החוג ללימודי ארץ ישראל

חודש אחרי תחילת המלחמה התקיים מפגש של כמה ארגוני התיישבות בנושא החזרה לגוש קטיף. במהלך המפגש נערך דיון ארוך בשאלה האם נכון יותר לצאת באמירה על הרצון לחזור לגוש קטיף או לחבל עזה. בשלב מסוים התערב בדיון פרופ' עמוס עזריה, חבר סגל אוניברסיטת אריאל, ושאל: "מתי נכנסים?". עיני הנוכחים נפערו בחוסר הבנה. "מה התוכנית? מתי רוצים להיכנס חזרה וליישב את חבל עזה?" הוא תהה בשנית באוזני הנוכחים. "עכשיו זה זמן מלחמה, אי אפשר", הייתה התשובה שקיבל. "אני מבין שעכשיו זמן מלחמה, אבל בואו נגדיר מה צריך לקרות כדי שאנחנו ניכנס", החזיר אליהם את השאלה.

"חשבתי שאני מגיע למפגש של פעילי התיישבות, שבו נדבר על התיישבות ממש, איפה ומתי הולכים להתיישב", מתאר עזריה בשיחה עם 'בשבע'. "יכול להיות שצריך לקבוע שזה יקרה רק כאשר ישראל תשיג שליטה על אזור מסוים, או כשכבר לא יהיו פצצות מרגמה או טילים באזור מסוים. אפשר להגדיר המון קווים מנחים לגבי מתי הזמן הנכון להיכנס, אבל לצערי לא יצאה החלטה כזאת מהאספה, למרות שלל הגופים שהשתתפו בה. לדעתי זה הדבר הנכון לעשות. צריך פשוט לבוא ולהתיישב".

"כל חסימה משפיעה"

האמירות הללו, כמו גם המעורבות הפעילה של פרופ' עזריה בתחום ההתיישבות בכלל ובפרט בנוגע לחזרה לגוש קטיף, אינן טריוויאליות בשביל דמות בכירה בעולם האקדמיה. כך גם הצמיד הכתום שמעטר את ידו. "לצבע הכתום יש עכשיו משמעות חדשה", הוא מבהיר. "עד לא מזמן הצבע הכתום סימל בעיקר בכי על העבר, אבל מאז תחילת המלחמה המשמעות שלו היא הדרישה לחזור. אנשים רואים כתום ומיד מבינים".

על אף היותו פעיל במטה 'חוזרים הביתה', הוא לא המתין בסבלנות לשאר החברים, אלא מצא דרך משלו להשפיע בנושא. מאז עסקת החטופים הראשונה, שבעקבותיה החלו להכניס ברציפות משאיות של סיוע הומניטרי לתושבי עזה, נעשו כמה התארגנויות לחסימת המשאיות במעבר כרם שלום. "כרם שלום הוא הנקודה הדרומית ביותר בחבל עזה, בגבול מצרים, אפילו היום אין שליטה של צה"ל באזור. בתחילת המלחמה הצבא נכנס לצפון הרצועה, כך שבכלל להגיע לדרום היה נחשב מסוכן מאוד. זמן רב נתפס רעיון החסימות כפעולה חסרת סיכוי, איך אפשר להגיע לשם ועוד לחסום את המשאיות?"

הניסיונות הראשונים לחסימת המשאיות לא צלחו, עד היום שבו נפלו 24 חיילי צה"ל בקרבות. "אנשים הרגישו שאי אפשר להישאר בבית. חסימת הסיוע ההומניטרי היא פעולה שמקובלת על כל הציבור. לכן יחד עם ארגון צו 9 ופורום תקווה הפצנו בתפוצה רחבה את היוזמה לחסום את מעבר כרם שלום למשאיות ההומניטריות. ההרגשה הייתה שבעקבות נפילת החיילים הציבור חם ולא יאפשר לספק סיוע לאויב. זאת הייתה ההצלחה הראשונה, שהולידה בעקבותיה את ההצלחות הנוספות".

