מקורותיו מדווחים
שר ההגנה האמריקאי טען שישראל הרגה במלחמה בעזה 25,000 נשים וילדים. לא חלף זמן רב ועלילת הדם הזו הופרכה והפנטגון הסביר שבעצם כבוד השר לא נקט במספר רשמי אלא בנתון שהחמאס בחר להפריח לחלל העולם. ההסבר הזה אמור היה להרגיע את דעתנו ולהפיס את נפשנו, אלא שבדיוק זה מה שמטריד. שאישיות בכירה כל כך עדיין מתייחסת לדברים של החמאס ברצינות תהומית כל כך, כאילו כלום לא קרה כאן. הזיה.
הלבנת הון
בנק לאומי, כך צוטטה ב'ישראל היום' חברת הכנסת יולה מלינובסקי, מאוד מוטרד מהאפשרות שסודותיו האפלים של אונר"א ייחשפו ושאנחנו והעולם נדע עד כמה הארגון הזה מעורב בטרור החמאסי.
מלינובסקי, שחקרה את הנושא, מסבירה שהבנק מוטרד כי הוא יודע שאונר"א מחזיק חשבונות אצלו ודרכם הוא מלבין כספים שבסופו של יום זולגים לכיסי החמאס. הנתון הזה בהחלט מעניין כשלוקחים בחשבון שזה אותו בנק שמצא לנכון להקפיא את חשבונותיהם של ארבעה מתנחלים שהממשל האמריקאי החליט (בלי להציג בינתיים ראיות) שהם מסוכנים לשלום האזור.
רצינות אמריקאית
מאחר ויש סיכוי שלא ראיתם את הסרטון החשוב הזה, אמליץ לכם לחפש אותו ביוטיוב הקרוב למקום מגוריכם, אבל מחשש שמא עד שתגיעו ליוטיובכם תשכחו, אתמצת את האירוע בו מתברר איזו רדידות מחשבתית ומחקרית מסתתרת מאחורי הדרישה האמריקאית מאיתנו לקדם הקמת מדינה פלשתינית.
בקיצור, אם עד היום האמנו באגדה שהממשל האמריקאי לא משגר סתם כך לחלל האוויר רעיונות מופרכים, אלא מברר, חוקר, לומד, מסיק מסקנות ורק אחר כך פועל, אם המצאנו את הפנטזיה על ממשל שמתמצא בנבכי הפוליטיקה הישראלית עד רמת יום ההולדת של ח"כ נידח בש"ס, אז נגיד זאת בעדינות... מסתבר שטעינו.
זה הלך ככה: גברת נכבדה המחזיקה בתפקיד תת השר לבקרת נשק וביטחון בינלאומי במחלקת המדינה בארה"ב, כלומר אישיות די בכירה במחלקת המדינה שם, סיפרה על הלחץ שמפעיל הממשל על ישראל לקידום פתרון שתי המדינות. עד כאן שגרתי למדי, אפילו די משעמם. אלא שאז הגיע שלב השאלות וחבר הקונגרס בריאן מאסט, גיבור מלחמה האמריקאי בפני עצמו שאיבד את רגליו במלחמה באפגניסטן, ניסה לברר עם הבכירה כמה דברים חשובים.
בריאן שאל האם היא בחנה את סוגיית שתי המדינות ברמה אובייקטיבית לפני שהיא מדברת על כך. היא מצידה השיבה שהיא לא ממש מבינה את הכוונה. הוא חזר על השאלה והיא השיבה ש"אנחנו תומכים בשתי המדינות". בריאן התעקש, 'לא זה מה ששאלתי. אני שואל אם ניתחתם את משמעות הקמתה של מדינה פלשתינית'. הבכירה השיבה שהיא לא ממש מבינה מה הוא שואל. הוא חזר על השאלה ואז הגיעה התשובה "לא". היא לא ממש בדקה את המשמעויות של מדינה פלשתינית, ומסתבר שזה לא הפריע לה לקדם את האירוע הזה.
האמת היא שבריאן היה קצת מופתע מהתשובה והוא ביקש לשאול אותה שוב. הרי לא יתכן שסתם כך תומכים כאן ברעיון גורלי כל כך בלי לבדוק לעומק מה הוא אומר באמת. הוא שאל שוב ואחרי גמגום כלשהו הבכירה הבינה שהתשובה שלה מביכה אותה ואת הממשל אז היא שינתה כיוון ואמרה שבעצם כן. העניין נבחן. בריאן שאל, אם כך מי בדיוק אמור להנהיג את אותה מדינה, פתח'? חמאס? הגברת לא ידעה מה לענות, בעיקר כשבריאן הדגיש שכדאי שהקבוצה שתנהיג שם לא תהיה נתמכת על ידי האיראנים. כבודה המשיכה בגמגומיה ואמרה שהיא לא סבורה שהיא יכולה לענות על כך. בריאן לא ויתר והמשיך לשאול. "זה חלק מדיון ארוך יותר. אני לא יכולה לענות על כך", שבה ואמרה, והוא בסך הכול רצה לדעת אם מישהו בחן את השאלה בכלל. הבכירה שבה על המנטרה שהיא תומכת בשתי מדינות בתקווה שהנודניק יעזוב אותה לנפשה, אבל בריאן המשיך להתעקש. יש לו שאלה והוא, כמה מפתיע, רוצה תשובה, במטותא מכבודה.
