השר בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית
השר בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתיתצילום: ערוץ 7

כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים שמכל צרה צומחת ישועה. ומהמלחמה הקשה הזאת צריכות לצמוח ישועות רבות בתחומים רבים. צריך לצמוח תהליך של התפכחות מאשליית הכניעה והנסיגות, תהליך של חיזוק ההתיישבות, של חיבור עמוק יותר לזהות היהודית והלאומית, תהליך של אחדות וכבוד לאומי, וכן - גם תהליך של חיזוק השותפות של הציבור החרדי במדינת ישראל בכלל ובשירות הצבאי בפרט. אני מאמין שאנחנו בצומת דרכים היסטורי שיכול וצריך להביא לפריצת דרך של ממש בעניין הזה, ושדווקא מתוך השותפות והקרבה אפשר יהיה בעזרת השם לחולל שינוי היסטורי. הציונות הדתית יכולה וצריכה להיות בעבור הציבור החרדי מודל והשראה לתורת חיים שיש בה אהבת תורה ויראת שמיים וחיבור מלא לכל מרחבי העשייה במדינת ישראל, ובכלל זה לעשייה הביטחונית בצבא ההגנה לישראל. בנחישות, באחריות ובסבלנות, לא בפתרונות קסם המבוססים על דרישה לא ריאלית לשנות "הכול כאן ועכשיו", ובעיקר - בלי לשחק לידיהם של מי שמבקשים לזרוע פילוג ומחלוקת ולהביא לפירוק המחנה הלאומי ולעליית השמאל לשלטון.

אודה ולא אבוש. אני אוהב מאוד את הציבור החרדי וחש אליו קרבה גדולה. לצד המחלוקות התורניות והאידאולוגיות העמוקות בינינו על היחס לראשית צמיחת גאולתנו וכל מה שנגזר מכך, אני מעריך מאוד את הציבור החרדי על הרבה מאוד דברים טובים שיש בו. מסירות נפש על לימוד התורה ונכונות להסתפק במועט, שאיפת הגדלות בתורה, משפחות ברוכות ילדים, עבודת השם בשמחה ובהתלהבות בחצרות החסידים, גאוות יחידה ועוד. אני כמובן גאה בציבוריות שלנו ובתורת ארץ ישראל שאנו גדלים וחיים לאורה, ומאמין שאנחנו זוכים לחיות חיים שלמים יותר, מקיפים יותר וממילא נכונים יותר, אבל כאמור אני יודע להעריך גם הרבה אור וטוב שיש בציבור החרדי. עוד כחניך צעיר בתנועת הנוער, בפעולה המוכרת על הצורך ללמוד מכל אחד ולראות בו את הטוב, פעולה שכמובן כוונה למה שאנחנו יכולים וצריכים ללמוד מהציבור החילוני, תמהתי מדוע אין מערך הדרכה מקביל גם על מה שאנחנו יכולים וצריכים ללמוד מהציבור החרדי.

על רקע מרכזיות תהליך התחייה הלאומי בתפיסת "התורה הגואלת" ובהוויה הציבורית של החינוך וההגשמה הציונית־דתית, הקרבה ותחושת השיתוף של הציונות הדתית עם הציבור החילוני סביב בניין הארץ והיחס למדינה ולצבא נתפסו תמיד כדבר טבעי. זאת למרות שכחת האלוקים של הציבור החילוני, ופערי ההשקפה התהומיים בינינו ביחס למקומו של גואל ישראל בתהליך. בדיוק מאותה סיבה, החיבור לציבור החרדי היה מורכב יותר וטבעי פחות, וזאת למרות המכנה המשותף הרחב בזהות הדתית האישית, בחיי תורה ומצוות של היומיום, ובחתירה לשמירה על זהותה היהודית של המדינה.

