ביד חזקה

"לצערנו, למרות שמאוד היינו רוצים שיהיה פה איזה הוקוס פוקוס והחטופים יבואו הביתה – זה לא יקרה. בסופו של דבר, החטופים יגיעו בכוח, ולא בעסקה", כך העריך רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד, בפאנל מיוחד בנושא שחרור החטופים שהנחה העיתונאי יוסי יהושע במסגרת כנס ירושלים של קבוצת בשבע שנערך השבוע. את הדברים הללו אמר איגרא, שאף התנגד לעסקת החטופים הראשונה, בעוד צוותי המשא ומתן נפגשים בפריז כדי לדון בתנאי עסקה אפשרית עם חמאס לשחרור חטופים.

רמדאן משחק לטובת חמאס

"השושבינים מנהלים בינם לבין עצמם דו־שיח, והכלה עדיין לא הגיעה לחתונה. לחמאס אין אינטרס לעשות את העסקה הזאת", פסק איגרא נחרצות. לדבריו, כלל לא מדובר בעסקה אלא בסחיטה. "כשעושים עסקה, לשני הצדדים יש איזשהו מכנה משותף שאפשר לדבר עליו. לחמאס אין אינטרס באסירים שמדובר עליהם. מה שיותר חשוב כרגע לחמאס זו המורשת שלו, מורשת ג'יהדיסטית סלפית, שמטרתה חיסול מדינת ישראל. העסקה לא תורמת למטרה הזאת. מדובר במנהיגים דתיים שרמדאן משחק לטובתם. הם היו רוצים, במסגרת המטרה להפיכת מדינת ישראל למוקצית מחמת מיאוס בעולם, שבאירוע דתי כמו רמדאן תהיה איזושהי קטסטרופה הומניטרית ברפיח", הוא מתריע.

"אנחנו נסחטים, כי הם נורא חסרים לנו, ואנחנו רוצים את מי שאינם", מסכים האלוף במילואים עוזי דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי, בהתייחסו ל־134 חטופים שנותרו בשבי כבר קרוב לחמישה חודשים. "הבעיה הבסיסית היא שאנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים מי חסר לנו, אבל אנחנו לא יודעים מי נמצא איפה. במצב כזה אנחנו צריכים לכבוש את רפיח, לפרק את חמאס, להתייצב על הגבול המצרי ולהביא את כל מי שאינם לנו. אלה המשימות. בשביל להשיג אותם במצב הנוכחי אין אלא להגביר את הלחץ הצבאי".

גם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבנו אלישע נפצע אנושות במהלך הלחימה בעזה, קצת פחות אופטימי לגבי "משא ומתן נורמלי עם ארגון לא נורמלי", כלשונו. "ולכן ככל שאנחנו נתקרב יותר לסינוואר ולחבורה שלו מצד אחד, ומצד שני לחטופים, כך המחיר שלהם ירד וירד, עד שהוא יהיה סביר כמו בעסקה הקודמת. אני מאמין שאנחנו יכולים להגיע לזה, לפני שנגיע באמצעות משא ומתן לא נורמלי איתם למשהו. יש לנו ערבות הדדית עצומה לאנשים האלה - על אחת כמה וכמה שיש שם חיילים וחיילות שאנחנו שלחנו לשם. יש לנו ערבות הדדית שנמצאת בדמנו כדי להוציא את האנשים האלה. על הדברים האלה אנחנו גם נצטרך לשלם מחיר כואב. אבל מי שחושב שהוא יכול לנהל משא ומתן שאין לו מגבלות - שלא יתפלא אם לא יקבל בסופו של דבר שום דבר".

נכנעים לשפה של חמאס

בעל הניסיון הרב והכואב ביותר בין משתתפי הפאנל הוא פרופ' שמחה גולדין, היסטוריון ישראלי ואביו של סגן הדר הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה כבר תשע וחצי שנים מאז מבצע צוק איתן. לשיטתו, אחת הבעיות של מדינת ישראל היא בכך ש"אנחנו מדברים בשפה של חמאס. נכנענו להם מזמן. אחרי שהשאירו את הבן שלי ואת אורון שאול בעזה והצבא והמדינה החליטו שזה לא עניין אסטרטגי להביא אותם, והציבור לא בא לעזור לנו", הוא מאשים, "כבר אז אמרנו שמי שמשאיר חללים, ישאיר את הפצועים ויפקיר את החיים. תשע וחצי שנים צעקנו את זה", משתף גולדין.

