האורות בבית הלבן דלקו עד השעות הקטנות של הלילה, הן בשל הנושאים החשובים שעמדו על הפרק והן מפני שאלה היו השעות הקטנות של הלילה בישראל, בוושינגטון זו הייתה סתם שעת ערב מוקדמת. הנשיא ביידן נמנם קלות, כשלפתע פקח את עיניו והביט בפליאה בחבורת היועצים הנבוכים שישבה מולו.
"תזכירו לי", ביקש ביידן, "על מה דיברנו?"
"על הצורך להכיר במדינה פלשתינית", אמר ראש הסגל.
ביידן שקע בהרהורים קלים. "רגע", הוא אמר, "אני לא נשוי?"
"בוודאי אדוני", אמר אחד היועצים, "באושר".
"אז למה אתם רוצים להכיר לי פלשתינית?"
"מדינה פלשתינית, אדוני הנשיא", אמר ראש הסגל, "זה צעד הכרחי למען השלום".
"עם ישראל?"
"את מי מעניינת ישראל? התכוונתי לשלום במפלגה הדמוקרטית".
"טוב", אמר ביידן, "אפשר לראות תמונה שלה?"
"של מי?"
"של הפלשתינית".
"אדוני", נטל מזכיר המדינה בלינקן את המושכות לידיו, "כבר הודענו שאנחנו שוקלים להכיר במדינה פלשתינית, אבל ישראל הקשתה את עורפה והעבירה בכנסת ברוב עצום החלטה חצופה שמתנגדת לצעדים חד־צדדיים, ועוד בשנת בחירות".
"או בוי", נאנח ביידן, "שוב יש אצלם בחירות?"
"עוד לא, אם כי אנחנו עובדים על זה. התכוונתי לבחירות אצלנו, אנחנו חייבים להראות לבייס הפוליטי שלנו שאנחנו לא נכנעים לטרור".
"לא הבנתי", גירד ביידן בראשו, "מדינה פלשתינית היא לא כניעה לטרור?"
"התכוונתי לטרור הישראלי", אמר בלינקן, "הישראלים רוצים לכבוש את רפיח, להכניע את חמאס ולהדוף את חיזבאללה, ואנחנו צריכים להגיב לתוקפנות הזאת בנחישות ולא למצמץ לרגע".
האויב של הידיד של האויב
ביידן בהה קלות באיש הרהוט בעל רעמת השיער הכסופה. "מי זה?" הוא שאל בלחישה את ראש הסגל.
"מזכיר המדינה", לחש ראש הסגל, "אנתוני בלינקן".
"בלינקן?"
"בלינקן".
"והוא אומר לא למצמץ?"
"לא למצמץ".
"אבל בלינקן באנגלית זה ממצמץ, לא?"
"אדוני", אמר בלינקן, "אנחנו חייבים למנוע מישראל להיכנס לרפיח עוד לפני רמדאן".
"רמדאן זאת עיר בטקסס?"
"רמדאן זה חודש מוסלמי. רפיח היא עיר".
"בטקסס?"
"בדרום רצועת עזה".
"כן, כן", נזכר הנשיא, "באמת דיברתי על זה לאחרונה עם א־סיסי, נשיא מקסיקו".
"מצרים".
"ברור. למצרים יש גבול עם טקסס?"
"לא, אבל יש לה עם רפיח".
"נו כן, ליד רמדאן", אמר ביידן, "אשתי יודעת?"
"על מה?"
"שאתם רוצים להכיר לי פלשתינית".
"אדוני הנשיא", פכר בלינקן את אצבעותיו, "אם צה"ל ייכנס לרפיח הוא עלול להכניע את חמאס, לשחרר את החטופים ולסיים את המלחמה כמנצח. אנחנו חייבים לעצור אותו".
"ברור, לעצור", הסכים הנשיא, עצם את עיניו ואחרי שעה קלה פקח אותן ושאל: "למה בעצם?"
"יש לנו אינטרס שישראל לא תהיה יותר מדי חזקה".
"ישראל היא לא בעלת ברית שלנו?"