מסתבר, אמר בריאן, שהתשובה האמיתית היא התשובה הראשונה ולא זו שאולתרה כדי לפתור מצוקה של מבוכה, כלומר פשוט לא. הממשל ומחלקת המדינה פשוט לא חשבו על זה ולא בדקו את זה. בריאן המשיך ותהה אם לדעת הממשל אותה מדינה פלשתינית תהיה חברה לארה"ב, או שצפויה להיות כאן עוד מדינה תומכת טרור. 'אני לא יכולה לענות על כך', אמרה הבכירה ובריאן שאל אם בכלל מישהו דן בשאלה הזו. 'אני לא במעמד להשיב על כך', ענתה. בריאן התעקש ודרש לדעת אם כן או לא התקיים דיון על מה שהגברת מוכרת לכולם כפתרון מדיני נפלא לעתיד וורוד במזרח התיכון. היא התעקשה בקול נבוך שלא להשיב.
ואז הגיעה השאלה הכל כך פשוטה: למה את חושבת שצריך לתת מדינה למי שביצעו רצח עם נגד העם היהודי לפני ארבעה חודשים. הבכירה גמגמה שהיא לא מבינה את השאלה. בריאן חזר עליה ביתר פירוט והבהרה, והיא מצידה השיבה שהיא לא מתכוונת לענות על שאלות בנושא כי היא לא בפוזיציה שיכולה לענות...
נראה לי שאחרי המופע ההזוי הזה קצת יותר ברור מה קורה כאן. לנו נותר לזכור את השם, בריאן מאסט.
לא חראם?
נו, הצבעתם בבחירות המקומיות? סיכוי לא קטן שאתם עונים כעת בשלילה. כנראה היו לכם עניינים דחופים וחשובים יותר. די הגיוני בסך הכול. חיינו גדושים בלא מעט עיסוקים הרי גורל ומשמעות וכאזרחי מדינה דמוקרטית איש לא יוכל לחייב מישהו לפנות מזמנו לטובת מועמד כזה או אחר.
אלא שבנקודה הזו, ולא רק בה, עולה השאלה, למה צריך בשביל האירוע הזה יום שבתון שעולה לקופת המדינה סכומי עתק עתירי אפסים? הרי גם אותה מחצית מהאוכלוסייה שבחרה להגיע לקלפיות לא הוצרכה ליום שלם כדי לעשות את דרכה עד למעטפה ולפתקים שמאחורי הפרגוד (לא ממש פרגוד, סתם קרטון, אבל אומרים פרגוד, אז שיהיה). כל האירוע לקח להם איפשהו בין עשר דקות לשעה לכל היותר, אז למה זה מצדיק יום חופש?
גם אם תחליט המדינה להיות לארג'ית ולהוסיף לכל מי שהצביע עלות של שעת עבודה, ואם היא ממש רוצה להתפרע ולצאת מגדרה אז נגיד שכל עובד, גם אם לא הצביע, יקבל תוספת של שעת עבודה, לא נגיע לבזבוז המופרך וחסר התוחלת של יום שלם שבו המשק מושבת. אולי בכל זאת כדאי להפעיל את ההיגיון ולוותר על השטות הזו?
ובהמשך לדברים
בשולי הדברים אוסיף הערה קטנה נוספת: אנחנו הרי יודעים איך ממלאים את שאר יומם אלא שבחרו שכן להצביע. או שהם יוצאים לבלות, או שהם מתכנסים בבתיהם מול מסך כלשהו, או שאם הם ממש חיות פוליטיות חסרות תקנה והבחירות בוערות בעצמותיהם, הם יוצאים למפגני כוח ברחובות, שאגות 'הו הא מי זה בא ראש העיר הבא', התנגחויות, התנצחויות, ויכוחים ולפעמים גם קטטות סביב גורל הרשות המוכרע בשעות אלה. והמריבות הללו זה בדיוק מה שאנחנו לא צריכים, לא בתקופה הזו ולא בשום תקופה אחרת. אז בואו נחסוך גם את זה. יצביע כל מי שירצה וישוב לעבודתו ולסדר יומו השגרתי והרגוע.