"ישבתי ליד עוזי דיין בוועדת חוץ וביטחון, והעליתי את הדרישה להפעיל לחץ על חמאס", הוא מספר. "אז הוא אמר לי: זה עלול לעלות ב־22 חיילים. ועכשיו יש לנו מאות חיילים הרוגים, אלפי פצועים, חטופים, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, כי נכנענו לשפה של חמאס. תראו איך קוראים לפאנל הזה שבו אנחנו יושבים: מה המחיר לעסקת חטופים? אנחנו מדברים בשפה של חמאס. הוא עושה לנו סלקציה. הוא החזיר אותנו אחורה. הפתרון ללכת, לכבוש ולהרוג אותו הוא לא פתרון. הפתרון הוא לראות איך אנחנו מביאים את החטופים, חיים ומתים - זה הניצחון. ב־2020 הייתה פה מגפת קורונה", מזכיר פרופ' גולדין. "חמאס נכנס ללחץ, וביקש מממשלת ישראל מנשמים, ואחרי זה חיסונים. מה מדינת ישראל עשתה? נתנה להם מנשמים ונתנה להם חיסונים, ולא ביקשה את החללים שלנו. לא ביקשה את האזרחים שלנו. עכשיו אתם מתפלאים שהגענו למצב הזה?! צריך להיות לחץ הומניטרי, צריך להיות לחץ צבאי. ממשלת ישראל פעלה הפוך. היו צריכים להתחיל בפילדלפי, לחנוק שם ולהתחיל לעלות צפונה. כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים הפוך, כי אנחנו מנגנים לפי החליל של חמאס", הוא קובל. "אבל הדבר הכי חמור שאנחנו עושים זה שאנחנו מפקירים את המצוות. מצוות פדיון שבויים פתאום זה לא הדבר הכי חשוב? הבאת חלל לקבר ישראל זה לא חשוב? אז אל תתפלאו. כשמפקירים את המצוות, אנחנו נענשים".

לעומת קודמיה, ד"ר עידית שפרן־גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב, קצת פחות נחרצת לגבי הדרך שבה מדינת ישראל צריכה לפעול לשחרור החטופים. "כששאלנו את הציבור על העסקה במתווה הראשון, רוב הציבור תמך. הוא תמך עוד יותר אחרי שהוא גילה שבניגוד לחששות צה"ל יודע לחזור ללחימה גם אחרי הפוגה. כך שאולי אם ניתן אמון בצה"ל, נחשוב שהוא גם יוכל לחזור ללחימה אחרי הפוגה ארוכה יותר. הייתה הסכמה בקרב הציבור הישראלי שאם תהיה אפשרות לעוד פעימה כזאת, הוא בעד. לעומת זאת כשאנחנו מציבים בפני הציבור עסקת 'הכול בכול', כלומר תשחררו את כולם ואנחנו נשחרר את כל האסירים ונפסיק את הלחימה לגמרי ונוציא את אחרון החיילים וזה יהיה יום הלחימה האחרון - אין קונצנזוס וגם לא קרוב לקונצנזוס בציבור לעסקה מעין זו. מצד שני", היא ממשיכה, "לא נכון לדבר על ניצחון ועל תמונת ניצחון. אנחנו צריכים לחשוב על תמונת נחמה. מותר להגיד: אנחנו ננצח, והסנטימנט הזה חשוב. אבל מותר להגיד שלעם שלנו גם מגיעה נחמה. הנחמה הכי גדולה תהיה כשיחזרו לפה כל החטופים. ערבות הדדית זה משהו שאי אפשר שיעמוד בתור סיסמה. צריך לדבר על המחיר הנכון לשלם עבור זה".

הרב מדן מסכים באופן עקרוני עם ד"ר שפרן־גיטלמן, אך לשיטתו זה צריך להיות תלוי בקיום שלושה תנאים: "אחד - שאנחנו לא נירתע ממיטוט החמאס וכל התשתיות שלו ושל הג'יהאד עד תומן. הדבר השני - שלא תהיה חס וחלילה לחמאס איזושהי הווה אמינא לדבר על תמונת ניצחון, כשאנחנו נמסור לו כל מיני אנשים שהוא יוכל לומר שיש לו תמונת ניצחון. והדבר השלישי והאחרון: אנחנו צריכים לזכור את המשפחות השכולות, את הפצועים, את ההרוגים - שלא תהיה להם תחושה שהם נלחמו לשווא. אם אנחנו נתעקש עליהם, נשיג גם את החטופים".

אז לא ללכת לעסקה, גם אם העסקה אולי טובה לנו והיא תעבור בציבור, לפני שהשלמנו את מיטוט חמאס?

"אם אנחנו נהיה קרובים למקום שבו נמצאים החטופים ושבו נמצא סינוואר, אני מאמין שכשניכנס לרפיח אנחנו נהיה שם - חמאס יוריד את הדרישות שלו בצורה כזאת שאנחנו נוכל לקבל אותן כמו שקיבלנו את העסקה הראשונה. לפני כן - לא".

