארתי בצה"ל15 שנים".
מזור לגויים// במשך השנים מילא מגוון רחב של תפקידים רפואיים בצה"ל: רופא בחיל האוויר, רופא בבסיסים עורפיים וקצין רפואה של חטיבת שריון, וכן שירת בענף רפואה מבצעית. "במהלך השירות הצבאי עשיתי דברים מאוד מעניינים דווקא ככירורג. אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם היה בשנת 2013, כאשר בסוריה התנהלה מלחמת אזרחים. בשלב מסוים התחילו להגיע לגדר פצועים בבקשת עזרה. מדינת ישראל החליטה להקים בית חולים שדה על גבול סוריה, ולמעשה הייתי מפקד בית החולים במשך כמעט שנה. זה היה אחד מרגעי השיא בקריירה שלי. זה היה אתגר רפואי, ביטחוני ואישי אדיר, אבל זה נתן לי המון סיפוק. זה הראה את המוסריות שלנו כצבא, כעם וכמדינה".
רופא ומתמחה// במהלך השירות בקבע עשה התמחות בכירורגיה בבית החולים אסף הרופא. כשהשתחרר מצה"ל בשנת 2015 התחיל לעבוד במחלקה הכירורגית ובמחלקת הטראומה בבית החולים שיבא. "ביליתי שם שלוש שנים מרתקות, שבמהלכן עשיתי תת־התמחות בטראומה וכירורגיה קריטית. חלקן בשיבא וחלקן בדרום אפריקה".
טראומה אפריקנית// מתוך רצון להתמחות בפציעות חודרות שבחסדי שמיים אין הרבה בשגרה בישראל, נסע לאזור של השבטים בדרום אפריקה, שמכונה בירת הפשע העולמית. "הייתי כמה חודשים בבית החולים המקומי והתמקצעתי בפציעות חודרות וטראומה. זו הייתה תקופה מאתגרת ומרתקת, ודרום אפריקה היא מדינה נפלאה לטייל בה".
מצטרף להקמה// בתחילת שנת 2018 נפתח בית החולים הציבורי אסותא אשדוד, ובעקבות הפתיחה הגיעה הצעה מעניינת. "יום אחד קיבלתי טלפון ממנהל בית החולים, והוא שאל האם אהיה מעוניין לעבוד בבית החולים ולהקים בו מערך טראומה לטובת תושבי אשדוד והסביבה. לא לקח לי הרבה זמן להגיד כן, הייתי חייב רק להתייעץ עם אשתי. עבודה כזאת אומרת שאצטרך להיעדר המון מהבית. זה היה בית חולים חדש, כל המתמחים היו צעירים, ולפחות בשנתיים הראשונות אצטרך ממש לחיות בבית החולים. אשתי כבר מכירה אותי ונענתה בחיוב. מאז אני כאן".
מאפס למאה// "במשך הזמן הקמנו את יחידת הטראומה, יצרנו קשרי עבודה מקצועיים עם המערך של טרום בית החולים - מד"א ואיחוד הצלה, ובנינו מערך שלם שערוך לטפל בטראומה. טראומה זה מקצוע שעובד מאפס למאה בן רגע. אתה יכול לשבת בבית ולהתארגן לשינה או לארוחת ערב, ופתאום מקבל הקפצה לבית החולים. בזכות העובדה שיש בית חולים במרחק של כמה דקות נסיעה חייהם של אנשים רבים מאשדוד והסביבה ניצלו. בטראומה הזמן שווה חיים. לאט לאט המערך זכה לאמון של התושבים, של כוחות ההצלה ושל הקולגות מהסביבה. לשיא שלו הוא הגיע ב־7 באוקטובר".
חלום או טעות// שמחת תורה תפס אותו בבית. "בשש וחצי בבוקר התעוררתי לאזעקות שהיו בראשון לציון. חשבתי שזה חלום או טעות, אבל פעלתי בהתאם לתרגולות והתארגנתי לנסיעה לבית החולים. אף אחד לא ידע לאן זה הולך. חשבתי שזה כמו הסבבים שהיו בשנים האחרונות, כאשר אשדוד יחסית מטווחת. בבית החולים התחלנו להבין שמדובר באירוע קצת יותר גדול. בשמונה וחצי כבר התקיימה הערכת מצב עם כל המנהלים הרלוונטיים".
מלחמה אמיתית// הפצועה הראשונה הגיעה לבית החולים בשעה שמונה ורבע. "הגיעה שוטרת שנפצעה כתוצאה מרסיס של טיל שנפל באשדוד. בתשע וחצי כבר הגיעו לא מעט פצועים, הבנו שזה אירוע אחר והכרזנו על אירוע רב־נפגעים. מאותו רגע התחלנו לעבוד לפי נוהל מסודר שגיבשנו במהלך השנים. בשעות הראשונות עבדנו בבית החולים כמו בתוך בועה. בסביבות 12 בצהריים הראו לי סרטון של מיגונית מרוחה בדם והרבה פצועים והרוגים מפוזרים לידה. אמרתי לחברים: 'זה מקולומביה, זה לא מעכשיו'. אמרו לי: 'לא, זה קרה כאן'. התחילו להגיע חיילים פצועים, נחתו מסוקים, ואז הבנו שיש כאן אירוע שונה. כששמעתי את הסיפורים של הפצועים שהגיעו הצלחתי לעכל והבנתי שהכול אמיתי".
