לאור השיח הציבורי בנושא שחרור החטופים בעזה מפרסם ארגון חותם מאמר הלכתי מקיף בו סוקר הרב ד"ר אליהו זיני, ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה ולשעבר רב הטכניון, את סוגיות פדיון השבויים עפ"י ההלכה וקובע כי הדרך לשחרור החטופים בעזה היא באמצעות לחץ צבאי.
במאמר מביא הרב זיני שלל מקורות הלכתיים על מצוות פדיון השבויים ומסביר מדוע חל האיסור לנהל משא ומתן מול המחבלים על שחרור החטופים.
"איסור מוחלט הוא לנהל משא ומתן עם מחבלים, משום שכל משא ומתן כזה יוביל לשפיכות דמים נוספת ואולי קשה בהרבה, בין באשר ישובו לרצוח כפי שההיסטוריה הוכיחה כבר, ובין באשר יהווה הדבר עידוד של חטיפות נוספות, כפי שאומרים חז"ל ביחס לפדיון שבויים. בעיני אויבינו, עסקאות מסוג זה מתפרשות כחולשה מצד מדינת ישראל, ולכן רק מזמינות התקפות נוספות. אין אחד בטובי המומחים בתרבות הערבית שלא יאשר זאת. אין צורך בניחוש כלשהו כדי לעמוד על מה שאויבינו חושבים, כי הם אומרים זאת בפה מלא".
הרב זיני מדגיש במאמר כי שחרור החטופים צריך להתבצע על ידי שימוש בכוח צבאי ומניעת סיוע לאויב: "לשם הצלת החטופים עלינו לרסק את האויב ללא כל רחמנות. קודם כל כדי שילמד להימנע בעתיד מחזרה על פשעיו, אם בכלל יש להשאיר אחד מהם בחיים במקרה זה. ומתוך לחץ צבאי המשולב במניעת מזון, דלקים, מים, וכל מה שאפשר - יש להביא אותו להתחנן על נפשו עד שישחרר את החטופים, אך לא בהסכם. בהתנגשות בין טובת כלל ישראל ובין הצלת יהודים - עם כל הכאב והצער העצום, אנו מחויבים להעדיף טובת כלל ישראל. שחרור החטופים חייב להתבצע בכוח הנשק, בכתישת האויב, ובשום אופן לא בהענקת מרווח נשימה וחיזוק לאויבי עמנו", כותב הרב זיני.
הרב יוצא במאמר כנגד מי שתומכים בעסקת חטופים בכל מחיר: "בעקבות החטיפה, נציגיהם של ציבורים מסוימים הכריזו שהם תומכים בכל מהלך שיש בו משום הצלת נפשות, קבוצות אחרות הפעילו לחץ על הציבור ועל הממשלה "בשם משפחות החטופים", ודרשו לעשות "כל מאמץ" ו"כל דבר" להצלת החטופים, אף שחלק אחר ממשפחות החטופים אמרו במפורש שהן מתנגדות למהלך שיפגע במדינת ישראל, או במאמץ המלחמתי".
עוד מסביר במאמר כי השיקול שצריך להנחות את מקבלי ההחלטות היא טובת כלל עם ישראל: "בעקבות הרצון העז והמצווה הגדולה של הצלת החטופים, ניטש ויכוח נוקב ומר, האם מטרת המלחמה היא הצלת החטופים, או שצה"ל נלחם כדי להציל את כל מדינת ישראל ממש. הדאגה לשלום המדינה, ולשלום מאות אלפי אזרחים שבטווח הפגיעה, היא דאגה לאומית כללית, והיא חשובה לאין ערך יותר מהצלת למעלה ממאתיים חטופים, שעם כל הצער הנורא על סבלם של החטופים זו היא בעיה פרטית למול הדאגות הגדולות הכלל-ישראליות".