בתיאטרון הקאמרי עולה בימים אלה הדרמה הפסיכולוגית "להעיר אריות" שכתב יואב שוטן גושן - על פי ספרה של איילת גונדר גושן. ההצגה מספרת את סיפורו של ד"ר איתן גורן דורס בשוגג פליט אריתראי, ובהחלטה של רגע נמלט מהמקום.
הוא נסחט על ידי אלמנת הנדרס, שדורשת שיעניק טיפול רפואי לפליטים בתמורה לשתיקתה. איתן מנסה לתמרן בין חובותיו כרופא בכיר ואיש משפחה, לבין החיים הסודיים שסירקיט כופה עליו, אלא שהאמת הולכת וסוגרת עליו. "להעיר אריות" בא להאיר את החצר האחורית של ישראל, והוא מדבר על התנגשות חזיתית בין האנשים שיש להם הכל, ובין האנשים שנמאס להם להיות שקופים.
בראיון עם שירילי דשא הדרמטורגית והבימאית היא אומרת שקראה את הספר חשבה שהוא מדבר למעשה על כל אנשי החצר האחורית של מדינת ישראל: חרדים, ערבים, אתיופים ושאר מיגזרים שקופים לדעתה. איני מומחית לנושאים הללו ולכן אין בכוונתי להיכנס בעובי הקורה, אך נזכרתי במחזמר שעלה בהצלחה על בימותינו ממש לפני 62 שנים בשנת 1972- "אל תקרא לי שחור" שכתב דן אלמגור.
תהיתי ביני לבין עצמי מה הביא את המחזאי, הפזמונאי והמתרגם דן אלמגור לעסוק בנושא השחורים בארצות הברית. הימים להזכירכם, ימים שבין מלחמת ההתשה לבין מלחמת יום הכיפורים - ימים של פיגועי טירור קשים נגד ישראלים בעולם: חטיפת מטוס סבנה, הטבח של קוזו אוקמוטו בנתב"ג (שאז נקרא עדיין נמל התעופה לוד), טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ועוד.
האם אפליית השחורים בארצות הברית היתה הנושא הכי בוער באותה תקופה?
הנה שיר הנושא מהמחזמר "אל תקרא לי שחור"- "יום יבוא" (המבוסס על נאומו של הד"ר מרתין לותר קינג) ללחנו של בני נגרי.
יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.
בִּמְהֵרָה, בְּקָרוֹב הוּא יָבוֹא –
זֹאת יֵדַע כָּל אָדָם
בְּעִמְקֵי לְבָבוֹ:
יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא!
יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.
הוּא קָרֵב וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹ.
לֹא יֻשְׁפַּל שׁוּם אָדָם
עַל גִּזְעוֹ וְצִבְעוֹ.
יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, הוּא יָבוֹא.
הוּא יָבוֹא, זֶה הַיּוֹם!
כָּךְ אֶרְאֶנּוּ – וְאֵין זֶה חֲלוֹם.
אִם נָמוּת כְּמשֶׁה עַל פִּסְגַּת הַר נְבוֹ
זֹאת נֵדַע:
הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר פֹּה.
יוֹם יָבוֹא. בִּמְהֵרָה.
פַּעֲמוֹן הַחֵרוּת דְּרוֹר יִקְרָא,
וּשְׁחֹרִים וּלְבָנִים יִתְכַּנְּסוּ מִסְּבִיבוֹ.
יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא, יוֹם יָבוֹא.
יוֹם יָבוֹא, יוֹם שֶׁל אוֹר,
יוֹם שֶׁל חַג לָאָדָם הַשָּׁחֹר.
יְחַיֵּךְ אָז הָאֵל מִמְּרוֹמֵי מוֹשָׁבוֹ.
הוּא קָרוֹב, הוּא קָרוֹב, הוּא יָבוֹא!
הוּא קָרֵב, זֶה הַיּוֹם.
וְעִם בֹּקֶר נָקוּם וּפִתְאוֹם:
גַּם אֲנַחְנוּ פִּתְאוֹם בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ כֻּלָּם.
אָז נֵדַע:
הוּא כְּבָר בָּא. הוּא כְּבָר פֹּה. הוּא כְּבָר בָּא!
הוּא יָבוֹא, זֶה הַיּוֹם!
כָּךְ אֶרְאֶנּוּ וְאֵין זֶה חֲלוֹם.
אִם נָמוּת כְּמֹשֶׁה עַל פִּסְגַּת הַר נְבוֹ
אַל נִשְׁכַּח:
הוּא מֻכְרָח,
הוּא מֻכְרָח! הוּא יָבוֹא.