"בוודאי", אמר בלינקן, "לכן אנחנו נגדה".
"כן", נזכר ביידן, "זה באמת בסיס האידאולוגיה שלנו: שלום עושים עם אויבים, לכן האויב הכי מר שלי הוא הידיד הכי טוב שלי ושנינו ביחד נלחמים נגד האויב המשותף, שהוא למעשה הידיד שלי".
"בדיוק", אמר בלינקן.
"אבל רגע", אמר ביידן, "אם האויב שלי הוא הידיד שלי ושנינו נלחמים נגד הידיד שלי לשעבר, זאת אומרת שהידיד לשעבר הוא האויב הנוכחי שלי, ומכיוון ששלום עושים עם אויבים אני צריך להילחם יחד איתו נגד הידיד הכי טוב שלי שחוזר להיות האויב הכי מר שלי, לא?"
יועצי הנשיא החווירו. בלינקן, כמו תמיד, הציל את המצב.
"אדוני הנשיא", הוא אמר, "אנחנו צריכים למנוע מישראל לכבוש את רפיח, אחרת מאות אלפי פליטים יעברו את הגבול למצרים".
"כן, זה נורא", הסכים ביידן, "הרי גם אנחנו לא רוצים שמיליוני מהגרים יגיעו אלינו ממקסיקו דרך טקסס".
"נכון מא... בעצם לא, אצלנו אנחנו דווקא בעד מהגרים לא חוקיים".
"למה?"
"הם משנים את הדמוגרפיה לטובתנו מול מצביעי המפלגה הרפובליקנית".
חודש הרמאדר בפתח
"הבנתי", אמר הנשיא, "אז אנחנו רוצים להקים מדינה פלשתינית במקסיקו כדי שישראל לא תנצח את המהגרים מטקסס".
"כן", אמר בלינקן, "בערך".
"ואם בתגובה הישראלים יכירו בטקסס?"
"הם לא יעזו".
"הם הצביעו נגד הקמה של מדינה פלשתינית באופן חד־צדדי".
"נכון", אמר בלינקן, "לכן אנחנו נכפה אותה עליהם בהסכמה".
ביידן מצמץ בעיניו בחוסר הבנה, אבל אז הפסיק כדי שלא יגידו שהוא עושה לבלינקן ניכוס תרבותי. "איך..." מלמל הנשיא, "איך בדיוק נעשה את זה?"
"בתור התחלה דרשנו מאבו־מאזן לבצע שינויים מבניים ברשות הפלשתינית".
"והוא הסכים?"
"לא, אבל אנחנו נציג את זה כאילו הוא כן. יש לנו עיתונאים ישראלים שכבר הרבה זמן מכינים את דעת הקהל לכך שישראל לא יכולה לנצח, וממש בקרוב הם יתחילו לכתוב מאמרים שישבחו את הפלשתינים על הצעדים מרחיקי הלכת והבגרות שהם מגלים לעומת הנוקשות והאטימות של ממשלת ישראל. במקביל, בעלי הברית האמיתיים שלנו בישראל מחריפים את הטונים וחוזרים לחסום כבישים, כדי לגרום לישראלים להיכנע, או לפחות לחזור למריבות הישנות והטובות. גם העסקה הזאת שאנחנו דוחפים אליה את ישראל תעזור לנו, כי היא תאפשר לחמאס להתאושש ותגרום לישראלים להתייאש. רק צריך להזדרז, כי רמדאן תכף מתחיל וגם חודש אדר של היהודים. אומרים שבחודש הזה הם מצליחים יותר במשא ומתן עם הגויים".
"אבל אנתוני, גם אתה יהודי".
"תמחק, זה פוגעני".
"מחקתי. מתי מתחיל הרמאדר הזה?"
"האמת היא שהיהודים עבדו עלינו, הם עושים השנה פעמיים אדר. אבל האדר האמיתי מתחיל בעוד שבוע, ככה שאם על המלך טוב..."
"כן, בסדר. כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ותגיד לפלשתינית שאני אשמח להכיר אותה".
"בה".
"מה?"
"עזוב, לא משנה".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***