לא להרפות מהחרב

אחד החששות מפני עסקה שכוללת הפוגה מתמשכת מלחימה הוא חוסר היכולת לחזור ולהילחם. "בוודאי שאפשר להילחם אחרי 45 ימים", מפריך עוזי דיין. "זה לא דבר טוב מבחינה מבצעית, אבל ניתן לעשות את זה". בהתייחס לדבריו של פרופ' גולדין הוא אומר כי "כבר אז טענתי שצריך לעשות כל מאמץ למבצע צבאי. טענתי את זה גם בעניין של גלעד שליט. כשאמרו לי: אבל אנחנו לא מוצאים, אמרתי: תעצרו 2,500 איש ונדבר. גם היום, אנחנו צריכים לעצור את כל בני המשפחה הגרעינית של הפונקציונרים של חמאס. נחזיק עשרת אלפים איש. סוף סוף יהיו לנו לפחות חלק מקלפי המיקוח. מבחינת חמאס החטופים הם לא רק קלפי מיקוח אלא גם תעודה לביטוח חיים", מחדד דיין. "הוא תמיד יחזיק גם כאלה שמבחינתו מבטיחים את החיים של חלק מההנהגה. הפועל היוצא מכל זה הוא שצריך להמשיך את הלחץ הצבאי. אבל אם יש לנו אפשרות לשחרר חלק מהחטופים בדרך אחרת, גם אם זה אומר לעשות הפוגה, הייתי עושה דבר כזה. התנאי העיקרי שלי הוא שאנחנו לא פותחים את היד ומשחררים את החרב שלנו. אנחנו נחיה על חרבנו ככל שיידרש. לכן, כל עוד אנחנו עושים דבר שעוזר לחטופים, שמקל אפילו על החיילים שלנו, על הלחימה שלהם, אבל אנחנו לא מרפים מהחרב - צריך להמשיך את זה".

בעוד בקרב שאר הנוכחים יש הסכמה כמעט גורפת לעסקת שחרור חטופים תמורת שחרור מחבלים, רמי איגרא מבקש להזכיר את גלעד שליט, העסקה לשחרורו ותוצאותיה. "כל מה שקרה ב־7 באוקטובר, בצוק איתן, במבצע שובו אחים בעקבות חטיפת שלושת הנערים, הוא תולדה כזאת ואחרת של עסקת שליט. החזרת משעל לחיים ושחרור אחמד יאסין לעזה עזרו להקמת חמאס. אם נסתכל קצת יותר אחורה על עסקת ג'יבריל - לעסקאות האלה יש מחיר דמים עתידי. אם אני הייתי אומר ביום עסקת שליט: תראו, יהיה 7 באוקטובר, אני לא חושב שיש פה יד אחת שהייתה מתרוממת".

ד"ר אייל לוין, מרצה בכיר במחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, מבקש להעניק לנושא ראייה במבט־על. "ב־7 באוקטובר מדינת ישראל מצאה את עצמה במלחמה קיומית. גם אויבים שלנו, וגם כאלה שהם לא אויבים שלנו, מסתכלים איך אנחנו נגיב. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד, ואף הפסידו. מדינות הפסידו קרבות אדירים במהלך ההיסטוריה ולא קרה להן שום דבר. זה לוקסוס שאין למדינת ישראל. בספקטרום הזה צריך לחשוב היטב איפה נמצא הפרט ואיפה נמצא הכלל. בסוף צריך לדאוג גם לכלל, בסוף צריך גם לדאוג למדינת ישראל, גם אם המחיר, בדיוק כמו ששלחנו כל כך הרבה חיילים אל מותם, גם אם המחיר הוא אי אלו חטופים".

"הסיטואציה שבה 134 חטופים מתים בשביים ולא חוזרים לארץ היא מחיר כבד לכלל ולא רק לפרט", מסתייגת ד"ר עידית שפרן־גיטלמן. "גם את הדבר הזה צריך לשקלל לתוך הדילמה. החזרת החטופים היא ערך למדינת ישראל, לא רק למשפחות שלהם".