תמונת מצב כואבת// "הייתה אנדרלמוסיה גדולה, לא הצלחנו לקבל נתונים מהשטח כמו בדרך כלל. לאט לאט התגלתה לפנינו התמונה הכואבת. הגיעו מטופלים מהמסיבה בנובה, חיילים מיחידות מיוחדות שסיפרו איפה הם נפצעו - אחד בכיסופים, השני בבארי, השלישי משדרות – מה שהעיד על היקף האירוע. היו פציעות קשות מאוד, פציעות מלחמה של אזרחים, חיילים, אנשים מבוגרים וילדים. טיפלנו כמו שאנחנו יודעים לטפל. זה היה בהחלט אתגר, אבל כבית חולים עבדנו בשבת הזאת בצורה טובה עד כמה שאפשר".
כוננות מתמדת// "למעשה מאז שבית החולים הוקם התכוננו ל־7 באוקטובר. אנחנו יודעים שבית החולים נמצא קרוב לרצועת עזה ושיש הסלמות. היה ברור לנו שנהיה יעד מרכזי לפינוי פצועים באירוע כזה או אחר. הבאנו לידי ביטוי את התרגולות והנהלים שאפשרו לנו לעבוד בצורה רציפה בתוך אירוע רב־נפגעים מתגלגל עד לשעות הערב. למעשה, בכל השבוע הראשון עוד קיבלנו פצועים, עד לימים אלה".
פרס ירושלים// בכנס ירושלים ה־21 של 'בשבע' שהתקיים השבוע קיבל את פרס ירושלים לבריאות, כהוקרה על פועלו מאז 7 באוקטובר ועד היום. "זה כבוד גדול והתרגשות רבה. מאוד מחמיא לקבל את הפרס. הפרס הזה שייך לכל צוותי הרפואה בבית החולים, לכל אחד שקיבל פצוע, שם יד וחסם עורק מדמם, החל מצוות ההנהלה ועד לצוות הניקיון. זה רגע שיא של שותפות בבניית מערך שהצליח לספק את מה שקיוו ממנו על הצד הטוב ביותר".
החצי השני// אנדראה, עורכת דין בהשכלתה. "מאז התיכון אנחנו ביחד". במהלך הדרך השניים נישאו. "כל מה שעשיתי והגעתי אליו עד היום זה בזכותה ובזכות המשפחה שמאפשרים זאת. טראומה זה עיסוק של 24/7, כולל שבתות וחגים. שליחות שבאה תמיד על חשבון המשפחה. אשתי תמיד צוחקת ואומרת שהיא אם חד־הורית נשואה. בלי התמיכה שלהם זה לא היה קורה. הפרס הזה הוא גם שלהם".
הנחת// שלושה ילדים: מאיה (19), יהונתן (17) ודניאל (13).
*** מורשת קרב ***
ביטחון עכשיו// "מאז 7 באוקטובר אנחנו רואים צבא חזק ומלוכד. אנחנו פוגשים את הפצועים, הם מאוחדים וחדורי מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך".
תנו לצה"ל לנצח// "היעד העיקרי צריך להיות קודם כול החזרת החטופים והחללים שנמצאים כרגע בשבי חמאס. אחר כך צריך לדון האם לכבוש את עזה, אבל הכי חשוב זה להחזיר את השבויים הביתה".
אור בתוך החושך// "בשבת הגיע פצוע ירי עם פצע ביד, שביקש להראות לי את הקסדה שלו. במרכז המצח של הקסדה הייתה פגיעה של קליע. כמעט בכיתי לידו. 'אתה מבין שאם הקליע היה פוגע סנטימטר אחד למטה, לא היית איתנו?' אמרתי לו. הרגעים הקטנים האלה נתנו את הכוח להמשיך עוד שעה ועוד שעה, כמו גם חיילים פצועים שביקשו שנטפל בהם במהירות כדי שיוכלו לחזור להילחם. גם בשבועות שלאחר מכן היו רגעים גדולים. פצועים בטיפול נמרץ שפתאום התעוררו אחרי שהיו מורדמים ומונשמים, פצועי גפיים שעומדים על הרגליים ומדדים על קביים לשיקום, או כשאני מגיע למשפחה ומבשר להם שהבן שלהם יצא מכלל סכנה והעננה יורדת להם מהפנים – אלו רגעים שאי אפשר לתאר במילים".
עם ישראל חי// "למרות המחלוקות שאולי קיבלו יותר מדי תהודה עד לאחרונה, ב־7 באוקטובר עם ישראל התגלה בגדולתו, באחדותו ובאחווה שלו. לא היה יום שלא הגיעו מתנדבים מכל הקשת הפוליטית שהביאו אוכל ומתנות והרעיפו אהבה לפצועים. זה נותן תקווה שמשהו יכול להסתדר כאן, כשנגמור את האירוע שאנחנו נמצאים בו".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***