לפני כשבועיים טענו חברים בארגון 'צו השעה' שחבל לפרוץ בכל פעם מחדש לכרם שלום כדי לחסום את המעבר, והציעו שהפעילים יישארו שם במשך הלילה. "הם ארגנו כמה אוהלים, יחד עם נוער 'שבי עזה' שנשארו שם כל הלילה שבין שלישי לרביעי, ועל הבוקר חסמו את המשאיות. כשראו כי טוב הם נשארו במקום גם בלילה שבין רביעי לחמישי. ברגע שנשארו שם לילה, חשבתי לעצמי שבעצם מדובר בנקודת התיישבות. הרי מתחילת המלחמה היו כמה גופים שאמרו שרוצים להקים מחנה אוהלים קרוב לחבל עזה. בזכות הפעילות של עצירת משאיות הסיוע לאויב יש כאן נקודת התיישבות שמאוישת כל הזמן. אם כך, צריך להיות שם גם בשבת".

וכך בצוהרי יום שישי אחד הדרימה משפחת עזריה יחד עם שבע משפחות נוספות אל מעבר כרם שלום כדי לשבות במקום. מכיוון שמבחינתו מדובר בנקודת התיישבות, עזריה העניק לה שם: נצח ישראל. "לנקודת התיישבות לא קוראים מעבר כרם שלום, במיוחד אם שום דבר לא עובר שם", הוא מחייך. "קראנו למקום נצח ישראל על שם ישראל סוקול הי"ד, שהיה אחד החיילים שנפלו באותו יום והציתו את המחאה".

"אומנם לא מכניסים משאיות סיוע בשבת", הוא מבהיר, "אבל גופי הביטחון כן רצו להתארגן בשבת כדי למנוע את המחאה, והם הביאו במשאיות מחסומי לחץ וניסו לארגן את המקום. בעצם זה שהיינו שם מנענו זאת והם לא הציבו את המחסומים. אבל הם לא התייאשו, וחיכו בצד למוצאי השבת עד שנלך. הייתה שבת מרוממת, תחושה נפלאה להיות צמוד לחבל עזה. הקפדנו לשיר את השיר 'אל עזה' של דביר יגודה.

"במוצאי השבת קראנו להרבה אנשים שיבואו להחליף אותנו, כדי שהמשאיות לא יוכלו לפרוק את מחסומי הלחץ. כשנהגי המשאיות ראו את ההמונים שזורמים למקום הם עשו פרסה ונסעו. חלק מהמשפחות נשארו אף הן. לצערי ביום ראשון בבוקר הגיעו כוחות גדולים ופינו אותם. מאז אותה שבת אני לא מפסיק לקבל טלפונים מאנשים שהיו איתנו ורוצים שנארגן זאת שנית". בשבוע שעבר הצליחו שוב הפעילים לפרוץ למעבר כרם שלום ולהגיע לנקודת נצח ישראל.

בשבועות האחרונים החסימות מתקיימות בנקודת היציאה של משאיות הסיוע בנמל אשדוד ובמעבר ניצנה. "החסימות לא מתקיימות 24 שעות ברצף, ולכן המשאיות מצליחות לצאת משם כשלא חוסמים", הוא מסביר. "בניצנה המשאיות נבדקות ומשם הן עוברות לרפיח. כל דבר שעושים משפיע ועוזר. מדינת ישראל אמרה שתסכים להכניס 400 משאיות. גם בלי המחאה לא מגיעים לכמות כזאת. כל מקום שמפריעים ליציאת המשאיות זה אומר שמשאית אחת פחות נכנסת. לכן חשוב לחסום בכל מקום".

בהשראת נבואת עמוס

פרופסור עמוס עזריה, נשוי לסיגל, מיילדת בבית החולים מעייני הישועה, ואב לשבעה ילדים, נולד באנגליה לפני 43 שנים. הוריו היו שם בשליחות חינוכית, ובגיל שנה וחצי חזר עם משפחתו ארצה. אביו עלה לישראל מתוניסיה בגיל שש, אמו גדלה בארצות הברית ועלתה ארצה בגיל 18. הם הכירו באוניברסיטה בארץ.

לכל אורך השיחה ניכר כי ארץ ישראל וההתיישבות בה זורמות בעורקיו. כך כשהוא נשאל מתי נולד, התשובה היא: "בין הסכמי קמפ דיוויד לשלב הסופי של פינוי חבל ימית". גם ההשראה לשמו, עמוס, שורשה בהתיישבות. "נקראתי עמוס על שם הנביא שאחד הפסוקים החזקים ביותר שמזוהים איתו הוא 'ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם'. זה מאוד התאים לתקופה שלפני הגירוש מימית".