חיסול ממוקד
דרכים רבות לה לתקשורת לחסל סקופ כאשר הוא מגיע לראשונה בכלי תקשורת שלא חפצים ביקרו, ואת כל הדרכים הללו, כך לפחות נראה, ביצעו כלי התקשורת שלנו סביב אירוע הסימים הישראליים של הנוח'בות, ובלבד שערוץ 14 לא ייזכר כמי שבבימתו נחשף האירוע (נכון, בשידור חי ועל ידי אורחת באולפן ולא על ידי כתב של הערוץ, אבל עדיין, הבמה הזו מוציאה אותם מהכלים).
וכך ראינו איך ישנם שבוחרים במתכונת המוכרת של 'גם אנחנו ידענו על האירוע הזה, מזמן ידענו על זה, אבל לא דיווחנו כי היה אסור לנו', רוצה לומר, תיפסו את הפושע שחשף את מה שלנו היה אסור לחשוף. וישנם שעסקו במיזעור האירוע 'לא אלף סימים ואפילו לו כמה מאות. כולה כמה עשרות, מה אתם מתרגשים. נו, בחייאת, זה סקופ זה?'. והיו לנו גם מי שציננו את האירוע עם 'לא תצריך להתרגש. מדובר באירוע שכבר קרה בעבר. החמאס מדי פעם החליף סימים באופן המוני כדי לתעתע בנו. ככה זה כששומעים 'זאב זאב' ובפעם האמיתית נכשלים. אין כאן באמת סקופ'. היו גם כאלה שבחרו בדרך אחרת ובכותרת בישרו לנו ש'הסימים זה בכלל לא הסיפור. היו עוד הרבה סימני אזהרה שהמערכת התעלמה מהם, והם אפילו חמורים יותר מאירוע הסימים', אבל כשקראנו את הכתבה פנימה לא מצאנו שום רמז לסימנים הנוספים הללו. ויש גם את הפתרון הקל מכולם, נתניהו. 'הסיפור הוא לא הסימים אלא נתניהו', הם אומרים, 'בו צריך להתמקד. האם הוא ידע או לא, מתי זה נודע לו. תתמקדו באירוע הרציני'. ויש את גרסה ב' של פתרון נתניהו וזה הולך ככה: 'עובדים עליכם. כל סיפור הסימים לא נועד אלא לגונן על נתניהו ולהאשים את הצבא'. לא משנה שמדובר בסיפור שנחשף באקראי והפתיע גם את אנשי הערוץ.
ככה זה כשהלב כואב כשלא אצלם נחשף סיפור, על אחת כמה וכמה כשזה קורה אצל שנואי נפשם מערוץ 14. כל הדרכים כשרות לנפנף את הסיפור.
מפלצות לייליות
הבת של קאטו הזקן הייתה צריכה לצאת עם בעלה שיחיה לאירוע כלשהו. קאטו הוזמן לשמור על הילדים, בני שלוש וארבע, ונענה בשמחה לאתגר הבייביסיטר שתמיד נותן לו תחושה שהוא הרבה פחות זקן מכפי שהוא באמת.
ההורים יצאו והערב פינה את מקומות ללילה וצמד הילדים ביקשו סיפור לפני השינה. קאטו סיפר להם סיפור ארוך ומתיש על מפלצות ענק שרומסות בדרכן את כל מה שיקר לגמדים. הילדים שאלו אבל למה הם עושות את זה ושאטו השיב כי ככה זה אצל מפלצות. זה מה שהופך אותן למפלצות. גם אם יש משהו חשוב בעיני האחרים הם פשוט מתקדמות ורומסות בלי להסתכל ימינה ושמאלה.
הילדים קיוו לסוף טוב, אבל לקאטו לא היה אחד כזה עבורם. הוא רק לחש לילדים סוד גדול בקול עצוב. דעו לכם שבכל יום מגישים הגמדים ארוחה דשנה למפלצות שרומסות אותם. הן אוכלות והופכות ליותר גדולות ויותר דורסניות. אז למה הגמדים עושים את זה? למה הם נותנים כוח למפלצות? שאלו הנכדים המודאגים. האמת היא, ענה להם קאטו שהתקשה להסתיר תוגה עמוקה שנתלתה בעיניו, שאני לא ממש יודע אבל עד כמה שזה עצוב זה מה שקורה.
בדיוק ברגע העצוב הזה נכנסו ההורים. קאטו יצא מהחדר ולחש לילדים 'ותזכרו לא לראות ארץ נהדרת. זה אפילו לא מצחיק'. ההורים הביטו בו בתימהון 'מה אתה רוצה מהילדים? הם רק בגיל שלוש וארבע'.
'כן', לחש להם קאטו, 'אבל חשוב שכבר מגיל כזה הם יידעו לא להאכיל מפלצות', והלך.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]