הוּא מֻכְרָח. הוּא מֻכְרָח! יוֹם יָבוֹא…
בספרו "הצ'ופצ'יק של הקומקום" כותב דן אלמגור:
בשנים 1963-1968 שהיתי עם משפחתי בארצות הברית לצורך הלימודים באוניברסיטת קליפורניה. היו אלה השנים הסוערות ביותר בתולדות ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים: ימי מלחמת ויאטנם. ארבעה רציחות של מנהיגים פוליטים, מרד "ילדי הפרחים" ומאבקם המרשים והבלתי אלים של הד"ר מרטין לותר קינג וחבריו למען שוויון זכויות. כתבתי אז כמעט מדי שבוע במדורי ב"מעריב" על המאבק הזה, על הגטאות הבוערים של מחזאים וסאטיריקנים שחורים שנתנו ביטוי חריף ונועז לאפליה המקוממת של בני גזעם, שהובאו ליבשת בספינות עבדים. וכך נולד ב1972המחזה "אל תקרא לי שחור" שאותו כתבתי עם המלחין הצעיר בני נגרי בדיוק בתקופה שבה נולדה בארה"ב המימרה: "שחור הוא יפה" ואצלנו תנועת "הפנתרים השחורים".
לפני 12 שנים כתב העיתונאי הילו גלזר בעיתון "מקור ראשון" מאמר במלאת 40 שנה למחזמר "אל תקרא לי שחור". במאמרו הוא מספר שאכן התיאטראות לא רצו להעלות את המחזמר וגם כשכבר נמצא הצדיק שהאמין בו התקציב היה כה מצומצם שנאלצו לוותר על תזמורת חיה. כמו כן הוא מגלה לנו שצביה בר שלום ב"על המשמר" וגם המבקר עמנואל בר קדמא מצאו במחזמר רמז לאפליית יוצאי עדות המזרח. ואכן, בספר (ממנו ציטטתי קודם) שיצא ממש באותה שנה, מאשש דן אלמגור את הסברה, כשהוא מזכיר את הולדת "הפנתרים השחורים".
יצויין גם שעם ישראל לא התאהב ישר בהצגה אבל, כפי שמספר המלחין בני נגרי, השיר "אל תקרא לי שחור" צולם ושודר המון לפני החדשות בטלוויזיה הישראלית (שכזכור זכתה אז למאה אחוזי רייטינג) והאולמות התחילו להתמלא, והישראלים התאהבו בזמרים שעל הבמה: רותי נבון, אברהם פררה, עוזי פוקס, דודו זר, יעל שטרן ואראלה בר לב. שדרני הרדיו התאהבו בשירים במקצב הגוספל: "אל תקרא לי שחור", "קליפסו בשחור לבן," "שחורה ונאוה" וההצגה הפכה ללהיט. 700 פעם עלתה ההצגה והזמרים שנשחקו ביקשו לפרוש, המפיקים בקשו להכשיר שחקנים חדשים ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והמחזמר ירד.
ואם בשחומי עור עסקינן, אי אפשר לסיים בלי אנקדוטה ולשם כך נדלג במנהרת הזמן עוד כמה שנים אחורה, וניזכר גם ב"כושי כלב קט", שירה של אנדה אמיר פינקרפלד ללחנו של יצחק אדל, שהקליטה יפה ירקוני בשנת 1958.
השיר נאסר להשמעה ב"קול ישראל" וזאת הסיבה: ממשלת ישראל התאמצה מאד לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות אפריקה מסיבות רבות, והיה חשש ששיר ובו מילת גנאי לאפריקאים תפגע ביחסים הנרקמים בין ישראל למדינות היבשת.
הנה השיר:
כּוּשִׁי כֶּלֶב קָט
נִשְׁאָר אַתָּה לְבַד
אֶת אָזְנֶיךָ פְּתַח
וְאֶת עֵינֶיךָ פְּקַח
לִשְׁמֹר עַל בֵּיתִי
לִשְׁמֹר עַל חֲצֵרִי
בָּא שׁוּעָל גָּדוֹל
לִטְרֹף הַתַּרְנְגוֹל
אָז כּוּשִׁי נָבַח
וְהַשּׁוּעָל בָּרַח
הַב הַב הוּא נָבַח
הַב הַב הוּא נָבַח.
שָׁמְעוּ זֹאת הַיְּלָדִים
יָצְאוּ בְּרִקּוּדִים
יָצְאוּ בְּרִקּוּדִים
וְשָׁרוּ לוֹ שִׁירִים
אַךְ זֶהוּ כֶּלֶב טוֹב
אַךְ זֶהוּ כֶּלֶב טוֹב!
ולסיום, אני מתפללת שיום יבוא וכל השבטים במדינת ישראל יחיו בהרמוניה ובשלווה