במשפחתו הגרעינית יש מנעד דעות רחב. אחיו הגדול חרדי. אחותו, רחל עזריה, הייתה חברת כנסת מטעם מפלגת כולנו וחברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת התעוררות. "אמא שלי הגיעה יחד איתי לחסום את המשאיות באשדוד, אבל במפגשים משפחתיים אנחנו מעדיפים לא להעלות נושאים פוליטיים", הוא מציין.

רוב שנות ילדותו בארץ עברו עליו במושב בית גמליאל. הוא למד בבית הספר היסודי בקיבוץ יבנה ובישיבת הדרום. בגיל תיכון השתתף בחידון התנ"ך וקטף את התואר סגן חתן התנ"ך הארצי. "בכיתות י"א-י"ב לא כל כך הגעתי ללימודים, כי הייתי עסוק בשינון והכנה לקראת החידון". לאחר סיום לימודי התיכון עבר לישיבת ההסדר במעלה אדומים, ובמסגרתה התגייס לצה"ל כתצפיתן.

את הקריירה האקדמית התחיל בלימודי תואר ראשון ושני במדעי המחשב בטכניון. לאחר מכן עבד בחברת מיקרוסופט ואף מונה לראש צוות. בהמשך עשה אצל פרופ' שרית קראוס באוניברסיטת בר אילן עבודת דוקטורט בתחום אינטראקציה אדם-סוכן, שזיכתה אותו בפרס יוקרתי מארגון IFAAMAS. "למעשה מדובר בתחום שנמצא תחת ה־AI, הבינה המלאכותית", הוא מסביר. "חלק גדול מעבודת הדוקטורט עסק ביצירת מודל לשכנוע אנשים בדומה לסוכנים, כאשר המטרה היא ללמוד איך לתקשר איתם. הרבה מההתעסקות היה כיצד להציג את המידע לאנשים בצורה מסוימת ומה להמליץ להם לעשות כדי שיפעלו כך או אחרת".

כבר כנער בתקופת הסכמי אוסלו השתתף בהפגנות, "כמו כל נער ממוצע בתקופה ההיא. תמיד ראיתי את עצמי כימני", מתאר עזריה. "לקראת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, כשהייתי כבר נשוי עם ילד, הייתי קצת יותר פעיל. השתתפתי במיזם של מועצת יש"ע לעצור את פעילות הכנסת. חשבתי שזה יהיה רציני יותר, ולדאבוננו זה לא היה כך. במפגן המאה ארגנתי הפגנה באחד הצמתים בחיפה שבה התגוררנו, ובהמשך כמעט בכל בוקר עמדתי בכניסה לטכניון עם מגפון ושלטים נגד הגירוש. רוב הזמן הייתי עם הבן שלי במנשא", הוא מחייך.

קצת יותר משנה לפני מועד הגירוש החליט עזריה לקחת צעד קדימה, וכך עברה המשפחה הצעירה להתגורר בשא־נור שבצפון השומרון. "באותם ימים יצאה קריאה של אנשי גוש קטיף לבוא לגור שם. עם כל הכבוד, היינו עדיין בטכניון וזה היה לנו קצת רחוק", הוא צוחק. "אבל לא ויתרתי על הרעיון. בדקתי במפה וראיתי ששא־נור לא כל כך רחוקה. עד אז לא הייתי הרבה ביהודה ושומרון, והנסיעה לשם הייתה אחת הנסיעות הראשונות שלי לבד ברכב באזור הזה. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים ליווי, אמרנו 'בטח. אנחנו בכלל לא מכירים את הדרך'. ביקשנו מהליווי שייסע לפנינו, אבל אמרו שאי אפשר, ליווי זה רק מאחור. 'אז איך נדע לאן לנסוע?' שאלנו. 'נגיד לכם', הייתה התשובה".

