בעקבות מלחמת ההגנה שאנו נתונים בה שב למרכז הבמה הדיון בשאלה אם על פי תורתנו חלה חובת שירות צבאי לעזרת ישראל מיד צר גם על תלמידי ישיבות. לא ניכנס כאן להתפלמסות פסבדו־הלכתית בעניין שההלכה בו חדה וברורה כביעתא בכותחא, ולא נתווכח עם הפרשנות שמציעים מצדדי הפטור למקורות השונים ולתפיסות היסוד היהודיות. טענתנו היא שגם לפי מקורות אלה ותפיסת עולם זו הדרישה לפטור משירות צבאי היא עוול מוסרי ויהודי גדול.
אחת הטענות הנשמעות תדיר נסמכת על האגדתא בעניינו של אברהם שיוצא למלחמה להצלת לוט. במסכת נדרים (לב, א) אומרת הגמרא שאברהם נענש על כך, משום "שעשה אנגריא בתלמידי חכמים" והוציאם להילחם במקום להניחם במקומם ללמוד תורה. גם אם כוונת בעל אגדה זו היא כמשתמע מפשט הדברים וזו היא דעתו, היכן ראינו בתולדות פסיקת ההלכה שיש בכוחם של דברי אגדה לדחות הלכה פשוטה המחייבת את כולם, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה לצאת להצלת ישראל מיד צר העומד עליהם?
אף שהבטחנו שלא להתפלמס עם הפירוש החרדי לאגדתא זו, לא נוכל להימנע משתי תהיות: האם תלמידי החכמים באוהלו של אברהם היו חשובים יותר מאברהם עצמו? אם אותם אסור היה לבטל מתלמודם, מדוע מותר היה לאברהם להיבטל מתלמודו? ותהייה נוספת: האומנם כל בחור שסיים ישיבה קטנה ונכנס בשערי שיעור א' מוגדר כתלמיד חכם לעניין זה? לא נסתכן אם נתהה כך גם ביחס לבחורי שיעורים ב' וג', שיודעים חמישה עשר דפים ראשונים של המסכתות הישיבתיות בעיון.
רעיון חשוב העומד בבסיס הדרישה לפטור תלמידי חכמים מגיוס קובע שלומדי התורה תורמים בלימודם להגנת ישראל חלק שווה (ולשיטתם זו לשון המעטה) לחלקם של הלוחמים, ולכן, אומרים החרדים, אנו לא דורשים כל פטור מחובתנו האזרחית אלא ממלאים אותה כמו כולם בדיוק, גם אם בדרך אחרת.
כאמור, לצורך העניין נקבל טענה זו כמשמעה. אך גם כך, יש בעיה מוסרית בהסתמכות עליה בתביעה לפטור משירות צבאי. דרישה זו היא ניסיון לכפות עסקת יששכר וזבולון (ההסכם שלפיו יששכר ילמד תורה למען זבולון, ובתמורה מתחייב זבולון לפרנס את יששכר) מבלי שהצד השני לעסקה הסכים לה. אדרבה, רוב אזרחי המדינה מתנגדים לעסקה כזאת, כך שאף אם מדובר בעסקה הוגנת – אין לה כל תוקף ללא הסכמה הדדית. מכאן, אם ילמד יששכר תורה בשביל זבולון בלי שזבולון הסכים לשלם ליששכר בתמורה לכך, האם יהיה בית דין כלשהו שיחייב את זבולון לשלם ליששכר?
גם אם נניח שבמצב דברים רגיל קיימת במדינת ישראל הסכמה היסטורית בדיעבד לעסקה כזאת, המצב שנוצר בעקבות המלחמה הוא מצב חדש, שהרי עתה נדרשים אזרחי המדינה לתרום תרומה נוספת מעבר למה שתרמו עד היום (הארכת שירות הסדיר, הגדלת מספר ימי המילואים השנתי ועוד), ובהנחה שעיקרון התרומה המקבילה מקובל, יש לשאול את הציבור החרדי: מה תוסיפו עתה על תרומתכם? הרי לימוד התורה – כאז כן עתה, ובמה תיוודע תרומתכם הנוספת?
טענה נוספת, שבדרך כלל אינה נאמרת בפה מלא אך במהלך חודשי המלחמה נאמרה במפורש לפחות על ידי שני ראשי ישיבות חשובים היא שתלמוד תורה הוא הערך התורני העליון שכל שאר הערכים, ובכלל זה שאר מצוות התורה, משועבדים לו ("תלמוד תורה כנגד כולם", כמשמעו), ולכן כל מי שאינו לומד יוכל להצדיק את קיומו רק אם הוא משרת את הלומדים. מתוך כך, מי שאינו לומד בישיבה – בדין הוא שיעבוד כדי לפרנס את הלומדים, ויצא להילחם עד מסירת נפשו כדי להגן על הלומדים, והלומדים אינם צריכים לחוש שום הכרת טובה כלפיהם.
על עיוות זה נציין רק שכבר הקדים לו הרמב"ם רפואה כשכתב: "וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (הלכות תלמוד תורה ג, י), פירוש: מכיוון שלפי דעתו העקומה מגיע לו שיפרנסו אותו, אם לא נותנים לו מרצונם – ייקח בכוח את מה שהוא חושב שמגיע לו.
סוף דבר, אנו סבורים שחובה להשמיע קול תורני ברור הדוחה לחלוטין את הפטור הגורף לבחורי ישיבה מגיוס. זו אינה העת לאחוז בפלך השתיקה. והוא רחום יכפר עוון.
***
הרב יניב הוא מחבר סדרת 'צפונות בתורה' וספרים נוספים; הרב יונגסטר הוא רב קהילת 'שירת אהרן' בגבעת שמואל
***