דובים של אהבה

פלונטר משפחתי

את רחלי אני מכיר מזמן. היא רחלי פורת מאז שהתחתנה, אבל הכרתי אותה כרחלי כאהן, הבת של דוד ונאווה מפסגות, אף שהיא בכלל התחילה את דרכה בעולם כרחלי שטרן, הבת של רפי ונאווה מירושלים. הסתבכתם? זה באמת מסובך. אז ככה: רפי ונאווה היו נשואים. רחלי, בתם היחידה, נולדה לאושרם כשהיו רפי בן עשרים ושש ונאווה בת עשרים וארבע. אבל האושר נגדע כעבור חודשיים וחצי, לקראת סוף מלחמת יום כיפור, כשנאווה איבדה את רפי. רחלי התינוקת אפילו לא ידעה מה איבדה. למעלה מארבע שנים גידלה נאווה לבדה את בתה היחידה עד שהכירה את דוד והתחתנה שנית. כך נולדו לרחלי חמש אחיות ואח. אני מכיר את כולם, קסם של משפחה.

תמונה אחת

המלחמה הזאת תפסה את רחלי, כמו את כולנו, לא מוכנה. בן נלחם בעזה, בת יוצאת למאה ימי מילואים וחתן מגויס לגוש עציון, דאגות מתרוצצות בראש, אולי מקבלות תאוצה נוספת בשל סיפור חייה. כמו רבים אחרים היא מנתבת את הדאגות למתנות קטנות, מבשלת לחיילים ולנשות מילואימניקים, עד שהיא נתקלת בתמונת חייה: אבא מחבק תינוקת. האב נפל בעזה. הוא לא ישוב לחבק. התמונה הזאת הולכת עם רחלי כל היום וכל הלילה, לא מרפה. חברה שלה, באיזה מין קשר טלפתי, שולחת לה את אותה התמונה בדיוק וכותבת לה: אולי תתקשרי אל האישה? את תדעי מה להגיד. אולי תכתבי לה.

היא יושבת לכתוב לאלמנה הצעירה, אבל הילדה שבה משתלטת על המילים וכותבת לתינוקת, זו שלא הספיקה להכיר מספיק כדי לא לשכוח. היא מספרת לה על עצמה, כותבת לה איך אבא שלא באמת הכירה מעולם לא עזב אותה, מפני שבבית החדש שאמא הקימה ממשיכים לחיות אותו ולדבר עליו. כותבת לה שיבואו לה ימים יפים בצד הכאב ושבכוחה לחיות ולחיות טוב, יחד עם הזיכרון על אבא שאמא תדאג לשמר בה. היא כותבת לתינוקת, אבל כותבת בעצם גם לאמא.

חיבוק טוב

הלוואי שהמלחמה הזאת הייתה מסתכמת בתמונה נוראית אחת. עוד נשים צעירות התבשרו, עוד ילדים וילדות קטנים מדי, וחשש מרחף שחלילה לא ידעו ולא יכירו. ורחלי כבר לא מסתפקת במכתב. יחד עם אחיותיה היא מחליטה על מיזם משפחתי: "חבקי דובים גדולים מתוך שנתך". הן רוכשות דובי לילדים קטנים מאוד שאיבדו את אביהם במלחמה. אל הדובי הן מצמידות תמונה של הילד או הילדה, לפעמים התינוק או התינוקת, מחובקים עם האב. אל הדובי והתמונה מצטרף מכתב, לכל ילד מכתב קצת אחר ואישי, ולכן אינני מביא כאן את נוסח המכתב עצמו. אבל בכל מכתב מספרת רחלי על עצמה ומסבירה כמה אבא שכמעט לא הכירה נוכח, חי וקיים בחייה לאורך השנים. היא מספרת איך אפשר לחיות ואפילו לבנות חיים שמחים ומוצלחים על אף מה שקרה לה. גם האחיות שלה מצרפות מכתב משלהן, מספרות שיש לאבא של רחלי מקום גם בעולם שלהן.

עם הדובי, התמונה והמכתב הן נוסעות בכל הארץ לחלק ולתת חיבוק של תקווה, ועל אף שמדובר בדובי - זה ההפך הגמור מחיבוק דוב. וזה הרבה יותר מדובי, זו הצצה לרגע אל העתיד, וזה אוויר לנשימה בשביל אמא צעירה שעולמה חרב עליה.