"זה היה שונה מאוד מחיפה וממה שהיינו רגילים אליו", הוא משחזר. "כל הזמן היינו עם שבע עיניים על הכביש, שלא יקפוץ לפנינו פתאום איזה מחבל. התחברנו מאוד גם למקום וגם לאנשים". עד מהרה נזקק עזריה לשאלת דרכי המאבק על הבית שאליו עבר לא מכבר. "כשגרנו שם היינו בסימן שאלה אחד גדול מה עומד לקרות אחרי הקיץ. בהתחלה האמירה הייתה שכדי לנצח צריך לשדר שאנחנו ננצח ונישאר כאן. היה לי חשוב להגיד 'היה לא תהיה'. בשלב מסוים הבנתי שלשדר ניצחון זה בעצם אומר ההפך - שלא יהיה מאבק".

האסימון נפל אצלו באירועי כפר מימון. "ביקשנו להיכנס לכפר מימון, אבל מולנו נעמדה שורה של חיילים שעצרו אותנו. רציתי לקחת קבוצה של אנשים ופשוט לעבור את החיילים. ניסיתי לגייס אנשים, אבל אף אחד לא הסכים להתעמת עם החיילים. 'הולכים לגרש אותנו מהבית, אתם לא הולכים לריב על זה?!' הזדעקתי. אחרי הסיבוב בכפר מימון הבנתי שמועצת יש"ע לא באמת מתכננת למנוע את הגירוש. הייתה תחושה קשה מאוד".

הגירוש משא־נור נחרת אצלו כחלום בלהות. "בזמן הגירוש אשתי הייתה אחות שטיפלה בנפגעים, והבן שלי שהיה בן שנה וחצי דווקא התלהב מהנסיעה באוטובוס", הוא מתאר באירוניה. "מיד אחרי הגירוש לקחו אותנו לבית אל, שם היינו במשך שבוע".

באחת הישיבות שהתקיימו מיד אחרי הגירוש עסקו משפחות היישוב בשאלה היכן הולכים לגור. "'מה זאת אומרת, חוזרים לשא־נור!' הכרזתי. ואכן, שבועיים־שלושה אחרי הגירוש כבר התחלתי לארגן עליות בחזרה לשא־נור. אנשים ראו את זה כבר ממש כמעבר להרי החושך. כמובן שפינו אותנו עוד פעם, אבל במשך חודשיים־שלושה ארגנו ארבע עליות, בכל פעם קבוצה של 70-60 איש. ברגע שהוקם גרעין חומש תחילה העליות הלכו וגדלו".

אחרי שבוע בבית אל עברה המשפחה להתגורר בשבי שומרון למשך כמה חודשים. "ראיתי את שבי שומרון כבסיס ליציאה. יוסי דגן שגורש משא־נור דחף גם הוא לשם, כי זה היה המקום הכי קרוב לשא־נור שממנה גורשנו. עד היום יש שם קהילה של מגורשי חומש ושא־נור. בהמשך עברנו למבוא דותן ולבסוף מצאנו את עצמנו ביצהר, שם גרנו שמונה שנים ואף בנינו את ביתנו בשכונת מגד שמיים".

הדעה הפוליטית לא הייתה מכשול

את עבודת הפוסט־דוקטורט עשה באוניברסיטת קרנגי מלון, אוניברסיטת מחקר פרטית בעיר פיטסבורג במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, שאליה עברה המשפחה להתגורר במשך שנתיים. "זאת אחת מהאוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום מדעי המחשב. עבדתי שם עם פרופ' תום מיטשל, שמתעסק בעיקר בעיבוד שפות טבעיות, והוא חיבר גם אותי לתחום".

עם החזרה ארצה הצטרף לאוניברסיטת אריאל והשתקע עם משפחתו בעיר. "לפני שהגעתי לכאן קיבלתי הצעות משתי אוניברסיטאות נוספות. בחרתי להגיע דווקא לאריאל, בגלל שיש כאלה שמחרימים אותה. חלק גדול מהעבודה שלי עוסק בעיבוד שפות טבעיות, מה שמוכר יותר לציבור כ־ChatGPT. עד היום היו לי יותר מעשרה מאסטרנטים וכן תשעה דוקטורנטים שעברו אצלי, רובם כבר סיימו את התואר".

