בשבוע שעבר חשף ראש הממשלה מסמך שמתיימר לתת תשובה לשאלה הכל כך מהותית מהם יעדיה המדיניים של ישראל במלחמה הזאת, או בשמה העממי: שאלת היום שאחרי.
התוכנית מכזיבה. לא בתוכן שלה, אלא בהעדרו. עמדנו כבר על כך שיעד מדיני ברור נותן תשובה פוזיטיבית לשאלה מה יהיה המצב הממשלי במקום שנלחמים בו עם שוך הקרבות. "גורמים בעלי ניסיון ניהולי" – זאת לא תשובה. "לא אונר"א" – זו גם לא תשובה. "גרסה חדשה של הרשות הפלשתינית" זו תשובה – אבל תשובה רעה מאוד.
במקביל למאמץ המלחמתי נדרש מאמץ מדיני. נדרשת רשת של בריתות עם מדינות בעלות רמת מעורבות משתנה בסכסוך, סמיכות גאוגרפית משתנה למזרח התיכון, אבל מעל הכול – נאמנות בלתי מתפשרת לישראל. נאמנות שתלויה בדבר, באינטרסים. וברית המדינות הזאת תיקח חלק פעיל בממשל ברצועה אחרי המלחמה, ותגבה את ישראל כשהיא תציג תוכנית מעשית, פוזיטיבית, מפורטת, כזו שנוקבת בשמות של מדינות וארגונים קיימים, כזו שמאפשר לכל מי ששומע אותה לעצום עיניים ולדמיין איך ייראה השלטון ברצועה ביום שאחרי.
המאמץ המדיני הזה אינו מתרחש, ואת הסיבה לכך ניתן לנעוץ במטבע לשון שנתניהו ניסה להחדיר לשיח כששטח את חזונו המעורפל: דה־רדיקליזציה. על השלטון, גרס ראש הממשלה, להיות מוחזק בידי גורמים בלתי רדיקליים מתוך הגורמים השונים ברצועת עזה. הביטוי הזה, דה־רדיקליזציה, מגלם בתוכו את סוד כישלונה המדיני של ישראל בשנים האחרונות: חוסר היכולת לקרוא לילד בשמו. הוא מתיימר להתכתב עם הביטוי דה־נאציפיקציה, ששימש את העולם המערבי כדי לטהר את הפוליטיקה הגרמנית אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנתיים האחרונות פוטין, ברוב חוצפתו, מנסה להחיות את הביטוי הזה כהצדקה למתקפה הנפשעת שלו על אוקראינה.
אבל ההבדל בין דה־רדיקליזציה לדה־נאציפיקציה עמוק ומהותי: כשאומרים דה־נאציפיקציה מכוונים אצבע מאשימה ברורה וממוקדת לרעיונות, ולאנשים שמחזיקים ברעיונות הללו. כשאומרים דה־רדיקליזציה – זה לא סתם טשטוש וערפול. חוסר הנכונות לקרוא לילד בשמו, לילד שכולם יודעים את שמו, צועק מסר הפוך מזה שנתניהו מנסה להביע: אנחנו לא באמת מתכוונים להילחם ביסודות הרדיקליים בעזה, או בכלל. אנחנו יודעים מי הם – אבל אנחנו לא מסוגלים לנקוב בשמם.
האמת שכולם מכירים היא שמנוע הרדיקליזם הפורה כל כך בחברה הערבית בארץ ישראל הוא הרעיון הלאומני הפלשתיני. לא הפונדמנטליזם הדתי של חמאס, ולא השחיתות האינטרסנטית של פת"ח. הניסיון לצייר את החברה ה"פלשתינית" כספקטרום, שיסודותיו הקיצוניים מאיימים עלינו אבל יסודותיו המתונים הם בני שיח – הוא פנטזיה חסרת בסיס, הוא הקונספציה בהתגלמותה, הוא חזרה להזיות אוסלו. הרעיון הלאומני הפלשתיני – הוא הרדיקלי. המשמעות האמיתית היחידה של דה־רדיקליזציה היא דה־פלשתיניזציה. המסר שעובר כשנתניהו אינו מסוגל להגיד את זה הוא שאין נכונות אמיתית לעשות את זה.
אסור אף פעם להתעייף או להתבייש מלהצהיר את האמת ההיסטורית הלא נעימה: התנועה הלאומנית הפלשתינית היא חוטר של התנועה הנאצית. אמין אל־חוסייני, ממבשרי הרעיון הפלשתיני, היה קצין באס.אס., תועמלן בשירותו האישי של היטלר, שמטרתו הייתה לגייס לוחמים צ'צ'נים מוסלמים לשורות הנאצים. הדה־רדיקליזציה היחידה היא דה־פלשתיניזציה. מי שלא מסוגל להגיד את זה משול למי שמפגין שפה רפה כלפי הנאציזם. זהו המקום המצער שבו נמצאת כעת מדיניות החוץ הישראלית, זה סוד חולשתה המדינית.
המפלצת העזתית חשפה את פניה בטבח שמיני עצרת. היא ציידה בכך את ההסברה הישראלית בתחמושת שמאפשרת לתקוף את המנוע האידאולוגי שדחף את הצורר: הרעיון הלאומני הפלשתיני. כל עוד ישראל נמנעת מלהכריז ברורות על דה־פלשתיניזציה, אין לנו באמת תוכנית ליום שאחרי. לכל הפחות אין לנו תכנית טובה מספיק.
***