קצרה היריעה מלדון במסגרת המאמר הזה בשאלה אם זה עדיין נכון, ובאיזו מידה הציבור החילוני של היום הוא אותו ציבור לאומי עם נשמה כללית שהרב קוק חיבק בשל כך ולמרות כפירתו. חלקים גדולים ממנו בוודאי הם כאלה, וסגולת ישראל הזאת מתגלה בחודשים האחרונים בשיא תפארתה בשדה הקרב ובעורף. אחרים אולי הלכו לאיבוד. מה שבטוח, הציבור החרדי עובר תמורות גדולות מאוד ביחסו למדינה ולתהליכי שיבת ציון. זה עוד רחוק מלהיות מושלם, וזה גם בא עדיין פחות ממקום אידאולוגי ותורני ויותר ממקום פרקטי, ועל רקע שנים רבות של חיים משותפים, גודל, קדמה, פתיחות לעולם וכדומה, אבל להערכתי אנחנו בדרך הנכונה.

כך או כך, יש לנו מחלוקות אידאולוגיות נוקבות עם השותפים שלנו משני הצדדים - עם החרדים על הציונות ועם החילונים על האלוקות והתורה. עם אלו ואלו אנחנו מתווכחים, את אלו ואלו אנחנו אוהבים ומרגישים אליהם קרבת אחים, לאלו ולאלו יש לנו אחריות, ועם אלו ואלו אנחנו משתפים פעולה בנקודות ההשקה שבהן ניתן להגיע להסכמות כדי לקדם את עולם הערכים שאנחנו מבקשים לקדם במדינת ישראל.

אבל איכשהו, באזורים מסוימים בציבור שלנו, מי שאוהב ומשתף פעולה עם החרדים מואשם אוטומטית בהתרפסות והתבטלות כלפיהם - טענות שאינן נשמעות כלפי מי שמשתף פעולה עם החילונים, וזה כבר עיוות שהגיע הזמן להשתחרר ממנו. באופן אישי גדלתי בבית מובהק של תורת ארץ ישראל, אצל אבא תלמיד חכם, מתלמידי הרב צבי יהודה קוק, תוצר מובהק וגאה של תורת ארץ ישראל הגואלת, ומי שזוכה לחדש בה חידושים גדולים ולחנך דורות של תלמידים לאורה; אצל אמא מחנכת ובת למשפחה חלוצית שורשית של ראשית ימי הציונות. ובד בבד ממש גדלתי בבית שהיה קשור בלב ובנפש לגדולי תורה ענקיים של הדור הקודם מהציבור החרדי, מבלי לראות בכך כל סתירה. את העשייה הציבורית שלי התחלתי כמנהל ישיבה, וזכיתי לייסד את איגוד הישיבות הגבוהות הציוניות. בכל שנותיי במערכת הפוליטית אני עמל על זקיפת קומתה של הציונית הדתית. לשם כך נכנסתי לפוליטיקה - כדי שתהיה מפלגה ציונית דתית גאה, שנושאת את סט הערכים השלם שלנו - עם, ארץ ותורה - באמונה ובזקיפות קומה, מתוך אחריות לעם ישראל כולו, בהשתלבות אך לא בהיטמעות, בלי להתבטל בפני אף אחד. לא בפני החילונים ולא בפני החרדים. במובן מסוים, אולי דווקא מי שחי בביטחון המלא בצדקת הדרך הציונית־דתית יכול להתחבר לציבור החרדי ממקום טבעי, ללא רגשי נחיתות ומבלי להרגיש מאוים.

אני מאמין שדווקא מתוך נקודת המוצא הזאת ניתן יהיה בעזרת השם למצוא את הגשרים ולחולל שינוי גם בנושא הגיוס. נקודת מוצא שמוקירה מאוד את התורה ולימודה ומוקירה מאוד את מצוות השירות הצבאי, שמעריכה מאוד את הציבור החרדי ומציבה בפניו את התביעה לשותפות בביטחון המדינה ממקום כן ועמוק כתביעה יהודית, תורנית ומוסרית. לא חלילה ממקום של שנאה, מחלוקת והתנגחות, ומבלי לפרק את המחנה הלאומי.

***