הבחירות המקומיות חלו ביום שלישי השבוע, ולמרות שבמקום מגוריי לא היו בחירות מסיבות שאין לי כוח להסביר או להבין, הסיפור הזה שיבש לי את כל השבוע.
קודם כול עקב העובדה שלמרות שאצלנו לא היו בחירות לא התקיימו מסגרות לילדים. ואני שואל למי חטאתי ומה פשעתי. הרי גם במקומות שיש בחירות אין סיבה לא לקיים מסגרות לימודים, אז במקומות שאין? גם ככה אנחנו מגדלים פה דור שדוקטורים לא ייצאו ממנו. מקורונה למלחמה, הילדים האלה בקושי זוכרים את לוח הכפל. אז לתת להם עוד יום חופש בגלל שאבא צריך ללכת 30 שניות לשלשל פתק בקלפי? מיותר.
העניין השני הוא שבעקבות יום החופש המיותר הזה, עורכת העיתון עדכנה אותי שהדדליין השבועי למסירת הטור יוקדם לראשון. ותנו לי לספק לכם הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים של עיתון מצליח - גם בשגרה אני לא בדיוק חיית דדליינים.
ואי אפשר להאשים אותי. כלומר אפשר לנסות, ובאמת מנסים, אבל האשמה האמיתית היא המוזה! רעיון לטור זה כמו דימוי מוצלח - אי אפשר לחשוב על אחד כזה בכוח, כשהוא מגיע הוא מגיע. עובדה.
לזכותה של העורכת ייאמר שהיא משתדלת לעזור לי. אחד הטיפים שלה למשל הוא להתחיל לחשוב על רעיון לטור מוקדם יותר. אבל נשמה, אני מנסה להסביר, אם אני אתחיל לחשוב מוקדם יותר מהרגיל אני אפריע לעצמי לכתוב את הטור של שבוע שעבר.
כי ברגע שאני מוסר את הטור השבועי לידיה הבטוחות של העורכת, אני לוקח לעצמי עשר שניות להתמוגג מהשקט ומיד אני נזרק לעוד מערבולת של "על מה לכל הרוחות אני אכתוב בשבוע הבא". ככה זה כבר שבע שנים, רבותיי.
אז מה עושים בכל זאת כדי לחשוב על רעיון לטור? קודם כול צריך להעמיד פנים שאתה לא באמת מעוניין ברעיון לטור. כי טור לעיתון הוא יצור מאוד דווקאי. אם הוא יודע שמחכים לו אז הוא עושה דווקא ונשאר במעמקי התת־מודע. לכן צריך להתעסק בעניינים שאינם קשורים אליו כמו ניקיון הבית או שנת בוקר, אם לתת שתי דוגמאות שרק אחת מהן נכונה, כך שהרעיון לטור חושב שבכלל לא אכפת לי ממנו.
אחרי שהרעיון משתכנע שהשבוע העיתון כנראה לא מתפרסם אז הוא זורק לי איזו עצם, בדרך כלל תוך כדי מקלחת או תפילת מנחה. שביב קונספט, קצה חוט. "מסע בין שלושה כוכבים", "עוץ לי ברוס לי", כאלה. בשלב הזה חשוב לא להתפתות לשבת לכתוב כי הרעיון יזהה את ההתלהבות ויחזור להשתבלל. צריך להמשיך להתעלם ממנו ולקוות שהרעיון יפתח את הקונספט בעצמו, כנראה בזמן שאשתך משתפת אותך במשהו מאוד מאוד חשוב שעובר על הבכור, ויגיש לך אותו בשל ומוכן לכתיבה. או אז צריך לזנק עליו, לתפוס אותו בקרניים ולגרור אותו למחשב כדי להעלות אותו על הכתב. לא לפני שאתה משאיר את אשתך בסלון שואלת את עצמה עם מי היא התחתנה ולמה הוא גורר יצור בלתי נראה לחדר המחשב.
אם כל זה לא עובד אז אני פשוט מנסה לחשוב על משהו מוזר שקרה לי השבוע ולפתח אותו. תקריות משונות עם הילדים או בירוקרטיות מבאסות למיניהן. אבל כאילו להכעיס דווקא בתקופות כאלה קודשא בריך הוא מזמן לי שבועות נקיים ממהמורות וחפים מהתנגשויות הוריות.
אז אתם מבינים מדוע השבוע מצאתי את עצמי בראשון בבוקר אומלל, חסר אונים וירא את הדדליין שהקדים לפתחי.
בצר לי פניתי לאשתי שתיתן לי רעיון. וזה ממש בצר לי כי אשתי היא המון דברים, היא אפילו רוב הדברים, כותבת טורים היא לא.
"תכתוב על עץ הלימונים שלנו", היא אמרה, כאילו להדגיש את הנקודה שהרגע ציינתי. היה לי ברור שהיא פשוט זרקה לי את הדבר הראשון שהיא ראתה מול העיניים וקיוותה שבזה הדיאלוג יסתיים.
"מה לגבי עץ הלימונים שלנו?" שאלתי.
"הלימונים כבר בשלים. אפשר לקטוף אותם".
"יופי לי, אבל איך זה טור? זה לכל היותר אנקדוטה", התחלתי להתעצבן.
"טוב, ברור שצריך לפתח את זה", היא התעקשה. אני מניח שגם אשתו של טולקין אמרה לו באיזשהו שלב ש"כדאי לכתוב ספר על הרפתקאות פנטסטיות, תפתח את זה".
"איך לפתח נשמה, תני לי משהו", התעקשתי.
"תכתוב שקטפנו את הלימונים וחילקנו לשכנים ואז גילינו שזה לא לימון, זה פומלית. זה לגמרי הסגנון שלך". אשתי מאוד מחזיקה מהכתיבה שלי.
"איך בסיפור הנהדר הזה השכנים לא שמים לב שבמקום לימון הם קיבלו פומלית?" המשכתי לחקור את אשתי כמו שמנסים לפתח רעיון עם צ'אט GPT רק בלי הקטע של התקווה.
"אולי השכנים לא מבדילים בין לימון לפומלית?" היא ניסתה, "כאילו בכל הנוגע לפירות הדר הם גזענים, כולם אותו דבר מבחינתם. זה גם מסתדר כי גזענות זה מלשון גזע ולעצים יש גזע".
"טוב טוב תעצרי פה", חדלתי אותה כי היא אשכרה עלתה על משהו וזה התחיל לפגוע לי בביטחון העצמי.
"אז תכתוב את הרעיון שלי?" היא שאלה בהתלהבות.
"אני אנסה", אמרתי, "אבל בכנות, אני בספק אם בפני עצמו הוא מחזיק טור שלם".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***