לא, אין להן מלאי של דובים, חלילה חלילה שיהיה כזה. זה מיזם שבא לעולם בתפילה להסתלק ממנו עכשיו ומיד, שלא נזדקק עוד לאף דוב ותמונה ולאף מכתב מנחם.

הדובי של רחלי

במהלך המלחמה נערכה גם אזכרה לאבא של רחלי, רפי שטרן הי"ד. בלי ידיעתה הכינה לה משפחתה דובי משלה לחבק. על בטנו של הדובי תמונה – אבא רפי מחבק את רחלי בת החודש. אני לא יודע אם רחלי מחבקת את הדובי שלה בלילה, היא כבר גדולה, אבל בזכות התמונה הזאת שעל הדובי באו לעולם כל כך הרבה דובים של אהבה, וילדים בצערם שיש להם את מי לחבק. בשמם אני אומר תודה.

נשות הקבע והסדיר

שמענו הרבה על נשות המילואימניקים, ובצדק. שמענו קצת פחות על אימהות החיילים. אבל "נשות הסדירים" זה צירוף מילים שכמעט לא שמענו, ואולי פספסנו בגדול. גם אני באופן אישי החמצתי את קבוצת ההתייחסות הזאת, עד שביום ראשון האחרון, בשיעור לנשים במסגרת ארגון צל"ש הנפלא, הן האירו את עיניי. אז ככה: כל המיזמים הנפלאים וכל המבצעים, ההנחות והנופשים שמיועדים למילואימניקים או לנשות מגויסים מדלגים באופן אלגנטי על נשות הקבע והסדיר. תחשבו על הסיטואציה: אישה לבדה עם ילדים קטנים, הכול עליה, היא דואגת בדיוק כמו כל אשת מילואים, היא רואה אותו הרבה פחות מאשת מילואים, מפני שאנשי הסדיר והקבע אחרונים לצאת לחופשות ובכלל לצאת מעזה. פתאום, בתוך מלחמת ההתשה הזאת, מגיע אליה איזה פרסום הטבה ל"אישה של...", אולי גלידה שווה, קפה חם, אולי איזה חוג פילאטיס או ספא מפנק. היא מקלידה בהתרגשות את הקוד, את המספר האישי של בעלה, מכירה בעל פה, ואז מחזיר לה המסך דקירה חדה: "אינך זכאית".

אולי את מודאגת, אולי אינך ישנה בלילות, אולי משך הזמן אצלך ארוך יותר, אבל אינך זכאית. אחר כך תגלי שגם החוקים בכנסת להטבות אנשי המילואים ובני משפחותיהם אינם כוללים אותך.

נראה לי שאחרי כמעט חצי שנה של לחימה היחס הזה חייב להשתנות.

כיכר החטופים החדשה

ואם כבר מדברים על שינויים, אז אולי לא כולנו ערים לזה, אבל כיכר החטופים שינתה את פניה. ראש המטה הקודם, שהוביל דרך מסוימת שלא בהכרח יכולה לאחד סביבה את כולנו, כבר איננו בתפקיד. המטה החדש מבקש לחבר את כולם באמת ונושא בשורה חדשה. אם נסעתם באיילון לאחרונה, בוודאי ראיתם ש"עכשיו ובכל מחיר" הוחלף ב"מחזירים את הכבוד. מחזירים את החטופים".

ועכשיו בעיניי הזמן של כל הציבור להיות שם. כל מי שהרגיש אי נוחות בגלל המסרים הקודמים, כל מי שחשש שזה יחליש או יגרום חלילה לכניעה לתכתיבי החמאס – עכשיו הזמן לחזור לשם ולחבק בגדול את האנשים בשעתם הקשה. הציבור הדתי חייב לאמץ אותם אל ליבו. בלי פוליטיקה. נקי.

והנה הצעה מעשית: משפחתו של הקצין עומר נאוטרה מארגנת מדי מוצאי שבת מלווה מלכה בכיכר החטופים. שרים שם שירי קודש ושירי ארץ ישראל, ויש שם באמת מקום לכולם־כולם. תשע וחצי במוצ"ש. הפעם יהיה שם דוד ד'אור. צריך את כולם. בואו.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***