"הכלל זה החטופים", מזדעק פרופ' גולדין, "במשך תשע וחצי שנים למדנו וחקרנו את העניין הזה, הצענו לפחות עשר תוכניות - את כולן דחו. אמרנו להם: זה לא שני חיילים, זה הוויתור על הערך. כשמדברים על גלעד שליט, אני שונא את המילה 'עסקת שליט', מה שליט בעסקה? ההסכם היה בין נתניהו והנייה, ככה תקראו לזה. בהסכם הזה מדינת ישראל שחררה 1,027 מחבלים, ביניהם את יחיא סינוואר. האיש שרצח את הבן שלי, חטף אותו ולא מחזיר אותו עד היום. השאלה שנשאלת היא מה מדינת ישראל עשתה מהיום ששחררו את יחיא סינוואר ועד 2014, עד צוק איתן? לא עשתה עם זה כלום. מה היא עשתה מ־2014 עד 2023? מה אנחנו הציבור עשינו עם זה? האם אנחנו ויתרנו עליהם? החטופים, החיים והמתים, הם הכלל, לא הפרט. הסיפור שמנסים לצייר כאילו מי שמפגין שם דואג לבן שלו זה מעוות וגם לא נכון", הוא מוסיף. "במיוחד זה לא נכון מבחינה יהודית. זאת בגידה בערכים המובהקים שלנו כיהודים, כישראלים, וגם כלוחמים. ב־2004 כשהתפוצץ הנגמ"ש בציר פילדלפי - שמואל זכאי שלח את החיילים להביא כל בדל גופה, וזו הייתה פקודה מאריק שרון שאמר לו: אתה מפקד בשטח, אתה מביא את כולם, החיים והמתים. מה קרה מ־2004 עד 2014 זה שהאלוף הר־אבן, מפקד אמ"ן, אמר: שני חיילים זה לא עניין אסטרטגי. החיילים שלנו נלחמים לא למוטט את חמאס אלא נלחמים על הערכים שלנו", מדגיש גולדין.

כמי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, עוזי דיין בטוח שנשארו עדיין אופציות לפעולות צבאיות לשחרור החטופים. "היו שלושה טייסים שנפלו בשבי בסוריה. היינו קצינים צעירים, סגנים, שהשתוללנו מזה שלא נותנים לנו לעשות מבצעים לשחרר אותם. הבאנו כל מיני תוכניות, וכולן חזרו לא מאושרות. שלחו אותי לדבר עם שר הביטחון, כי הוא היה הדוד שלי. הלכתי אליו ואמרתי לו: תשמע, יכול להיות שאתם לא מבינים או שאתם זקנים מדי, אבל אלה חברים שלנו וזה לא רק שהם חברים שלנו אישית, אלא יש בעם ישראל הסכם בלתי כתוב: אנחנו נתנדב, נלך ליחידות, נלך למשימות, נסכן את החיים שלנו, ואם קורה לנו משהו - אתם תעשו כמיטב יכולתכם בשביל להחזיר אותנו. אנחנו מביאים לכם תוכניות, ואתם מחזירים לנו אותן. הוא השיב לי: תבין, אני אחראי לא רק לקיים את הערכים המקובלים אלא גם אחראי למשל מול ההורים שלכם. בתוכנית האחרונה שראיתי אתם תחזרו בארונות, ולא ברור בכלל שתשחררו אותם. שבועיים אחרי זה הגיע המידע הראשון על ביקור של גנרלים סורים בלבנון. לקח לנו שלושה מבצעים עד שהבאנו חמישה גנרלים סורים. עד היום יש ויכוח האם בגללם שחררו את שלושת הטייסים או לא".

רמי איגרא מציין כי ההסכם שמתייחס לשליט למעשה הונע על ידי הציבור. "בסופו של דבר, הציבור לא חושב על הערבות ההדדית עם הכלל. הוא חושב על הערבות ההדדית עם החייל הפרטי. לא עם תשעת המיליונים שגרים כאן, ועלולים לשלם בהמשך את המחיר הכבד, כפי ששילמנו ב־7 באוקטובר".

לשיטתו של פרופ' גולדין, משפחות החטופים מסתכלות על משפחת גולדין, משפחת שאול, משפחת מנגיסטו ומשפחת א־סייד ואומרות: המדינה לא רוצה להחזיר חיילים ואזרחים. "משפחות החטופים מסתכלות על שמחת תורה ואומרות: מה שקרס פה זה האמון", הוא מחדד. "כדי להחזיר את האמון צריך להביא את החטופים, חיים ומתים. בלי זה לא יהיה אמון. רוצים לחסל את כל מה שקרה לפני שמחת תורה? תביאו את החטופים, חיים ומתים. תגידו: אנחנו הולכים להביא את כולם. ואז משפחות החטופים אולי ייצאו מתוך הנקודה הזאת שיש מישהו שדואג להן. היום הם יודעים שאין מישהו שדואג להם. הגבורה היא לא רק הגבורה של לנצח את האויב. את האויב אנחנו ננצח, נגמור אותם, אנחנו יכולים לעשות את זה. הגבורה היא להביא את כולם הביתה".

***