בימים אלה עובד עזריה על שני פרויקטים בתחום הבינה המלאכותית, "הראשון משתמש במוח של בינה מלאכותית, שהוא עצמו כביכול חושב באנגלית, אבל עם מנגנון שמתרגם מעברית אליו, וממנו חזרה לעברית. אנחנו עושים תרגום חכם שלומד עם הזמן איך הכי נכון לתרגם. אפילו לא צריך לתרגם לאנגלית, אלא לשפה שהוא כביכול מבין. עד היום התקשורת בשפה העברית עילגתיחסית. כששואלים אותו שאלה בפיזיקה בעברית, הוא לא מצליח כי הוא לא מכיר שאלות בפיזיקה בעברית. פרויקט נוסף מזהה מתי הבינה המלאכותית אומרת דבר לא נכון. למעשה, אפשר להשתמש בו עצמו כדי להבין האם מה שהוא אומר נכון או לא. כביכול, הוא יודע שהוא עובד עליך".

במקביל להתקדמות ולהתפתחות בעולם האקדמיה המשיך עזריה לתחזק את הפעילות למען ההתיישבות. בימי 'חומש תחילה' היה שומר שם פעם בחודש ואפילו עשה כמה שבתות בחומש. מאז תחילת המלחמה הפכה הפעילות שלו לאינטנסיבית הרבה יותר. בין השאר התחבר למטה 'חוזרים הביתה' לחידוש ההתיישבות היהודית בחבל עזה.

הביתה זה שא־נור, לא?

"מבחינתי חומש זה הצלחה. בעזרת ה' זה יקרה בקרוב גם בשא־נור, אבל עכשיו התור של גוש קטיף. הגיע הזמן לחזור לשם, לא רק לגוש קטיף אלא לכל חבל עזה. הסקרים מוכיחים שרוב הציבור בעד חזרת ההתיישבות לגוש קטיף, כי הם ראו שאם יש יישובים יהודיים בחבל עזה, כל העוטף כבר לא חזית. מחבלים יוצאים מכפרים ערביים, לא מיישובים יהודיים. זאת הייתה התפיסה המקובלת כל השנים. במקום שבו עוברת המחרשה שם יעבור הגבול. לכן ההתיישבות היא זאת שמביאה לביטחון".

הפעילות הימנית שלך לא פוגעת במעמדך ובעבודתך באקדמיה?

"לכל חברי הסגל יש דברים נוספים שהם עושים חוץ מהמחקר. יש כאלה שהולכים לסקי מדי פעם, יש כאלה שהתחביב שלהם הוא שחמט ואפילו משתתפים באליפויות. התחביב שלי הוא ארץ ישראל. בזה אני משקיע את הזמן שלי. אי אפשר לעשות מחקר 24/7. כשפועלים למען ארץ ישראל יש חופשה מהמחקר".

הדעות הפוליטיות של פרופ' עזריה נמצאות על השולחן והוא אינו טורח להסתיר אותן. תמונת הפרופיל שלו שמכריזה בכתום "חוזרים הביתה" היא די חריגה בעולם האקדמיה. "לפעמים אפילו שואלים אותי איך מצטרפים לחסימות", הוא מתאר. "חברי סגל יכולים להביע את דעתם, יש חופש אקדמי. כאן באריאל אני די בטוח שהרוב חושבים כמוני, אבל הם לא יגידו את זה בקול. באופן כללי, הציבור הימני מפחד ממה שיגידו בשמאל".

מאיפה האומץ שלך?

"אני מוכן לשלם את המחיר. הגעתי לכאן בגלל שיש כאלה שמחרימים את המקום הזה, אז מאותה סיבה אין לי בעיה לומר את מה שאני חושב, גם אם זה יכול לפגוע בי באיזושהי צורה".

"במקצועות הריאליים דעות ימניות מאוד מקובלות", הוא מבהיר. "אומנם לא כל חברי הסגל מחזיקים בדעות הללו, אבל הן בוודאי אינן חריגות. רק שאלו שמחזיקים בדעות הללו חוששים לומר אותן בקול, אבל זה לא אומר שהם לא חושבים כך. כנראה שאנשי האקדמיה בתחומי מדעי הרוח חושבים אחרת, אבל זה בכלל לא נושא לשיחה אצלנו".

גם כשהיה בפוסט־דוקטורט בארצות הברית לא נתקל בקושי מיוחד בשל עמדותיו הגלויות. "הדעות הפוליטיות שלי בכלל לא היו העניין, שם זה או להיות בעד ישראל או נגד ישראל. מבחינתם אם הם נגד ישראל הם באותה מידה נגד אריאל ונגד תל אביב, והרוב שם היו ממש בעד ישראל. בכל שנותיי באקדמיה בחו"ל לא שמעתי הערה פוליטית אחת נגד. להפך, כשמישהו שמע שאני מאריאל הוא אמר לי שמדינת ישראל צריכה להגן על עצמה טוב יותר".

לדבריו, המחלוקות עולות מעל לפני השטח רק כשיש התערבות אקטיבית של ראשי האקדמיה. "ברגע שיש התערבות מלמעלה זה כבר הופך לשיח", הוא מסביר. "במסגרת השביתה הארצית נגד הרפורמה גם באוניברסיטה שלנו הייתה שביתה של כמה שעות. כעסתי על זה מאוד, ואם הייתי אמור ללמד באותן שעות הייתי מלמד כרגיל למרות השביתה. גם בתחילת המלחמה ועד ראשי האוניברסיטאות כתב לשר החינוך קיש תגובה למכתב שבו כתב להם שעליהם להגיב בחומרה לכל תמיכה בטרור. כעסתי מאוד: למה אוניברסיטת אריאל חתומה נגד מכתב שנתן הוראה שאין צודקת ממנה? הבעתי את מורת רוחי בפני הנהלת האוניברסיטה.

"התגובה שקיבלתי הייתה שזה באמת לא היה בסדר, אבל הם לומדים מטעויות. יש להם כל מיני שיקולים של שיתופי פעולה. העובדה שהם עשו שביתה נגד הרפורמה היא לא בגלל שהם מתנגדים לרפורמה, והעובדה שהם מוציאים מכתב נגד השר קיש לא אומרת שהם מתנגדים אליו. מבחינתם הם פועלים כגוף, ולשיטתם אם הם לא היו פועלים כחלק מגוף המצב היה יותר גרוע".

בקרוב: עזה עם רבבות יהודים

לאן לדעתך הולכת המלחמה?

"אני אופטימי, המצב הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה. בהתחלה נתניהו אפילו לא דיבר על השמדת חמאס, רק אמר שנגבה מהם מחיר. עכשיו הוא כבר מדבר על שליטה ישראלית מלאה. לרגע לא חשבתי שנתניהו יגיד כבר בהתחלה שנחזור ליישב את חבל עזה ויישובי גוש קטיף. כבר במוצאי שמחת תורה, כששמענו את גודל הזוועה, היה ברור לי שזה הפתרון וזאת צריכה להיות התשובה, אבל לא ציפיתי שזה ייאמר מהר כל כך ובקול חזק כל כך".

"זה לא שאני חושב שמחר בבוקר הממשלה תתחיל להקים יישובים בחבל עזה", הוא יורד למציאות. "החזרה לחבל עזה תצטרך להיות במידה מסוימת דומה לחזרה לחומש. לאט לאט. זה יתחיל מעליות. יש בחבל עזה אזורים שצה"ל שולט בהם והם הרבה יותר בטוחים מחומש כיום. התיישבות מביאה ביטחון. ככל שתהיה התיישבות הצבא ייכנס פנימה כדי להגן עליה, אבל בעצם הוא מגן בכך על כל המרחב. כך למשל היישוב כרם שלום, המקום הכי מסוכן בעוטף שיושב על הגדר ליד רפיח, שבו עדיין אין שליטה ישראלית מלאה. כשעשינו שבת ב'נצח ישראל' ליד כרם שלום, הצבא לא שם שמירה כי הוא שולט על האזור שקרוב לשם והחליט שמספיק בטוח שם בלי שמירה. אם הדבר נכון שם, בוודאי שזה נכון לכל אורך הגדר של חבל עזה וגם במקומות רבים בתוך הרצועה".

אתה חושב לחזור לשא־נור, או שכרגע אתה מכוון יותר דרומה?

"אני רואה את עצמי עובר לחבל עזה לתקופה זמנית, כדי לחדש את ההתיישבות, עד שיבנו שם בעזרת ה' עיר גדולה ויהיו בה עשרות אלפי תושבים. זה קרוב הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. השבת ב'נצח ישראל' הייתה צעד אחד בכיוון".

***